מֹאזְנַיִם

בניין | ריקי כהן

ח. חלום. חלום זו המילה הראשונה שהחלטת לשאוב, כדי להשתמש בה כחומר. כי איך תייצרי בועה אמיתית אם לא מחלום? חלום התמסרה בלי בעיות. המגע של חלום על כפות הידיים שאחזו בה היה דומה לג'לי, שאינו דביק ועדיין מותיר על העור זהרורים זעירים. המילה התמתחה לגודל היכל גרנדיוזי, פסיכדלי בצבעיו, וכהרף עין התכווצה לפירור שמישהו לא הבחין בו כדי לנגב מהשולחן, ואז שוב הייתה לארמון. הבעיה איתך שאת חיה בחלומות, אבא היה אומר, אני דואג לך, ככה לא תגיעי לשום מקום, כי את לא מציאותית, אין לך תוכניות לעתיד, כמו אנשים רגילים, שלומדים מקצוע, שחוסכים לקנות בית. הכול רק חלומות.

   לא אמרת דבר למילה חלום, עם מילים אין לדבר, הן זקוקות יותר מכול למגע. הנחת אותה על האדמה הבוצית מעט שבחרת בשדה הנטוש בפאתי העיר. מישהו עקר משם זה מכבר חלק מן העשב במרכז השדה, בקוטר רחב מספיק, אולי כדי לייעד אותו לזריעה חדשה. בבוא הזמן המילה תתמקם במבנה הבועתי, הנה הנחת את החתיכה הראשונה. המילה בעבעה מולך, צבעים עזים שטפו אותה והתנדפו, היא הייתה שקופה כמו הבינה את ייעודה.

   זה היה חומר הבניין הראשון, המלט.

   ע. ערפל. כפות הידיים שלך היו יבשות בדרך כלל ולכן מתאימות למלאכה של אחיזת מרקמים שונים. למה את לא משתמשת בקרם ידיים? נזפה בך אמא פעם או יותר, עיניה משתוממות, תראי איך הידיים שלך נראות כמו פועלת. לה היו כפות ידיים בגון החול, ותמיד רכות ולחות. ועכשיו זה מה שהיית, פועלת בניין הבועה. נזכרת שאמרת לו בגן למרגלות הפיקוס המעוקם: אבל אני פה בערפל. ואז בכוח ניתקת את המילה ערפל מהזיכרון וזו דווקא לא התנהגה כמו ערפל על הידיים, היא דקרה אותך, נאבקת בה, היית מוכרחה להניח אותה בפיך לבל תברח והיא התפשטה בחלל הגוף. התודעה נכבשה, המילה הלמה בה, ערפל, ע ר פ ל. וכבר שכחת מה פירושה, מה משמעות המושג ערפל, איך הוא נראה, למה הוא מתייחס. היא הייתה לצליל, פונטיקה טהורה ממסכת כל צריבה.

   מ. מפל, כיוון שאי אפשר לברוח מהשיטפון של השפה. השפה במופע מבהיל מתקיפה אותך במפל מילים ללא הקשר או סכר. הן צונחות אל התודעה בזרם אדיר ואין להתגונן ממפלתן. אחרי שנפרדתם, הן התמפלו אלייך ימים על ימים. מאחר שלא התכתבתם עוד, הייתה זו אהבה שבאה לביטוי בדיאלוג כתוב בלבד, התנתקו המלים ההן מן המסך והיו לצבא מאגף גבולות קיומיים. נדרשת לשינה גדולה עד ששתקו השמיים, דממה האדמה.

   ש. שבריר. פעם, מזמן, דהרת על המילה שבריר, הרגשת שהמילה מקפלת את סוד הקיום שלה בקרבה. שבריר שנייה, יחידת זמן בלתי ניתנת ללכידה, רסיס תודעה. אבל כאן המילה באה לבד, השבריר, ללא הסמיכות, שברה את החוקים וחוללה תוהו ובוהו מזהיר. לכי תבני מחסה מאבנים כאלו. התיישבת על האדמה הבוצית, היית עיקשת. נמלה אחת חצתה את האדמה באדישות.

   כ. כזב. בועה היא כזב. העולם בטפריו החדים יטרוף, או ינשוף עליה פוף ואין.

   א. אתמול. על העשב הזדחלה אלייך המילה אתמול, היא תהיה הדבק, קיווית, הסבון שתאחד את הסוררות. אתמול לא היו כל האובדנים שאת נמלטת מהם אל הבועה שידייך מתאמצות להקים. היא עטפה את כולן והן התמקמו בה אחת אחת. והנה נולדו בה עוד אחרות. אנחנו, אוקיינוס, ירח, המסנוורת את כולן, ולבסוף התנשמה בכבדות חורקת אַיִן. הצליל היה נורא. היא סטרה לכולן וניסתה לברוח. שבריר אחזה בה. לא הצלחת להדביק את הפאזל הזה.

   ת. תהום. לעיתים היא בית. או שאת עומדת על סיפה ומתבוננת במצולות. עכשיו היא פשוט עולה מקרבך. ללא גוף או צורה. האותיות נפרדות ומשחקות בהרכבה חדשה. מוהת, מהות, תומה. התעתוע אינסופי. את תמיד מוצאת חבל טיפוס. זה תמיד המילים עצמן.

   האדמה בעבעה ופלטה. חעמשכאת, טאנוק, פסבלש, לתקז, נרבלאט. הנה הבועה.