מֹאזְנַיִם

איך להיות ציצים / רות עפרוני

אני מאמינה שלכל בחורה יש את זוג השדיים המכונן שלה. שכמו מוט המטר המיתולוגי בפריז, הזוג הזה הוא הסטנדרט שעל פיו נמדדים כל השדיים בעולם. כולל אלה שלה. בעיקר אלה שלה. דַד-הזהב. אז תשמעו סיפור על זוג הציצים המייסד שלי ועל המסע למצוא אותם, שלושים שנה אחרי שנעלמו עקבותיהם.

הפעם הראשונה שראיתי אותם הייתה בקולנוע הדר ברחובות. זה היה ב-1985, הייתי בת ארבע-עשרה. וביישנית. עד אז הצלחתי להימנע מציצים באופן די גורף. את המלתחות בבריכה נהגתי לחצות מהר ובעיניים עצומות. חברותיי לא היו מהסוג המתפשט. או שאולי אני לא הייתי חברה מהסוג שמתפשטים לידה. הפורנו באותן שנים עוד היה ארוז בכרום מרשרש במגירות הלילה של אבות אחרים. בפעמים הנדירות שנשלף בידיים רועדות של מי מחבריי, דחיתי אותו בזעזוע מופגן. סירבתי להיות ד'אט קיינד אוף גירל. אבל מהפוּל פרוֹנטָל המזמין, חסר-הבושה, בסרטון הפרסומת לקרמיקה גוטשטיין – שהוקרן לפני כל סרט, בכל בתי-הקולנוע ברחובות ובראשון-לציון, במשך כל שנות נעוריי – לא יכולתי, או לא רציתי, להתחמק. עד היום, ומתוך שינה, אני יכולה לזמן לדמיוני בדיוק מפורט כל קו, צורה וכתם בציצים ההם. מתוך ערפל נעוריי, דווקא הם אלו שזכו לחדות לא מועֶמֶת.

באמת למה הם? אולי כי היו הראשונים. אולי בגלל שהחושך, המסך הענק וזהרורי האור שריחפו מעל ראשי מהמקרן – תרמו לאפקט היפנוטי. אולי בגלל הדריכות שחשתי לקראת שריקות הגברים באולם וצחוקם. אני זוכרת היטב את המבוכה התהומית שהכתה בי כשיצאתי פעם עם אבי ופעם אחרת עם סבתי לבילוי בקולנוע כשעלו הציצים על המסך. הפומביות הכפויה הפכה אותי למציצנית בעל-כורחי. ולמרות שאת פשע הציצי חלקתי עם רבים, נשאתי את אשמת המבט בבדידות גדולה. מעולם לא דיברתי על כך עם איש. עד היום.
והיום מה? מה עורר דווקא עכשיו את כמיהתי לפאוור-קאפל של נעוריי? השדיים החשופים בהפגנות בלפור? התרת רסן החזיות של ימי הסגר הקורונה? ואולי העובדה הפשוטה שתכף ימלאו לי חמישים ואני מביטה בשדיי בתערובת של נוסטלגיה ואי-נחת.

לאלה מכם שלא זכו לגדול ברחובות של שנות השמונים, הנה תקציר הסרטון המדובר: אישה בשנות העשרים לחייה פושטת חלוק ונכנסת עירומה לאמבטיה גדולה בחדר רחצה מרווח. היא משתכשכת במים העמוקים, רגע על גחונה, רגע על גבה, קצף סמיך במופע של גילוי וכיסוי. כשהיא גומרת להשתעשע – או להתנקות? – היא מתיישבת זקופה וחשופה באמבט, ובמקלון אודם כותבת על קיר האריחים "אני אוהבת אותך גוטשטיין". הסוף.
והציצים עצמם, לא היה בהם דבר מופרז. לא כאלה שיככבו במגזינים לגברים. אלה היו ציצים לבנות. מהסוג שיופיעו ביצירות אמנות, או בהפגנות. כאלה שעתידים לבזות סמלי מדינה.

חבל ששדיי שלי לא ביזו סמלי מדינה, כשעוד היה כוחם במותנם. הכי קרוב שהגעתי היה להסתובב נטולת חזייה בהפגנות השמאל בכיכר רבין, כשעוד קראו לה כיכר מלכי ישראל, כלומר באמצע שנות התשעים. אני זוכרת שלבשתי חולצה שחורה מבד מרופט ודקיק שנתלה על שתי פטמותיי כמו על שני מוטות של אוהל מאולתר. כמה גאווה הייתה לי. האופטימיות הפטמתית נשקה לזו האידיאולוגית. אני ודדיי היינו זקופים, חופשיים, התערסלנו עם ההמון, נענו לקצב ההיסטוריה הצודקת. שבוע אחרי זה רבין נרצח והתחלנו לאבד גובה. שם התחילה ההתמעטות, ההתרככות, ההתרוקנות. נפלה עטרתנו. דדיי החלו לפנות זה לזה לנחמה, במקום אל העם. כבר אז זיהינו תהליכים של הדדה. "חבל שלא יצא לכם להכיר אותם כשרבין היה חי", אני מתאפקת מלומר למכרים חדשים ומשווה בראשי לזוג המקורי ההוא.

הו, הזוג המקורי! מאיפה להתחיל לתאר אותו? אולי ממילה קולעת יותר: עופרים. גורי שדיים, קלי רגליים, זעירים. גם צדפות גדולות היו מכסות אותם. לא פעם אמדתי את משקלם המסתורי בחפינת כפות הדמיון שלי. הקשת העליונה שלהם גלשה קעורה וחלקה. הקשת התחתונה התקמרה תחתיהם ללא מאמץ. חוקי הפיזיקה כמו כבידה או צנטריפוגה – פסחו עליהם כליל. הם לא נעו גם כשהבחורה הלכה, התיישבה או כתבה. נראה היה שהעולם סבב סביבם כמו היו ראשית הצירים. בגלל מיקום הפטמות, לא במרכז הדד אלא דווקא בשליש החיצוני, הם נדמו כמפנים זה לזה את הגב, שרויים באיזו מחלוקת של גאווה. הפטמות עצמן, גבישיות, מחודדות, נטו מעלה בדריכות וסקרנות. אם רפו או שקעו מחוץ לשעות הצילום לא ידעתי. ביני לביני חשדתי שגם כשישנה האישה, היו פטמותיה ערות.

למי עוד ראיתי בשנות השמונים? קצת לקרוליין לנגפורד ולדנוטה של יהודה ברקן, לסטלה המגמרת של אסקימו לימון, או להבדיל – למוזלמניות מסרטי השואה שהמורים אילצו אותנו לראות בכיתה. היה גם הפוסטר הפופולרי ההוא (ואיפה ראיתי אותו? בבתי חבריי? בשירותי מסעדה? בחנויות הפופ של התקופה?) שבו אישה חשופת חזה מתרוממת בבעתה מעל מושב השירותים, כשיד גורילה יוצאת מתוך האסלה ואוחזת בתחתוניה. ואה, הייתה גם האישה העירומה על עטיפת התקליט של תיסלם, אבל רק חברי הלהקה, שהיו לבושים בחליפות, יכלו לראות לה. אלה היו הנשים העירומות של האייטיז שלי: מפוחדות, מגוננות, נצלניות או גרוטסקיות, שנחשפו בציבור כבידור, כאזהרה, או שניהם. הן ביטאו יפה את הנאיביות והסליזיות של התקופה. שנות השמונים היו נעורי התרבות: אינפנטיליים, חרמנים, שילוב של מרידה מגוחכת וצייתנות רומנטית. פאנק בצבעי חד-קרן. אבל האישה מהפרסומת עם הציצים הייתה משהו אחר לגמרי. הייתה בה נינוחות. כמעט אדישות. היא לא עשתה מהם עניין.

אלה תובנות מאוחרות, בדיעבד, ובכל זאת גם בגיל ארבע-עשרה יכולתי לחוש שהיא לא שייכת. מה היה שם שהחריג אותה? אני צוללת לדמותה בזיכרוני למשות רמזים: 

1. לק כהה על ציפורני אצבעות ובהונות. ציפורניים קצרות, כסוסות אפילו.
2. שיער קצר מאוד ומחודד כלפי מעלה, בצבע בז'-אפרפר.
3. אסופת צמידים על פרקי ידיה ורגליה. מהסוג הזול: חוטי רקמה, חרוזים קטנים, גומיות אולי.
4. רווח בין שיניה הקדמיות. חצי חיוך דק כמעט לועג. לא "יפה" בשום סטנדרט דוגמני.  
5. כתב ידה: ילדותי, פרוץ, רשלני. כמו שלי. כשכתבה "אני אוהבת אותך גוטשטיין" השפה הייתה רומנטית, מרצה, אסירת תודה, אבל הפעולה ונדליסטית, מלכלכת, מנכיחה. זה היה נהדר. המתח בין מה שנכתב לאיך שנכתב הסעיר אותי מאוד.

אפף אותה מסתורין של פולשת; מסיגה-גבול למעמד אחר, לערכים אחרים, למרחב לא לה. אני זוכרת בבירור את סמלי הסטטוס הנובורישי של הסניטציה: הג'קוזי, האריחים הלבנים, אביזרי הפלסטיק באדום בוהק – ברזים, דוש, סבונייה מחוברת לקיר. ובתוך כל אלה היא, עם הפאנק-לסבו שיק שלה.

התעורר בי רצון עז לראות אותה, אותם, שוב. לא בעיני נעורים, אלא עכשיו.

*

אז יום אחד במכונית בדרך חזרה מהעבודה, במקום להקליד "בית", הקלדתי "גוטשטיין". הווייז השלים בעצמו את "קרמיקה". אני לא זוכרת שלחצתי "סעי עכשיו" ובכל זאת התנחשה לי במסך הדרך הסגולה אל יעד שלא הייתי בו מעולם, באזור התעשייה של ראשון.
ציפיתי לטמבורייה מאיזה זן נכחד. משהו שקפא אי שם בשנות השמונים. התאכזבתי לגלות אולם תצוגה מבהיק ורחב ידיים. "חניה חינם ובשפע!" הכריזו הדגלים, והוסיפו "3,000 מטר של גרניט, פורצלן וכלים סניטריים". שתי בובות ראווה לבושות בייבידול קידמו את פני הבאים, עטויות מסכות קורונה ונושאות תיקי בד ממותגים, "גוטשטיין קרמיקה, מובילים אופנה כבר מעל 65 שנה".

בחנתי מנגנון הפעלה של ברז מוזהב, ליטפתי אריחים משוננים, הרמתי והורדתי בהשתאות מושב אסלה שחור וחרישי, אך בו בזמן סקרתי את נציגי השירות שסבבו באולם כדיילים, מתלבטת למי לפנות ומה בעצם לומר. פניתי אל המבוגר בהם בדברים מסורבלים: מסה, כתב עת, זיכרון נעורים. הוא מצמץ בתמיהה ופנה ללכת. "סליחה," קראתי אחריו, "עם מי אפשר לדבר שהיה פה בשנות השמונים?"  

"מה, על הסרטון את רוצה לדבר?"

"כן!"

"הסרטון עם אשתו של חָקי הבעלים?"

"אתה רציני?" נשנקתי.

"סתם, היה מת!" אמר והצליף ידו על ירכו. פרצנו שנינו בצחוק שסירב להירגע דקות ארוכות.

"כבר אני אגיד לך שאין את הסרטון. הלך לאיבוד", חקי גוטשטיין אמר כשהתיישבתי מולו במשרד. היו לו פנים תפוחים ועיניים בהירות, מימיות. הוא נע לאט ודיבר לאט בקול שבור. אולי בן שמונים.

"זאת הפרסומת הכי מוצלחת שהייתה לי אי פעם", התגאה. "אנשים עדיין מדברים על זה, אנשים בגילך שהיו אז צעירים ויפים. גם היום את בסדר אין שום טענות, אבל היינו יותר צעירים כולנו, אין מה לעשות."

כשהקשבתי בבית לשיחה המוקלטת, שמעתי את עצמי צוחקת פה בקול רם, היסטרי כמעט, בלתי מידתי. ממבוכה. לא מהמחמאה המפוקפקת אלא דווקא מהעלבון. באיזה חוש לא ברור חקי הבין בדיוק למה באתי, קרא בפניי געגועים למשהו שעבר ונגמר. אולי ליופי.

"של מי היה הרעיון עם הבחורה העירומה?" שאלתי.

"שלי. והצלם רוני ליפץ עזר לי. את הצילומים עשינו אצלי בחצר. בנינו קירות מקוליסות, ציפינו בקרמיקה, הבאנו ג'קוזי, הבאנו מים, והבחורה הסתובבה שם, התפשטה ונכנסה לאמבטיה. יש לי תמונות שצילמתי בזמנו…" חקי פנה אל שידת המגירות ושלף משם מעטפה שמנה ומצהיבה, ממנה הוציא חבילת תמונות והחזיק אותן כמו קלפים קרוב לחזה. הוא עלעל בהן, בחר בקפידה חשאית אחת ועוד אחת ועוד אחת ופרש אותן מולי על השולחן כקוסם.

זאת הייתה היא. הבחורה מהזיכרון שלי. אחת לאחת. בתמונות לבשה חלוק טלאים קצר ורך, שהיה פתוח ברישול כמו מסך תיאטרון, מאחוריו רק הציץ מחזה גופה: היא ישבה על אדן האמבטיה, עמדה והביטה במראת הכיור, נשענה אל הקיר. בהקלטה אני נשמעת מושכת באפי, מסירה את משקפיי ומניחה אותם על השולחן באנחה. דקה ארוכה של שקט נפערת ברצף השיחה.

"הנה עוד אחת עם הכתובת על הקיר," חקי הציג בפני צילום תקריב של גרפיטי הליפסטיק. הוא התגאה בתמונות כאילו היו סובנירים מטיול גדול באפריקה. 

"מי נתן לה את האודם?"

"אני חושב שאני," ענה.

"כמה שילמת לה?"

"גרושים. רק על כמה שעות של צילום."

"אתה זוכר את שמה?"

"לא."

"יש מצב שאמצא אותה?"

"בשביל מה את צריכה למצוא אותה?" שאל.

את המפגש דמיינתי כמו פרדוקס בפיזיקה קוואנטית, שבו אני מי שאני עכשיו והיא מי שהייתה אז. בפנטזיה הכי כנה שלי ביקשתי ממנה להרים את החולצה, רק לרגע, לראות אותם שוב. כמו לפגוש חבר מהגן. קשה לי לדמיין את הציצים ההם האידיאיים, היום. אני מעדיפה שלא. אני רוצה להאמין שמעולם לא טפטפו חלב שהחמיץ חולצות וסדינים, שתעלות מתיחה לא חרצו אותם, שמעולם לא פרחו ברשת אדמונית של דלקת וחום, שפטמותיהם לא התרככו והתרחבו והשתטחו כמו כובסות כהות בנהר הזמן.

"יש לך תמונה עם הציצי?"

חקי היסס. הוא שוב פרש את התמונות שבידו למניפה כשגבן אליי, בחר אחת והניח מולי על השולחן. היא ישבה על קצה האמבט, החלוק כבר לא היה עליה. החזה שלה נגלה במילואו.

"ככה בדיוק זכרתי אותם." אמרתי ושלפתי את הטלפון לצלם.

"לא!" חקי אסף בבהילות את התמונות אליו. "היא כבר בטח אימא וסבתא. אני לא רוצה לגרום פה…"

"אבל זה לא יופיע בשום מקום!" התוקפנות שלי הפתיעה אותי. רציתי למשוך את התמונה אליי בכוח. שיחזיר לי את מה ששלי.

הוא הניד את הראש ודחף את כולן חזרה למעטפה.

"תקשיב, אז אני יכולה לפחות לצלם אחת בלי ציצי? ואם תרצה אז גם בלי הראש שלה."

"איך תורידי לה את הראש?"

"תביא רגע תמונה," אמרתי.

חקי הניח לפני גרסה צנועה ומכוסה. גזרתי באצבעות פיסה מרובעת של נייר מחבילת פתקיות שהייתה על השולחן, כיסיתי את ראשה בגזיר הנייר וצילמתי.  

*

האמת צריכה להיאמר: תמיד רציתי את הציצים ההם לעצמי. האמנתי שהם מייצגים טוב יותר את האישיות שניסיתי לבנות: מתוחכמת, נאורה, בלתי מושגת. איך יכולתי להיות כל אלה כשאני מחוברת לדדי איכרה? רציתי מחשוף מרווח ואדיש. קיבלתי חריץ חנוק, נואש לנשום, כמו אדם קטן בקרון רכבת בשעת שיא.

אם היו לשדיים אלבומי תמונות, הנה פריימים נבחרים:

משחק מחניים בשיעור התעמלות בכיתה ו'. הכדור פוגע לי בניצני החזה. אני רוצה להתקפל מכאב אבל נשארת זקופה מאוד. הזורק אומר "מצטער, רותי". אני אומרת, "על מה אידיוט?" הוא אומר, "כלום, לא חשוב."

אני עומדת עירומה מול המראה ביום החמישי לאחר לידת בני הבכור. בן לילה דדיי הפכו מפלצות תהילה. גודש החלב הקשיח אותם כאשת לוט. נצחיים. כבדים. סרבנים. לוהטים.
אני זוכרת אותם חולים מאוד אחרי לידתי השלישית. דלקת אחזה בהם. הרעל פשט בגופי. אם רק נשפו לידם היו נרעדים בכאב צורם ומצמית. חומי טיפס עד קצה המדחום. עלה בדעתי שלא אשרוד את הלילה. ליתר ביטחון כתבתי בערב מכתב פּרֵדה לבתי שרק נולדה.

וזאת לא תמונה, יותר תחושה: הקלת היניקה. כאילו העולם עצמו מתרוקן ממכאוביו. נדמה לי שכך מרגיש האדם הנסלח, כמו הקלת השָד המיניק.
הם מעולם לא הסבו לי עונג מיני יוצא דופן. כלומר לא יותר ולא פחות נגיד מברכיי. לא ראיתי אותם כאיבר של חשק, למרות שידעתי שלאחרים נדמו כך. זה לא הפריע לי להעריך את יופיים וכוח משיכתם של זוגות אחרים. בעיקר אלה הקומפקטיים. כמו תמיד, התפעלתי מאריזה יעילה והנדסת אנוש חסכנית.

ילדיי בגרו. את נכדיי לא אניק. בחישוב קר נדמה לי שהם מיצו את עצמם. כלומר מיציתי אותם אני. לפעמים אני מדמיינת אותם מונחים על שולחן המטבח כאבן שאין לה שופכין. איני מוצאת בהם עוד תועלת. רק טרחה: משתרבבים לקערות מרק, מסתירים בקולנוע, מתירים כפתורים ללא רשות, מותחים רוכסנים, מתנגשים זה בזה בתנועת מטוטלת לא מסונכרנת. הם מביכים ואטומים כמו דודים שיכורים בראש השנה. הבדיחות שלהם כבר לא מצחיקות אותי.

*

את רוני הצלם של הפרסומת מצאתי במאמץ רב. לא היה לו זכר בפייסבוק או ברשת בכלל. ואם עלה שמו (בהקשר של סרט תיעודי על מרטין בובר) נותר קצה החוט יתום. אבל בדרך לא דרך איתרתי אותו והוא הסכים לדבר איתי. נדמה לי שאפילו שמח. קולו בטלפון היה ערני וחופשי לשבעים וכמה שנותיו.
רוני זכר אישה חזקה וחופשית, "together חבל על הזמן." הוא חלק איתי שמועות על חיים ביערות נידחים באוסטרליה, על עבודה במגזין רכב, על לימודי גינון. העיסה האפית רק גרמה לי לחבב אותה יותר. מה היה שמה? הוא לא זכר.
"אבל אני אספר לך קטע שגוטשטיין בטח לא רוצה לזכור." רוני אמר. "ברבע לשבע הגענו אליו לחנות אני והבחורה, הוא סגר מייד, הוציא את הלקוחות והעובדים, נעל את הדלת ואמר לה, טוב, אני רוצה לראות מה אני מקבל בפרסומת שלי. והיא, בלי למצמץ, תוך שנייה ובתנופה כזאת, הורידה את החולצה והסתכלה לו בעיניים במרחק של שלושים סנטימטר. והוא… הוא נמרח. היא הייתה בשליטה והוא הרגיש נבוך. היה לה מבט כזה של "תסתכל כמה שאתה רוצה, חמוד, זה לא מזיז לי". אחר כך היא שמה חזרה את החולצה ואמרה אני רוצה 500 דולר עכשיו, 500 בצילומים. וגוטשטיין הוציא את הארנק ונתן לה על המקום מה שהיא ביקשה."

"איך לא שמרת לפחות עותק מהפרסומת?" נזפתי.

"תשמעי, פילם זה חומר מתכלה. כמו הכול. בסוף הכול מתפרק." 

יומיים אחר כך רוני כתב לי שנזכר במי שהפנתה אותו לבחורה, וכתב לה. שלושה ימים עברו ולתיבת המייל שלי נכנס דבר דואר עם שורת הנושא "הנה השם המלא שלה". חיפוש מהיר בגוגל השלים את התמונה. עכשיו היו לי שם וטלפון וכתובת ופנים מאירות עיניים וקמטים. כבר לא רק ציצים. ועכשיו מה?

***

קבעתי איתה בבית קפה בפרדס חנה. הקדמתי לצאת מביתי והגעתי עשרים דקות לפני הזמן. הזמנתי את "משקה הבית" שהגיע בצנצנת עם קש מתכת והרבה עלים. ינקתי אותו. זרעי צ'יה ריססו את לועי בהפתעה. התיישבתי בכיסא אחד ואז בשני ואז בשלישי. קמתי לשירותים. רציתי להיטיב את שערי אבל לא מצאתי מראה. הכנסתי את הטלפון לתיק שלא אתפס חלילה חומרנית, ריקה.

בזמן המיועד היא נכנסה. אישה קטנת קומה. היא לבשה שמלת טריקו כחולה פשוטה מאוד. שערה, אפור וגלי, פזור עד כתפיה. רווח בשיניה. חיוך דק. גופה התעבה והאט אבל הזמן לא נגע בנינוחות שלו. גם לא בציצים שלה, נטולי חזייה מתחת לשמלה. הגוף בלה ורפה סביבם אבל הם נותרו בשלהם. עצמאיים. גאים. חופשיים. לא יכולתי, או לא רציתי, להוריד את מבטי. חדווה ניצתה בי. חדוות הזיהוי.

היא אמרה "פתחתי את ההודעה שלך ואמרתי וואו, זה כמו לעשות אפצ'י וששלושים שנה אחרי מישהו יגיד לך לבריאות." אהבתי אותה מייד.
לא אספר לכם את קורותיה. מוטב אשאיר אותם לדמיון. האם באמת הייתה חשפנית? כתבת אופנועים? גננית במשתלה? רקדנית גו-גו במכרות כורים בניו-זילנד? ואם כן מה בכך? אומר רק זאת: איש מעולם לא אזק אותה בטבעת ואף תינוק לא לכד אותה בפיו.

במבט לאחור, ורק עכשיו, אני יודעת שיכולתי כבר אז לחוש בחופש הזה שלה. "זה לא היה הציצי. זאת היית את," אמרתי לה, "ידעתי שאני מסתכלת על פְרי סְפיריט."  

"לפעמים זה מאוד לבד להיות פרי ספיריט," היא אמרה. 

כשנפרדנו התחבקנו. ולרגע אחד היו שדינו צמודים. שלי ארוזים בחזייה נוקשה, עטופים בקסדת ספוג להגן עליהם מפני תאונת הזמן. שלה מגששים את משב הרוח במחושי פטמה ערניים. בדמיוני היא עדיין מסתובבת עירומה בעולם, מרססת גרפיטי של אודם על קירות מהוגנים.