מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אגו, מסה אישית / ריקי כהן

 

השם שלה אגו. בלילות אני חולמת על האף שלה. החוטם השחור, הרחב והלח תמיד, החצוי לנחיריים מסותתים, מושלמים. מעליו עיני האיילה המלוכסנות, כדור חום מימי מקיף אישון שחור, עם מסגרת כהה פראית מסביבן, שני כתמים מעל העפעף העליון כאילו אופרה על ידי בוראה באייליינר שיצא משליטה. 

הימים מלאים בנביחותיה ומגוון הקולות המשונים שהיא מפיקה: יבבות חזרתיות, צלילים במנעדים משתנים, עולים ויורדים, נהמות, אנחות, המיות, צלילי ההלחתה שלה או היללות הארוכות בתדר קול עולה וממושך, כשסירנה נשמעת בחוץ או כלב מהדהד מרחוק. היא מבולבלת, חושבת שהיא זאב, מסבירה בכל פעם מחדש הבת שלי, זו שבחרה בה באותו יום משנה חיים שבו הובאה הנה, בת חודשיים, רועדת ומבוהלת בכל גופה, והיא גם זו שנתנה לה את השם הזה, אגו. למה אגו? שאלתי כמה פעמים, לא יודעת, היא שבה ועונה את אותה תשובה. לא מוסיפה. עקשנית.

כמה ימים שכבה על הרצפה בסלון, על סדין שפרשה הילדה ששכבה לצידה וחיבקה אותה כי לא הפסיקה לרעוד. אחר כך הזדקפה. מאז אנחנו מנסים בכל כוחנו לְבַיֵּת אותה: להפוך אותה ליצור שמסוגל לחיות איתנו, צלע משפחתית, וקצת פחות מזה, להיות אלו המסוגלים לחיות במחיצתה ולהישאר אנחנו.

 

עשרות כלבים היו שם, ביום האימוץ של העמותה, עושים מה שכלבים עושים במגרש החול המרכזי של המכלאה הגדולה לאחר שמשחררים אותם מהכלובים שהם מוחזקים בהם בלילה. הם לא היו אטרקטיביים במיוחד, כלבים מעורבים בינוניים או גדולים. "רוב המאמצים מעדיפים כלבים קטנים," העירה בזעף אחת המתנדבות.

דמיינתי איך כל אחד מהם עושה כמיטב יכולתו לשאת חן בעינינו, קונים פוטנציאלים בשופינג של חיית המחמד הבאה שלהם, הגורים התרוצצו ונענו לליטופים, המבוגרים יותר נראו לי כבויים ומיואשים.  

ידעתי, השתתפנו במשחק תרבותי. המסלול לשיבוץ בתבנית הקלאסית של חיים קפיטליסטיים מודרניים, בהם נטוע הכלב כאביזר של משפחה מאושרת, אטרקציה אקזוטית מבדרת. היינו כמו כולם, הורים המתנגדים בתוקף להכניס כלבה הביתה ולבסוף מסכינים עם הצעד "בשביל הילדים", וכמובן מתאהבים בה – אהבה פטרונית ליצור משעשע ונחות תבונה. מודעת ככל שאהיה למשחק הזה, גם אני תליתי באגו תקוות ומשאלות. נכספתי למציאות חדשה שבה הכלבה תהיה תרופה כנגד הבדידות. עבור הילדה ועבורי, כל אחת בנפרד, ואולי גם ביחד. השתוקקתי להתרפקות על צווארה, דמיינתי דיאלוג בשפה ההיברידית שרציתי לפתח איתה.

תחת זאת גמלה לנו אגו על איסופה בנביחות בלתי פוסקות לילות כימים, בעשיית צרכים בסלון הבית ובהשמדה שיטתית של רהיטי הבית וחפציו. היא השחיתה את הספה ואחריה את זו שהחליפה אותה, כרסמה את שולחן האוכל שבנוי כבלוק עץ מלא בן שלושים סנטימטרים, בפינה הימנית שלו נותרה נגיסה של כעשרה סנטימטרים משוננים. גם משולחן הסלון הבנוי כבלוק עץ מעוצב כרסמה שלוש פינות, כל אחת באופן יצירתי אחר. עצביי נמתחו לקצוות, המריבות בינינו גאו. מי יוציא אותה בפעם הבאה ומי פספס ויצטרך לנקות את הצרכים שלה מהרצפות. ומי המטומטמת שלוקחת כלבה כנענית לבית עירוני.

כשהגיעה אל הספרים בספרייה שלי פקעה יכולתי להכיל. עותק נדיר באנגלית של "מסיבת יום הולדת" של הרולד פינטר שקניתי לפני כמה שנים בלונדון כורסם כדי שליש תחתון, העטיפה המרהיבה שעליה תצלום של מאבק אלים בין שני גברים ננגסה כדי רבע, ומהדפים נאכל החלק התחתון מהטקסט שמעולם לא קראתי, אבל התכוונתי לעשות זאת יום אחד. הוא היה נכס נדיר על המדף. 

בעקבות האירוע הזה נשברתי והחלטתי לחפש לה בית אחר. בני הבכור נאנח בהקלה, הוא סבל מהרעש שהקימה בשעות היום והלילה. בן זוגי היה אמביוולנטי. שינה את דעתו כמה פעמים, כשהוא שב ומאשים אותי על הפזיזות בבחירתה. מראש התנגד בנחרצות נוקשה לצעד הזה ורק מפאת לחציה הבלתי נלאים של הילדה התרצה, אבל חזר ואמר שאינו רוצה כלב והבטיח שלא יטפל בו. את ההתמודדות עם תגובתה של הילדה דחיתי עד לרגע שהדבר יהיה מעשי.

התכוונתי למסור אותה לאישה מבוגרת שהגיעה אליי דרך פוסט שפרסמתי בפייסבוק, באחת מקבוצות הכלבים שחבריהן מגדפים אותך במאות תגובות על כוונתך למסור כלב. היא הייתה גברת במיטב שנותיה, מיישוב כפרי, בית עם גינה גדולה וכלבה נוספת. כמה שעות לפני שעמדה לבוא לאסוף אותה, הודעתי לה שהתחרטנו.

כבר ראיתי בעיני רוחי את ההקלה שתהיה לנו, אבל את התנגדותה של הילדה לסלק את אגו אי אפשר היה להביס. היא נקטה בכל האמצעים הידועים למתבגרת קלאסית. בתחילה איימה שתברח מהבית, שתשנא אותי כל חייה, שתשליך את החתולה האהובה עליי מהבית כנקמה. אחר כך שינתה טקטיקה ועברה לפרוט על רגש האשמה שלי, זה עבד בלי קושי. אני מרגישה שהיא ממש חברה שלי, היא אמרה בטון שלא שמעתי ממנה עד אז, כאילו שאני לא לבד כשהיא איתי. אם את לא יכולה לעזור לבדידות של הילדה שלך, אמרתי לעצמי, לפחות תשאירי את הכלבה.

באותו זמן כבר הפכנו לקוריוז המשעשע של השכונה בזכות אגו. מאמצינו לפרוק את מרצה כדי שלא תשמיד את הבית הביאו אותנו אל גינת הכלבים השכונתית, שם נקשרות שיחות עם בעלי כלבים המגיעים בשעות קבועות, שיחות שברובן המוחלט עוסקות בכלבים, הווי שהזכיר לי את ימיי כאם טרייה לתינוקות. הכרנו את האנשים האלו דרך הכלבים שלהם ואפיוניהם, לפעמים ידענו רק איך קוראים לכלב ולא לבעלים שלו. סיפרנו לחבורת הגינה על לילות ללא שינה בגלל נביחותיה, על ההרס היומיומי ועל המאלפים השונים שלא הועילו אבל סיפקו אבחנות שגרפו צחוק ותדהמה. הם ריחמו עלינו. "אגו? קראת לה אגו?" קראה בתדהמה אשת האקדמיה שהייתה גילום אנושי של חוחית. השבתי לה שהשם הוא בחירתה של הבת שלי, והיא חקרה בסקרנות, "בת כמה היא? היא הסבירה למה היא קראה לה אגו? כי זה מעניין."

שם היא הייתה הרוח, אגו, כשדהרה במהירות על-טבעית, הקיפה את הגינה הענקית עשר פעמים ויותר, מזניקה את כל הכלבים האחרים בעקבותיה. "הכלבה הזו מטורפת," אמר בהשתאות סוחר הרהיטים שישב תמיד על אותו ספסל, וחבריו לספסל הנהנו.
אני חושבת על רודולפינה מנצל האוסטרית היהודייה, שנודעה בשנות השלושים של המאה הקודמת בזכות היותה מאלפת ומדריכת כלבנות שאילפה את הכלבים של הצבא הגרמני להגיב אך ורק לפקודות בעברית. אחרי סיפוח אוסטריה, היטלר הורה להעביר אותה ואת בעלה לשירות הצבא הנאצי כדי לשמש במחקר. בסיוע ידיד שהיה קצין אס-אס הם נמלטו ערב המלחמה ב-1938 לישראל, ופה הפכה לחלוצה באילוף הגזע הכנעני. "לזכותה של פרופ' רודולפינה מנצל נזקף גילויו וטיפוחו של גזע הכלב הכנעני, שהתאים במיוחד לתנאי האקלים של הארץ. מנצל, שהורגלה לעבוד עם כלבים גזעיים מאירופה – בעיקר בוקסר ורועה גרמני – חיפשה גזע שיתאים יותר למשימות של ה'הגנה'. בתצפיות שלה בכלבי הפרא שהסתובבו ליד מאהלי הבדואים והיישובים הדרוזיים, היא מצאה את הכלב הכנעני מתאים לצרכיה, והיא שנתנה לו את שמו. לאחר שגילתה כי הוא ניחן בכושר לימוד גבוה וניתן לביות, הצליחה לאלף ולהכשיר כלבים רבים מגזע זה למטרות שמירה. הגזע הכנעני הוכר ב-65' על ידי ההתאחדות הבינלאומית לכלבנות ונחשב כיום לכלב הלאומי של ישראל".*

בריאיון שנערך איתה ב"דבר" בשנת 1954, היא נשאלת למה דווקא הכלבים במרכז ענייניה ומשיבה: "ראשית כול משום שהכלב הוא בעל החיים הקרוב ברוחו לבן-אדם. הוא רוצה להבין את אדונו ומבקש שיבינו גם אותו."

"הכלבה היפראקטיבית, זה הסיפור שלה," חרץ המאלף השלישי שהזמנו הביתה. יש לה הפרעת קשב והפרעה בוויסות החושי. הוא גער בנו על ההיענות לתחינותיה לתשומת לב. כנענים הם הכלב הכי קשה לאילוף, פסק, זה משהו שכל מאלף מקצועי יודע. בהמשך הוא כינה אותה דרמה קווין, בדואית, מופרעת, והודיע בתקיפות שאנחנו רגישים מדי עם הכלבה, שצריכה לדעת מי המנהיג בבית הזה, ולכן ללא שימוש בקולר חשמלי לא ניתן יהיה להשיג תוצאות. חרף הרתיעה שלנו מהאכזריות של השיטה, נכנענו לסמכותו.

הוא נהם את הוראותיו כשהוא יושב במבע זחוח על הספה (מה שנשאר ממנה), משחק במחזיק המפתחות הענק שלו, ולפתע השליך אותו לעבר הכלבה, כך שכמעט פגע בה. הצרור נחת על הרצפה סמוך מאוד אליה, והיא קפצה בבהלה. הוא הסביר לנו שבכל פעם שהיא עושה את צרכיה בבית עלינו לעשות כך. אחר כך ביקש שנביא לו את החתולה המסכנה, הכניס אותה לכלוב והושיב אותה במרחק אפס מפניה של הכלבה. הוא קבע שכך יש לעשות כדי להרגיל אותן אחת לשנייה. החתולה קפאה באימה, הכלבה ייללה מולה בבעתה. לסיכום המופע שבו התנהלנו במבוכה ובצייתנות חסרי אונים, הוא שב והשתרע על הספה וחיקה את הבעות הפנים הנדהמות של שתינו, זה הצחיק אותו מאוד. אבן כבדה נזרקה אל התהום שלי, זיכרונות העבר נשכו. רק מזומן, ביקש בסופו של המפגש החד פעמי.
בשלב הזה כבר הבנתי שאני רואה את אגו כייצוג שלי, מעין שלוחה של, אין ברירה אלא להודות, האגו שלי. כל אותם תיוגים שלה כחריגה על ידי הסביבה הציפו את חוויות הילדות שלי. "לא מקובלת בחברה", שם הקוד של תיבת הזיכרונות המרה במיוחד, ובה אצורים אירועים כמו השעיות חוזרות מבתי הספר שהחלפתי, ציונים מחפירים והערות התנהגות, והייאוש המובס של הוריי לתקן את דרכיי. 

ההכרה הזו והמסע הרגשי שכפתה עליי, הרפו את מאבקיי הכושלים להפוך אותה לכלבה מבויתת ונוחה. תחת זאת התגבשה בי ההבנה שמאחורי כל הפרא הזה, אגו היא נשמה שמבקשת לתקשר איתנו, ואנחנו אלו שצריכים למצוא את הערוץ לתקשורת הזו. בלילות הרגענו את החרדות שלה עם ערוץ הכלבים ביוטיוב, המשמיע מוזיקה מדיטטיבית לכלבים.

בינתיים חיפשתי השראה בספרים. תכונות אנושיות ותקשורת מטאפיזית עם כלבים עומדות במרכז הנובלה "פלאש" של וירג'יניה וולף,** ביוגרפיה של כלבה של המשוררת הבריטית הדגולה אליזבת בארט בראונינג, שבה הכלב הוא מטונימיה לבעליו אבל גם "אישיות עצמאית", ואנחנו מתבוננים בוולף מתבוננת בו חווה את העולם, את הסימביוזה בינו לבין המשוררת ואת הסערות בחייה ובחייו. הכלב נמסר במתנה למשוררת החולה בדיכאון לאחר מותו של אחיה האהוב בטביעה, בסברה מוצדקת שהוא ירפא את דיכאונה וישיב אותה לתפקוד. הנה כך היא מתארת את פגישתם הראשונה: "לראשונה הביט פלאש בגברת ששכבה על הספה. שניהם הופתעו. תלתלים כבדים השתלשלו מזה ומזה לאורך פניה של העלמה בארט; עיניים נוצצות גדולות הבריקו; פה גדול חייך. אוזניים כבדות השתלשלו מזה ומזה לאורך פניו של פלאש; עיניו, גם הן, היו גדולות ונוצצות; פיו היה רחב. היה ביניהם דמיון. בעודם מביטים זה בזו הרגיש כל אחד מהם: הנה אני; ואז הרגיש כל אחד מהם: אך מה שונה! פניה היו פניה היגעות והחיוורות של חולה שניטלו ממנה האוויר, האור, החופש. שלו היו פניו הסמוקות והחמימות של בעל חיים צעיר; אינסטינקט מלווה בבריאות ובמרץ. ומכיוון שנוצקו באותה התבנית – גם אם הופרדו זה מזו – הייתכן שכל אחד מהם משלים מה שרדום אצל האחר? היא יכלה להיות – כל זה; והוא – אבל לא. ביניהם נפערה התהום הרחבה ביותר שיכולה להפריד ברייה מברייה. היא דיברה. הוא היה אילם. היא היתה אישה; הוא היה כלב. כך, בקרבה כה רבה, כך, חלוקים לבלי שיעור, הביטו זה בזו. ואז, בקפיצה אחת, ניתר פלאש אל הספה ונשכב במקום שעתיד היה לשכב בו מאז ולעולם – על השמיכה לרגליה של העלמה בארט".**

אבל במציאות, זוהי סימביוזה שמתקיימת במעמד תודעה של צד אחד. לעולם לא תהיה לי כניסה לתודעתה של אגו, עליי פשוט לוותר על זה ולנסות ליצור איתה קשר בדרכים יצירתיות, בסיוע האינטואיציה והאלתור, שכן כבר שלושה מאלפים היו לה, ואיש מהם לא הצליח להפוך אותה לכלבה הבורגנית הנוחה המשתלבת בחיים שלנו.
יש להודות, אנחנו אלו שהפכנו את חיינו בשביל אגו. מאז בואה החיים דוהרים סביב גחמותיה, צרכיה ונביחותיה.

במבט לאחור, יותר משנה אחרי שהבאנו את אגו, אבן כבדה נזרקת אל תהום הזיכרונות שלי. אני מבינה שהייתי מוכרחה להביס את העבר העגום שלי עם כלבים. רודף אותי הזיכרון של כלבת נעוריי, שקראתי לה קוזי על שם זמרת פאנק שהערצתי, אף שהייתה בת כלאיים מעורבת עם פודל בצבע לבן שמנת. הייתי בערך בת 14, אמא ואני ישבנו על הספה בסלון. היא הייתה בתקופה טובה יחסית בין אשפוזיה בבתי חולים שונים לחולי נפש. שוחחנו על דברים שוליים ואני זוכרת שרוחה הייתה טובה. קוזי השתרעה לפנינו על השטיח המדובלל, כמו מקשיבה לנו. הזכרתי באוזני אמי נעליים מסוימות שלי, שאני מתכוונת לנעול. היא לא זכרה שיש לי נעליים כאלו ושוב ושוב שאלה, איזה? בהשתוממות. תיארתי לה אותן, נעליים גבוהות מבד, עם הדפס של קומופלאז', צבעי ההסוואה הצבאיים. תיארתי בפרוטרוט, מתוסכלת כמוה מכך שהיא לא מצליחה להיזכר. ואז קמה הכלבה מרבצה על השטיח מולנו, פסעה אל חדרי שהיה בקצה המסדרון, ניגשה אל ארון הבגדים הפתוח שבמדפו התחתון היו כל הנעליים שלי. היא שלפה בפיה את אותה נעל שעליה דיברתי, חזרה אל הסלון והניחה אותה למרגלותינו.

חלפו כ-35 שנים מאז, והזיכרון עדיין מעורר בי צמרמורות. בתקופה ההיא ייחסתי את התקרית למיסטיקה, שאז כמתבגרת התעניינתי בה. ייחסתי לכלבה הזו יכולת מטאפיזית לקלוט את הנאמר, להבין ולתקשר אותו ממש כיצור אנושי.
אבל יכולותיה המופלאות לא עמדו לה בבוא יומה המרושע והנורא. היא אכלה מזון מורעל שהשליכו במכוון ברחובות המושב שבו גרנו, וגססה למוות עם גוריה, בני יומם, במשך כמה ימים. אמא ניסתה להציל אותה, בבורות משוועת נתנה לה חלב. למה לא לקחנו אותה לווטרינר אז, שאלתי את אבי לא מזמן, הוא השיב כי אי אפשר היה להציל אותה, וכל העניין למעשה לקח כמה שעות עד שנפחה את נשמתה. במי הזיכרון מתעמר יותר?

על קוזי בכיתי ימים והתאבלתי שבועות, הסבל שלה ייסר אותי באשמה שנים אחר כך. הוא היה עוד עדות לאי היכולת של המשפחה לתפקד, לבית כמקום מסוכן במיוחד לחסרי הישע. מקור נוסף לטינה רבת השנים שהחזקתי כנגד הוריי.

יש ימים שבהם אני משוכנעת שאגו נוצרה מתוך הלא מודע שלי. נראה שבכל רגע היא מסוגלת לעשות דבר מה שישית חורבן על הבית; שבהרס הגרנדיוזי, בנביחות הרוגשות מול כל רעש קל בחוץ או מול זהרורי השמש המרקדים על הקירות – היא מייצגת אנלוגיה לפנימי הסודי והרדום שלי.  
בוקר אחד הוכתם הכיסא שעליו ישבה הנערה שהיא בתי בדם המחזור שלה שסוף סוף הגיע. היא לא שיתפה אותי בחדשות המרגשות, לא הבחינה בכתם, וכשסיימה לאכול בשתיקה זעופה הסתלקה לחדרה. הכלבה ניגשה אל מושב הכיסא וליקקה את הכתם בעיקשות ובמסירות, עד שנמחה. לא סיפרתי לאף אחד.

 

* עופר אדרת, הארץ, "כך אילפה רודולפינה מנצל את כלבי המלחמה של הנאצים לציית לפקודות בשפה העברית", 25.3.2010

** פלאש, מאת וירג'יניה וולף, תרגום ליה נירגד, פן וידיעות ספרים, 2010

 

 

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp