מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בייבי / עידן אלמוג

 

עברנו אחת-אחת אבל כל משאבות הדלק היו ריקות.

יכול להיות שמה שיש עוד יספיק, אמר גברי.

אבל זה כבר על הכתום, נדלקה הנורה, אמרתי.

נראה לי שיש גם נורה אדומה. בכל מקרה יש עוד עשרה קילומטרים לפחות ואנחנו מאחרים. אתה יודע כמה בן שונא שמאחרים לו.

לך תדע, אולי ההורות שינתה אותו, צחקתי. בן והבנזוג שלו הביאו לא מזמן תאומים מפונדקאות שעשו בחו"ל. היינו אמורים להיות אצלם לארוחת ערב בשבע וכבר היה שבע וחצי.

הגענו בשבע וארבעים.

התאומים היו קטנטנים. בני חודש וחצי. בת ובן. זו ג'וי, אמר בן, וזה מייק.

הציק לי שהשמות היו אוניברסליים אבל שתקתי. כולם היו כל-כך רגישים בעניינים האלה שהתחושה היתה שאי אפשר לומר משהו בעניין. בתוכי חשבתי: מה הקטע של השמות האמריקאיים. אנחנו בישראל. איך זה שבזמן האחרון כולם רק מתכננים על לברוח מפה?

בייבי, תוכל להביא את השמיכה שלו? בן ביקש מהבנזוג שלו. הוא היה שקט, גבוה ודי חתיך. פעם יצאתי עם מישהו שדמה לו וסירבתי לחיזוריו. לרגע תהיתי אם אולי זה היה הוא. הייתי די מבולבל בתקופה ההיא. הרגשתי שהומוסקסואליות היא כמו מחלה. כל מי שרק הציע קשר נדחה אוטומטית. בן ואני שרצנו שעות יחד באתר ההיכרויות, עוברים יחד על כרטיסי המשתמשים ומחליפים רשמים. הרבה לפני שקיבל קביעות כאיש סגל במחלקה לסוציולוגיה אבחן יפה שלפי האתר הזה כל ההומואים מתים בגיל שלושים ותשע כי אין אף משתמש מבוגר יותר. שנים הטרידה אותי השאלה הזו – לאן הולכים כולם אחרי גיל שלושים ותשע? אם זה היה תלוי במשפחה שלי כל מה שחיכה לי שם היה זיונים בתחת ובדידות, ציטוט מדויק של אמא שלי שבאופן ישיר ועקיף דאגה לומר לי כל השנים שלא באמת יכולה להיות אהבה בין גברים. כמה שניסיתי להילחם בזה חלק בי עוד הזדהה איתה. אולי זה בלתי נמנע כשזה הנהר שמזין אותך כל החיים.

הבנזוג הביא את השמיכה ועטף בה את ג'וי כמו כתונת משוגעים, כשהידיים מוצלבות על החזה. היא אוהבת את זה ככה, אמר, זה נותן לה תחושה בטוחה.

איך אתם מסתדרים? שאל גברי.

סוחבים, בן צחק. הם אוכלים כל שלוש שעות וכבר יש להם קצת העדפות. ג'וי קטנטנה, עוד לא לגמרי מפותחת, ומייק יותר בוגר ופחות רגיש. קשה להאמין שעד לפני חודשיים הם עדיין היו ברחם. היה סיפור עם החלב, הפונדקאית הייתה נהדרת והסכימה בשמחה לשאוב עבורנו אבל לא היה לה מספיק. אז אנחנו נותנים להם תחליפים.

זה לא נחוץ להתפתחות שלהם?

לא לכל האמהות יש, אמר הבנזוג של בן.

פונדקאית! בן תיקן אותו בטון מתוח. היא רק נשאה אותו. אין להם אמא!

הייתה שתיקה. חשבתי על גברי ועליי. מאז שהכרנו הוא רצה ילדים. זוגיות ומשפחה, אמר לי. אני מכוון לשניהם. היתה לו משפחה חמה ומין ידיעה ברורה שהוא רוצה להמשיך אותה. אצלי לעומת זאת זה היה שונה. המחשבה על מפגש בין תאומים בלונדיניים למשפחתי השחומה עוד הייתה לי קשה. בזמן האחרון גברי שוב ושוב ניסה להעלות את הנושא. שנינו היינו עייפים מזה.

נראה את הסרטון? אמר בן.

הבנזוג התחיל להתעסק עם הטלוויזיה. רונה קינן שרה על מבול. הקול החם שלה מילא את החדר וליווה את הסרטון על המסך. הם תיעדו הכול. שיחת הווידיאו הראשונה עם הפונדקאית, רגע החזרת העוברים, תקופת שמירת ההיריון ואז הלידה עצמה. התרכזתי בקול של רונה. דמיינתי שהיא מדברת אליי. "אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע… כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות". הצרידות בקול שלה מצאה חן בעיניי.

על המסך ראו את בן עומד עם מצלמה בחדר הלידה, ואומר: זו כריסטינה וזה בייבי שלי, תגידו שלום. שניהם מחייכים יחד. הוא שם את היד על הבטן של כריסטינה ואומר, אז אנחנו פה כבר ארבע עשרה שעות ומחכים לזירוז נוסף. נעדכן בהמשך…

אחח, אמר בן, איך הייתי רוצה שיהיה לי גם רחם. מעניין שפרויד פספס את זה. איך זה שיש קנאת פין אבל אף פעם לא דיברו על קנאת רחם? יום אחד אכתוב על זה מאמר!

לא יכולתי לשאת את זה. הלכתי לשירותים. התיישבתי על האסלה המשופצת שלהם שריחפה באוויר, ותפסתי את הראש בשתי הידיים. כפות הידיים שלי היו קרות. המגע שלהן על האוזניים הכאיב לי. תמיד הייתי רגיש לקור. התעסקתי בכאב כדי לא לחשוב.

פעם, סיפר לי אחד הדייטים הפרה-היסטוריים שלי, היתה אישה אחת במקום רחוק-רחוק מפה, שלא הצליחה להיכנס להיריון. היא נדדה מכפר לכפר לחפש פתרון. פה קיבלה כדורי פלא ושם תמיסה או חליטה אבל בטנה המשיכה להיות ריקה, וראשה דואג וליבה עצוב. באחד החורפים הגיעה לכפר נידח אחד, והתחילה סופת שלגים. היא אומנם לא התכוונה להישאר שם יותר מדי אבל בגלל מזג האוויר לא נותרה לה ברירה, והיא לקחה חדר באכסנייה היחידה שם. בקבלה עמד בחור אחד קירח ומלא גוף, ששערות החזה שלו בצבצו דרך הגופייה שלבש. המראה היה דוחה בעיניה אבל המקום היה חם ולאור הסערה בחוץ לא היו לה הרבה ברירות. הוא ליווה אותה לחדר בקומת ביניים, קטנטן אבל נקי ומסודר. בשלב מסוים כשהלכה מאחוריו במסדרון הריחה הבל ריח דק ממנו, והרגישה משהו. עדין מאוד אבל משהו. בלילה, תקף אותה צמא והיא ירדה ללובי. הוא עישן שם ושתה ג'ין, והציע לה להצטרף. הכורסה מולו היתה בולענית, עטופה מין ריפוד כזה ששוקעים לתוכו. מה מביא אותך לפה, שאל. אולי בגלל תחושת הציפה שחשה ענתה בכנות, אני מחפשת פתרון, כל החיים רציתי שיהיה לי ילד קטן וחמוד לאהוב אותו ושיקרא לי אמא, אבל אני לא מצליחה להיכנס להיריון וכבר ניסיתי הכול. להזדיין ניסית? הוא שאל. לא, היא ענתה מופתעת, והוסיפה – איזו מין שיטה זו? כל אותו לילה הוא לימד אותה שוב ושוב על תרופת הפלא הקרויה יחסי מין. היא התערבלה בשערותיו ובגופו וחשה עצמה נרפית ונרפאת, נותנת לזרעים הגבריים שלו לעשות את כל הדרך לתוכי תוכה.

פתחתי את אפליקציית ההיכרויות. מולי נגלו עשרות גברים מסודרים לפי המרחק שלהם ממני. הסיכום עם גברי היה שאפשר להציץ אבל לא להיפגש ואני לפחות השתדלתי לכבד את ההסכם. חמישה מטרים ממני היה פרופיל עם תמונה חתוכה של חזה שעיר ושתי זרועות שריריות שנראו בדיוק כמו הזרועות של הבנזוג של בן. הוא כתב על עצמו שהוא תפוס ומחפש משהו דיסקרטי, והוא היה און-ליין. תהיתי אם בן יודע מכל זה. כתבתי לו "אהלן, מה מחפש?" והוא ענה שהוא זורם. זה עורר בי גל של בוז.

קמתי, הורדתי את המים באסלה ויצאתי החוצה.

בן וגברי ישבו על הספה מול הסרטון שנמשך. הבנזוג של בן היה עסוק במטבח, עם הגב אליהם.

טוב שנזכרת, אמר גברי. הילדים תכף מתגייסים.

כאבה לי הבטן, אמרתי, סליחה.

בייבי, קרא בן, אתה יכול להביא את העוגיות? מה אתם שותים, בדק איתנו ועדכן אותו.

הבנזוג הניח על השולחן צנצנת מלאה עוגיות חמאה, קינמון ובננה, וארבע כוסות תה ירוק, חמים.

כבר כמה שנים שמוצרי חלב מנפחים לי את הבטן, אבל לא היה לי אכפת.

בזמן שהם המשיכו ללהג על הילדים, החיתולים, היציאות והמוצרים הזולים בוול-מארט, קירבתי אליי את הצנצנת והפעלתי נוהל חיסול. אחרי שלוש עוגיות הבטן התחילה להתנפח. נשענתי לאחור, שמתי את היד על הבטן ונהניתי מהתחושה.

ג'וי בכתה. בן קם אליה ונדנד אותה בתוך העריסה. הוא הרים אותה, הוריד את החולצה שלו והצמיד אותה אליו. הם צריכים להרגיש מגע של עור בעור, אמר.

לקחתי עוד עוגייה. בחוץ התחיל טפטוף. בשנים האחרונות מזג האוויר כל-כך לא יציב שכל טפטוף יכול להפוך תוך כמה שניות למבול. בחורף האחרון כל השכונה שלנו הוצפה. נהרות ממש. הצלחנו לשכור שם דירה טובה עם חניון תת קרקעי ומרפסת, במחיר מציאה יחסית. אם לא זה, מזמן היינו בורחים.

גברי הציץ לכיווני. רמזתי לו שמיציתי. הוא אמר, נלך לפני שיהיה גשם?

ברכב, שאל אם הכול בסדר. התלבטתי אם לומר שזה בגלל הגשם, שהמשיך להתחזק, אבל בסוף אמרתי אמת. היה לי קשה, אמרתי. אולי התנועה למען הלהט"בים יהרגו אותי אבל חסרה לי אמא בתמונה הזו.

הוא הניח בעדינות את היד על הירך שלי. למה שלא תחזור לטיפול? אמר, זה עשה לך טוב בזמנו.

בדרך-כלל המגע שלו הרגיע אותי אבל הפעם זה לא עזר. הרגשתי כל-כך משובש.

המשכנו לנסוע. כל הדרך הייתי לחוץ שייגמר הדלק ולא נשרוד את הנסיעה המזורגגת הזאת. חשבתי לעצמי מה יקרה אם באמת ניתקע. גברי ישאל אם אני רוצה לבוא איתו לתחנת דלק או שכבר אחכה לו ברכב כי קר. הבחירה בין הקור לבין הבדידות נראתה לי בלתי נסבלת. כיווצתי את העיניים, כך שראיתי רק את שובלי האור של המכוניות. הניתוק הזה היה לי מוכר. כשהייתי קטן אהבתי לעשות את זה בנסיעות הטיולים המשפחתיים הארוכים. לראות ולא לראות באותו הזמן.

שער החניון היה פתוח. גברי החנה את הרכב במקום שלנו.

כשיצאנו דרכנו בשלולית מי גשם על רצפת החניון הצהובה. גברי לחץ על כפתור המעלית. בזמן שהיא ירדה מקומה ארבע הוא חיבק אותי ואמר, אני אוהב אותך. הוא ליקק לי את האוזן. בשנים האחרונות התחילו לצמוח עליה שערות קטנות-מעצבנות, ולמרות זאת הוא ליקק את כל כולה. הנשיפות הקטנות שלו לתוכה הלהיטו אותי.

בבית, הוא הוריד את המעיל ממני. והחולצה. היה לי קר והוא חיבק אותי. הוא פתח את כפתור המכנס שלי והתחיל למצוץ לי. נעשה לי חם.
נכנסנו לחדר השינה. הוא התפשט. הגוף שלו היה גדול ונתן לי להרגיש בטוח. רעדתי כשנישקתי אותו והוא הדליק את המזגן על חימום. אני אוהב אותך, אמר לי וחיבק אותי ממושכות. אחר-כך השכיב אותי על המיטה ונצמד אליי מאחור. הוא עטף אותי בידיים שלו וחדר אליי בעדינות שהלכה והתגברה. הרגשתי בטוח, כאילו במקום שבו הידיים שלי מפסיקות הידיים שלו ממשיכות להתקיים. אני אוהב אותך חמוד שלי, לחש, אני אוהב אותך כל-כך.

אחר-כך שכבנו במיטה עירומים. הקשבתי לפעימות הלב שלו, שפעם חזק ובקצב בוטח. זה הרגיע אותי. בחוץ, הגשם הרגיש כאילו מישהו פתח ברז.

אני דואג לרכב, אמרתי. שהחניון לא יוצף.

הוא הציע שאשאר אבל לא רציתי שילך לבד. לבשנו טרנינג וירדנו למטה.

היו מים בחניון אבל זה נראה בסדר, לא יותר משלולית.

גברי לחץ על כפתור המעלית. הייתי כל-כך מותש שכבר שלא היתה לי סבלנות שתגיע. כשזה קרה, נכנסנו פנימה וגברי לחץ על "3".

לא קרה כלום. הוא לחץ שוב ואני אמרתי, אולי היא נדפקה.

אולי, אמר. וניסה שוב. זה לא הצליח.

היה לי קר כל-כך. עזוב, אמרתי, בוא נעלה במדרגות.

הוא ניסה לפתוח את הדלת, אבל היא לא נפתחה.

הוא לחץ על כפתור האזעקה. לא קרה כלום.

הוא ניסה שוב.

נעשה חושך.

אני די בטוח שבגלגול קודם הייתי דולפין. שחיתי בלהקה בפינה חמה אי-שם באוקיינוס, והרגשתי חלק ממשהו גדול יותר, אבל המים שהתחילו להיכנס למעלית היו קרים, כמו מי-נהר העושים דרך ארוכה מהרים מושלגים, ושנינו היינו עם כפכפים.

אני זוכר דפיקות חזקות שלו ואז של שנינו על הדלת העבה. אני זוכר את גברי אומר לי לא לדאוג חמוד, נצא מזה. לא לדאוג. אני זוכר אותו מנסה בכוחות לא אנושיים לפתוח את הדלת. אני זוכר כמה פחדתי כשהתחלנו להרגיש את מפלס המים במעלית עולה. אני זוכר שכשהקור היה בלתי נסבל הוא חיבק אותי צמוד והרים אותי הרחק מהמים. אני זוכר שאמר, לא לדאוג חמוד, אני מחזיק אותך, לא לדאוג, הכל בסדר. אני זוכר מחשבה, אם רק אמא שלי היתה רואה אותנו עכשיו, גברי שלי נושא אותי מעליו כמו בלרינה דקיקה בבלט נהדר, האם היתה משתכנעת סופסוף שזו אהבה, האם היתה מקבלת. אני זוכר אותנו רוקדים כך יחד זמן מה, מדברים ללא מילים, נושאים זה את זה. אני זוכר שקיעה איטית לדמדומי האפלה ואותי בן שלוש, רוקד בסלון בבגדים של אחותי. הרגשתי טוב כל-כך. אני זוכר.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp