מֹאזְנַיִם

אחרי ארבע שנים ושבועיים/ ויקי כהן

בן זוג שלי מת. היינו יחד ארבע שנים ושבועיים ואז הוא מת. ככה. הגעתי הביתה ומצאתי אותו על הרצפה. כמו שרואים בסרטים, אבל במציאות.

שבועיים לפני, בערב ה"ארבע שנים" שלנו, ישבנו לעשות שאכטה בחצר ולאכול במבה וענבים, והייתי מסטולה מהורמונים ואהבה, ולא ידעתי איפה להניח את הלב המלא והמאושר שלי. ואז, שבועיים אחרי, מצאתי אותו על הרצפה ושמעתי את הנשימות האחרונות שלו. הן היו קולניות ומתאמצות נורא. ראיתי את העיניים שלו פקוחות לרווחה, את האישונים מתחילים להתרחב. מבט חלול הביט בי בחזרה.

הייתי אצל יעל, השכנה מלמעלה. עזרתי לה עם איזו מצגת, וכשסיימנו היא הציעה לרדת להגיד שלום. איזה מזל היה לי שהיא נכנסה איתי הביתה באותו רגע, כי בהתחלה בכלל חשבתי שהוא עובד עליי. היינו כל הזמן עושים שטויות כאלה בבית. אף פעם לא עובדים אחד על השנייה שמישהו מת, אבל כן עושים שטויות אחרות – הייתי מקלפת סלק לסלט וצורחת, עובדת עליו שנחתכתי ושאני מדממת, או אומרת לו שאני לא בבית ואז מתחבאת בארון מאחורי הבגדים ומבהילה אותו כשהוא מגיע הביתה – כמו אחים קצת. אז כשראיתי אותו ככה לא הבנתי מה אני רואה. הוא גם שכב על הרצפה כאילו הוא בסוף שיעור יוגה בתנוחת שאוואסנה. הידיים שמוטות לצידי הגוף, הגוף ישר ורגוע, רק הראש היה מוטה קצת ימינה כי הוא נתקע בדלת החדר.

ואז שמעתי את הנשימות. היה להן קול שאי אפשר לכתוב, שאין מקבץ אותיות ראוי לתיאורו.

אז מזל שיעל הייתה איתי, כי כשהבנתי שהוא לא עובד עליי לא ידעתי מה לעשות, והיא ישר אמרה "תתקשרי למד"א." "זה 101 או 102?" שאלתי, וכעבור כמה שניות כבר מסרתי את הכתובת שלנו למוקדנית וקיבלתי ממנה כל מיני הנחיות מוזרות – "תלחצי חזק מעל עצמות הבריח שלו. יש תגובה? תצעקי את השם שלו, הוא מגיב?" עכשיו מילא לא לזכור את המספר של מד"א, אבל אפילו להגיד אם הוא נושם לא הצלחתי. פשוט לא הבנתי מה המוקדנית שואלת. מה זאת אומרת אם הוא נושם? איך יודעים לעזאזל אם מישהו נושם? ביקשתי מיעל להסתכל איתי על בית החזה שלו. רציתי לוודא שאני לא מדמיינת, שגם היא רואה שהוא עולה ויורד.

כשהגיעו החבר'ה של איחוד-הצלה, הרגשתי כאילו כיבו לי את האור בראש וכל מה שראיתי היו האישונים המתרחבים שלו והמבט הקפוא. נזכרתי שבאיזו דרמת בית-חולים שראיתי פעם, אחת הרופאות אמרה שדקה וחצי בלי חמצן במוח גורמת לנזק בלתי הפיך. היה לי ברור שעדיף שהוא ימות.

כשמד"א הגיעו והתחילו לחבר אותו לכל מיני מכשירים, הסתכלתי על החבר הכי טוב שלי בעולם, שאנשים זרים מנסים להפיח בו חיים ללא כל הצלחה, והמחשבה המטונפת והמחניקה הזו – שעדיף שפשוט יעזוב ולא יישאר כאן בדמות גוף סיעודי לכל החיים – לא הניחה לי. עד היום אני לא מבינה איך הצליחה הנפש, ממעמקי האגואיזם הטהור שלה, לנסח בצורה כל-כך עניינית וזריזה את התובנה הזאת. הוויתור היה מהיר מדי, אבל לא טרחתי להעמיד פנים, אפילו לא בפני עצמי.

לבית החולים הסיעו אותנו השכנים. לא יכולתי לנסוע עם התינוק באמבולנס, ואף אחד לא היה נותן לי לנהוג, ובין כה וכה עבר רק חודש מאז שהוא נולד והייתי עוד בעצמי שבר כלי מהלידה. לימים יעל תגיד לי שאם יש משהו שהיא לא תשכח מהאירוע הזה (שקשר בינינו לעולמים, אגב. לא כל יום את מוצאת בן זוג מת על הרצפה עם שכנה-חברה), זה שכדי להתארגן לנסיעה התעקשתי גם להיניק כדי לחסוך צרות בדרך, וככה עמדתי בפתח החדר והינקתי בזמן שצפינו בדפיברילטור שלא צולח את משימתו.

את הקולות שהמכשירים בבית החולים עשו אני עדיין שומעת מדי פעם בראש שלי, הם חקוקים שם לעד. טו-טו-טו. טו-טו-טו. טו-טו-טו. מין מנגינה משולשת כזאת. גם ליד המיטה שלו בטיפול נמרץ לא התחדש כלום. שוב צעקו את שמו, שוב עצם הבריח, שוב דממה. אחר-כך מצאו לנו איזה חדר נוח להמתין בו (להגיע עם תינוק בן חודש לבית-חולים זו דרך מעולה לקבל יחס מועדף), וישבנו שם – אחותו שכבר הספיקה להגיע גם, ואמא שלו והדודה ובעלה שנשלפו מתור בכניסה להצגת מוצ"ש. רופא עם מבטא ארגנטינאי – אחד המבטאים השנואים עליי, עוד לפני הדרמה הזאת – נכנס באיזשהו שלב והתחיל, מבחינתי בכל אופן, לברבר. החזקתי את התינוק צמוד צמוד לגוף שלי וממש לא רציתי להקשיב לו. שנאתי אותו סתם. הוא הסביר שבהתחלה הם חשבו שזה פרפור חדרים, אבל אז עשו לו סי-טי ראש וגילו דימום בכל המוח, ושאין מה לנקז ושאין איך לעזור, ושהם יעשו "בדיקה נוספת בעוד שעה, אבל הסיכוי שמשהו ישתנה הוא מאוד נמוך." "אני לא מבינה, אז בעוד שעה תבוא להגיד לנו שהוא מת?" עניתי, והוא חצי מלמל בחזרה שכנראה שהמצב לא ישתנה גם בעוד שעה.

לא הייתה שום דרמה ברגע הזה, לא שתיקה רועמת ולא בטיח. עמוק בבטן היה ברור שאין סיכוי, ועדיין מישהו היה צריך לסמן בבירור את נקודת האל-חזור. וזו נקודת אל-חזור אמיתית, לא כמו לקחת משכנתה או להתחתן. אין פקיד שאפשר לדבר אל ליבו או מכתב שאפשר לנסח. ככה, כמעט שעתיים אחרי שמצאתי על הרצפה את הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם, עם תינוק בן חודש מעורסל בחיקי, הכול נגמר. בנאדם מת הוא כמו חור שחור, שואב לתוכו את כל מה שהיה ואת כל מה שאמור היה להיות.

*

תוך כמה חודשים ימי חמישי הפכו להיות מאוד דומים אחד לשני. אני אוספת את השועל (הילד זוכה לשלל כינויים מעולם החי והצומח) מהמשפחתון, עוברת בשוק אצל הירקן הקבוע שמשחק איתו ודואג שלא יקפוץ פתאום מהעגלה בזמן שאני אוספת ירקות ופירות, וחוזרת את כל הדרך הביתה ברגל (עגלת תינוק היא כמו תיק גדול מאוד, זה אדיר). חמישי אחר הצהריים זה לא זמן להיות בו על הכביש, בטח שלא בתוך אוטובוס. אנשים קשים, פרצופים קשים, הכול קשה. באחד מימי החמישי הגשומים של החורף הראשון בלעדיו, החלטתי לוותר על עונג הסיבוב עם העגלה בגשם, כי לא היו לי הרבה דברים לקנות. שמתי את הגור במנשא, ובתום סיבוב הקניות הקצר תפסתי אוטובוס חזרה הביתה, וכשהגוף שלי כבר כמעט לא יכול היה לסחוב את עצמו יותר, התיישבתי עם תיק גב מלא בירקות, ושתי אצבעות מעוקלות בתוך ידיות של שקיות שהנחתי על הרצפה, ופתאום משום מקום נחתה עליי ההכרה שאף אחד לא מחכה לי בבית. שמיהרתי להספיק לאסוף אותו, ומיהרתי להספיק לעשות קניות, ומיהרתי להספיק להגיע לתחנת האוטובוס, ולמה בעצם? הכול לשווא. מה אני ממהרת? אף אחד לא מחכה לי. אני לבד. כל מה שיש לי בעולם נמצא איתי עכשיו, רדום וקצת מזיע וצמוד לציצים ולבטן שלי. זה כל מה שיש לי בעולם המחורבן הזה. ירקות, גבינה, טחינה, תינוק.

*

היו לנו כמעט יומיים להיפרד ממנו בבית החולים.

אם לא היו מתחילים להנשים אותו כבר בבית זה לא היה קורה, והיו קובעים את מותו כבר באותו ערב. אבל מכיוון שהוא הגיע מונשם לבית החולים, גם כשאין בכלל פעילות מוחית עדיין אי אפשר להכריז עליו רשמית כמת.

"בעצם אנחנו מחכים שהמערכות שלו יקרסו באופן עצמאי?" שאלתי בשיחה שכונסה בבית החולים בבוקר שאחרי, ומנהל המחלקה הסביר שהם שומרים שזה לא לגמרי יקרה בשביל שנוכל לתרום את האיברים, והוסיף בקול רציני ואיטי "אבל בגדול, כן, לשם זה הולך."

ככה מצאנו את עצמנו, בני משפחה וחברים, יושבים על כיסאות לא נוחים בְּמסדרון, ומחכים שמערכות פיזיולוגיות של אדם בדמי ימיו יבגדו בו.

הוא שכב בטיפול נמרץ כללי בחדר מספר שלוש. הפה פתוח, מפנה מקום לצינורית ההנשמה. העיניים היו גם פתוחות בהתחלה, אבל במהלך היום הראשון כבר מרחו עליהן משחה וסגרו אותן עם סלוטייפ שקוף ועבה של בתי-חולים. הסבירו לי שם שככה שומרים על הקרניות (שיושתלו אוטוטו באדם אחר). סידרתי לו פעם אחת את הסלוטייפ כי ראיתי שזה תופס לו קצת את הריסים, וחשבתי לעצמי שאם הייתי רואה את זה באיזה סרט הייתי בטח חושבת שזה קיטש הוליוודי מטופש. ועדיין, כשעמדתי שם וראיתי את זה, הייתי חייבת לסדר את זה. מה כבר נשאר לך לעשות? הרי לא נותר דבר שאפשר לעשות, אז את מגרדת את המעט המיותר והנואש והעלוב שאפשר לעשות, ועושה.

גם הקפדנו, אחותו ואני, לאגרף לו את כף היד ולהותיר רק את האצבע האמצעית פרושה. למרבה הפלא, בכל פעם שנכנסנו לחדר היינו צריכות לחדש את תנוחת האצבע המשולשת. מי היה מאמין שצוות טיפול נמרץ כללי לא יבין בדיחה?

*

תמיד חשבתי שאני לא מצפה. הרי ציפיות הן כידוע מתכון לאכזבות, ועדיף כבר, פה ושם, פשוט להיות מופתעת לטובה. אני מייחלת לדברים, מקסימום מקווה, אבל לא מצפה. וכשהוא מת הבנתי שבעצם ציפיתי. ציפיתי שהוא לא ימות. לא רק ייחלתי וקיוויתי – ציפיתי. לא ציפיתי מאלוהים, לא ציפיתי מהקוסמוס, לא ציפיתי מאִמַאדמה, לא ציפיתי משום דבר או אף אחד, פשוט ציפיתי.

בחלוף הזמן דברים נעלמים. יש פינות חשוכות שכבר אי אפשר לאתר בהן זרזיף של זיכרון. יש אזורים שהשתבשו לגמרי (אהבה מופרעת למנגו, ויכוחים מצחיקים על הנטייה שלי להשאיר את משחת השיניים פתוחה לאחר השימוש, תנוחות מסוימות במין – זה היה איתו? עם אקס אחר? אולי בכלל דמיינתי הכול? למה אני לא זוכרת?). כל-כך הרבה זמן עבר מאז שאמרתי לו שאני אוהבת אותו וראיתי את העיניים היפות שלו מסתכלות עליי בחזרה באהבה גדולה. כל כך הרבה זמן עבר מאז שזכיתי לשבריר המבט שלו שגרם לי תמיד להרגיש כל-כך עטופה ומוגנת. כל-כך הרבה זמן עבר מאז שרבנו על איך תולים תמונה בבית והאם באמת צריך לטרוח למרכז אותה (זה למשל בוודאות קרה איתו – מנפלאות החיים לצידו של מעצב). ממש תוך כמה חודשים הוא הפך לאט לאט לזיכרון. זיכרון, כי אין יותר גוף, אין יותר פנים, אין יותר חיוך, אין יותר קול, אין יותר תנועה. היה אדם ולא עוד. נגמר. חלל – איזו מילה מדויקת.

*

כבר ביום הראשון בבית החולים פתחו בני ובנות משפחת החברים קבוצת וואטסאפ ויומן בגוגל קלנדר, והתחילו להשתבץ למשמרות אצל האלמנה והיתום. שמרו עליי מכל משמר. חוץ מבשירותים ובמקלחת לא הייתי לבד לרגע. לא נתנו לי לנהוג, נשארו לישון בסלון למקרה שאצטרך עזרה עם התינוק בלילה, ניקו את הבית, שטפו כלים, סידרו במקרר את כמויות האוכל האינסופיות שקיבלנו (איזה ענבים מדהימים היו באותו קיץ, וואו) והקפידו שלחתול יהיו אוכל ומים כל הזמן. אף אחד כולל אף אחד לא הניח את הכלים במתקן הייבוש בכיוון הנכון (זה שיגע אותי – למה להטות אותם לכיוון החלון ולא לכיוון הקיר? מה ההיגיון?). חשבתי לעצמי שיום יבוא, עוד מיליון שנה בערך, וייכנס גבר אחר לבית שלי ובטח נאכל משהו, ואז הוא ישטוף את הכלים ויניח אותם במתקן כמו שרק אהובי ואני נהגנו לעשות, וזה יהיה הסימן שלי. ככה אדע שהוא בסדר. אני לא יודעת אם זה מוסרי לחשוב מחשבות כאלה כמה ימים אחרי שאיבדת את אהבת חייך, אבל זה מה שהיה.

ביומיים הארוכים בבית החולים התינוק היתום שלי הגן עליי מפני כולם. בכל זמן שהוא היה עליי אף אחד לא יכֹל לחבק אותי כראוי, וחלק נמנעו מראש במקום להסתבך עם חצי חיבוק מאופק. לא רציתי שאף אחד ייגע בי. רציתי לאפשר למגע של אהובי להיות המגע האחרון שייצרב לי בגוף. שבועות ארוכים אחר כך הייתי מניחה יד על הבטן שלי בלילות ומדמיינת שהיא שלו, אבל זה היה טריק זול, פתטי ובעיקר בודד, וזה אף פעם לא עבד. אף פעם.

*

ללבד שלי אין סוף. הייתה לו התחלה מאוד ברורה, אבל סוף אין לו. מצאתי אוטוטו-גופה על הרצפה בבית, ובמקביל, תינוק אוטוטו-יתום מאב שוכב על הגב במיטה שלנו, בוהה בתקרה ומצייר תנועות מגושמות באוויר עם הידיים והרגליים. ילדוניקו שלי מסמן אהבה שאין לה גבולות, אבל גם את ההיעדר. הוא מסמן עצב מזוקק, ויש לי עצב בכמויות מסחריות. אני פורקת ופורקת ופורקת, וממשיכה לגלות עוד אריזות מחוץ לדלת, מחכות. זה לא נורמלי.

*

את היום השני בבית החולים, אחרי שכולם כבר הספיקו להיפרד ממנו, חתמתי שכובה לצידו במיטה. לא יודעת מה לחשוב, לא מבינה מה אני מרגישה. פשוט שכבתי ליד איש שהגוף שלו עדיין חם, אבל חוץ מזה – כלום. הקשבתי לצלילי המכשירים ונגעתי בכל איבר שהיה לי נגיש ולא מסורבל עם צינוריות ומכשירים רפואיים. אחרי שעה ביקשתי בלב שישמור עלינו, נישקתי לו את המצח והכתף והזקן, ויצאתי למסדרון, מאותתת לחברים "עכשיו אפשר ללכת".

כמה שעות אחרי שפרשנו משם הוא עבר קציר חיטים ואיבריו הושתלו בשבעה אנשים שונים. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת ליומיים ההם בבית החולים, למרות שהוא כבר היה מת. משהו בהיותו קיים, בעובדה שהיה שם גוף שאפשר להסתכל עליו ולגעת בו, גם אם הוא כבר מת. לפעמים נראה לי שהייתי לוקחת עכשיו עוד כמה שעות ארוכות וטובות לצד גופת אהובי, אם היו מציעים לי. הגוף שלי אומנם בצום-מגע אבל הוא רעב, ולפני כמה שבועות גם במגע שלו לא הצלחתי להיזכר וזה ממש שבר אותי. מה כבר נשאר לי? מה עוד עתיד להיטשטש?

יש הרבה חורים שחורים בזיכרון שלי מהיומיים ההם, ורק פה ושם הבלחות של חצאי שיחות מסדרון והתמוטטויות בכי. יומיים שלמים שבהם ישבתי לצד אהובי המת, ובכל שאר הזמן ישבתי במסדרון והינקתי והינקתי והינקתי… בלי סוף. לא זוכרת שחיתלתי, לא זוכרת שהרדמתי בשיר ערש, לא זוכרת כלום. רק גיחות לחדר המנוח – לבקר גוף ללא חיים, ושהייה במסדרון – להצמיד גוף קטן לציצים ולתת קצת חיים.

*

התינוק שלי כבר ילד קטן. את היומיים הנוראיים ההם הוא לא יזכור. יומיים שבהם עשרות זוגות ידיים החזיקו אותו, הרגילו אותו באופן הכי גשמי שאפשר לחיי קהילה מגיל כל-כך צעיר. לפעמים אנחנו קוראים לו "הילד של כולנו". אין לו חרדת נטישה, הוא חברותי, חייכן ותמיד נכון לגשת לאנשים זרים, באוטובוס או בים, למשל, ולשבת לידם ולשחק איתם. הוא נוהג לנשק תינוקות וללטף כלבים וחתולים. יש לו זיכרון מעולה כמו לאמא שלו, והוא גרגרן ויכול לאכול כל היום כמו אבא שלו. הוא שטותניק, נבון ויפהפה.

אבא שלו לא ירים אותו גבוה עד התקרה, לא יוציא אותו מהגן ולא יעזור לו להכין תיק ליום הראשון בכיתה א'. הוא לא יחבק אותו כשהוא יקדח מחום אחרי חיסון, ולא יגיד לו שכל מה שהוא מרגיש זה טבעי ונורמלי ושהוא אוהב אותו לא משנה מה. הוא לא ילמד אותו איך מעצבים גופנים ומה זה מגרעת, לא יתרגל איתו נשימות ומדיטציה כל בוקר ולא ירקוד איתו בבית בימים גשומים, כשאי אפשר לצאת לשחק בגינה. הוא לא ייקח אותו לישון באוהל בים, והוא לא יסביר לו שכשמדביקים שתי חתיכות עץ, אז אחרי שהדבק מתייבש, דווקא האזור של ההדבקה הוא החלק הכי חזק.