מֹאזְנַיִם

אָצָה אל סְגוֹר הבית – מחשבות על סגירוּת ואפשרות לְפֶּתַח /   ליאור גרנות

1.

"לַחֲזֹר. כְּשֶׁחוֹזְרִים נַעֲשִׂים עֲנֻגִּים וּלְבָנִים,

קֶצֶף-יָם שֶׁל רֵאשִׁית הַקַּיִץ.

תָּמִיד בְּעָבְרִי נִפְלָאוֹת וְחוּצוֹת,

אֲנִי אָצָה אֶל סְגוֹר הַבַּיִת.

לַחֲזֹר. לַחֲזֹר. אֲנִי חוֹזֶרֶת בִּמְהִירוּת בַּצַּר לִי.

כָּךְ לֻמַּדְתִּי.

קִירוֹת הַבַּיִת מִתְקָרְבִים לָגַעַת בְּעֶדְנָה, וְאֵין בִּי שֶׁקֶט.

כָּךְ גֻּדַּלְתִּי.

קְטַנִּים עֲנָפַי מִלָּגַעַת הַרְחֵק,

אַךְ גָּדוֹל רְצוֹנָם וְרוֹעֵד מִבֹּשֶׁת,

מָה אֶעֱשֶׂה בְּחַדְרִי הַמְּסֻיָּד,

הַמְּנַקֵּר אֶת עֵינַי בַּחֹשֶׁךְ?"

(תרצה אתר, "דם וזמן", מתוך עיר הירח, הקיבוץ המאוחד 1979, עמ' 147).

מן החוץ ההומה, המבהיל, התזזיתי – אצים אל סגור הבית. הבית הוא מקום המפלט, להיות בו בשקט, בלי לתת דין וחשבון לאיש, בפיג'מה, להשתרע בתוכו, לנשום. אנחנו בבית. כמה טוב שבאנו הביתה, אין כמו בבית, בכל מקום טוב אבל בבית הכי טוב.
עוד רגע ועוד, יום ועוד יום, ולפתע – משהו במרחב הזה שאליו בורחים בצר לנו, הופך בעצמו להיות צר, סוגר עלינו, מעורר חנק.
מה נעשה בחדרנו המסויד המנקר את עינינו בחושך?

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "זה אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא". האושר שבהיות חבוי – בהתכנסות, בהסתגרות – נובע מן הידיעה שמחפשים אותנו, שתכף נצא מהמחבוא אל עיניים וזרועות שרוצות בנו, שתרות אחרינו.
כמו במשחק מחבואים של ילדים: התענוג שבהתחבאות נובע מן המתח האם ימצאו אותנו או האם נצליח אנחנו לצאת לפני שה"עומד" יגלה אותנו. כך או כך, בקצה ההתחבאות טמונה התגלות. כמה מפחיד ובודד להישאר במחבוא בעוד הילדים האחרים הולכים הביתה, שוכחים אותך, ואתה מתחבא ומתחבא, בשקט בשקט, ממתין לשווא להימצא. כשאנחנו מגיפים את דלתנו בפני העולם, הרגעים הראשונים – שבהם אנחנו חבויים בבועה הפנימית, הפרטית שלנו – יכולים להיות חוויה של שחרור מטִרחת המפגש עם העולם, אבל בהמשך הסגירות הולכת וקונה לה אחיזה בנפשנו, דלתות הלב הופכות ליותר ויותר כבדות, המים בבועה הפנימית מתאדים מהיעדר מגע עם החוץ, איש לא רואה אותנו, איש לא מעניק הד לנפשנו. זה החדר המסויד המנקר עיניים בחושך, זה האסון שבלא להימצא.

וישנה הבהלה.
אנחנו נבהלים מפני העולם, אבל גם הוא – בתורו – נבהל מפנינו:

"בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָעוֹלָם וּבָא הָעוֹלָם

וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת. וְלֹא פָּתַחְתִּי. זָעַם הָעוֹלָם

וְהָלַם עַל הַדֶּלֶת. וְלֹא פָּתַחְתִּי. רָכַן הָעוֹלָם

וְדָחַק פִּתְקֵי אַהֲבָה מִתַּחַת לַדֶּלֶת. וְלֹא פָּתַחְתִּי.

עָשָׂה הָעוֹלָם אֶת עַצְמוֹ מִתְרַחֵק. וְחִכִּיתִי רֶגַע,

וְעוֹד אֶחָד, וְהָעוֹלָם הָיָה שָׁקֵט כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה

מֵעוֹלָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי

אוֹ שֶׁמָּא רָצִיתִי לָלֶכֶת שׁוֹלָל, וּפָתַחְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְהָעוֹלָם נִבְהַל."

(אלי אליהו, "הדלת", מתוך איגרת אל הילדים, עם עובד 2018, עמ' 36).

אנחנו בורחים אל דל"ת אמותינו.
מה עומד מאחורי הרצון לברוח? – האם זה באמת רצון להתחבא?
בבסיס הבריחה (אני אצה אל סגור הבית) לא עומד, כך אני סבורה בכל ליבי, רצון אמיתי להתחבא, אלא פחד עמוק שלא להימצא המעיד על הכמיהה הגדולה מכול: להימצא. להיות מחובקת בידיים אוהבות, מגוננות, רחבות, רכות, כאלה שהן פה כדי להישאר.
גם כשאנחנו בורחים העולם לא מוותר לנו, החוץ – אנשים שאנחנו אוהבים, שאוהבים אותנו – מתעקשים עלינו, אם יש לנו מזל.  
לא, לא עכשיו, אולי מחר, כן, הכול בסדר, בפעם אחרת, תודה. דלתות הנפש עומדות איתנות בסירובן. יום אחר יום.
טוב, אז לא. גם החוץ מתייאש.
כשמואסת הנפש בהיות מאחורי דלת סגורה – כבר אין עולם לצאת אליו.

4.

ומה בכל זאת יכול למשוך אותנו החוצה מתוך אפלת חדר הלב הסגור?
נדרש רק מבט רואה אחד, רק מילת הבנה אחת, נדרש סיכוי אחד – לאהבה.
זולת – שבשבילו יהיה שווה להתאמץ, להסתכן, להגיח.
וגם – ההבנה שאם לא נתאמץ לצאת – אנחנו עלולים לאבד אותו, לאבד את האהבה, את אפשרות ההימצאות היקרה מפז שניתנת לנו.
הספר "טיפ טיפה אמיץ" מאת ניקולה קינר (הוצאת אגם, 2019) מספר לנו בדיוק את זה: על נבי הארנב שאהב להישאר בביתו והרפתקאותיה של לונה חברתו היו מפחידות מדי בעיניו. בכל פעם שניסתה לשכנע אותו לצאת, השיב: "הו לא, זה לא בשבילי, אני מפחד להיות בחוץ".
לבסוף נמאס ללונה (העולם שמתייאש) והיא יוצאת החוצה בכעס כשהיא קוראת לעבר נבי שלא מסכים לצאת אל החוץ: "לפעמים צריך להיות טיפ טיפה אמיץ!"
נבי מנסה לדבוק בשגרה שלו, אבל מתחיל לחוש בחסרונה של לונה. "אני חייב להשלים איתה מיד", הוא חושב, "אבל היתה רק בעיה אחת. לונה היתה… בחוץ".
למען האהבה נדרש נבי להתעמת עם פחדו הגדול ביותר ולצאת. מובן שהיציאה אל החוץ מפגישה אותו עם אתגרים מאיימים במיוחד – שלא אגלה לכם (תקראו!) – עבור ארנב לא חובב-חוץ שכמותו. אבל למען האהבה הוא עומד בהם באומץ רב, ולא זאת בלבד שהוא זוכה בחזרה בלונה חברתו, הוא זוכה גם בעצמו שלא הכיר לפני כן; כזה שמתמודד עם קשיים ואיוּמים ביצירתיות, בנחישות ובאומץ. יציאת ההכרח בעקבות הגעגוע לאהובתו פתחה אצלו פתח לאפשרות המפגש עם החוץ ולהנאה שבמפגש עימו. כאשר אנחנו מעִזים לפתוח את דלתנו בפני העולם ולפגוש אותו באמת – אנחנו עשויים לגלות חלקי ארץ שלא הכרנו – הן בעולם, הן בתוכנו והן במפגש בינינו לבינו. פתק האהבה שנעז לדחוק מתחת לדלת העולם עשוי לחזור אלינו במכתבי אהבה ארוכים שהם הסיפור רחב היריעה של הנפש שלנו, זה שמעולם לא סיפרנו לעצמנו.

"לֹא, אוֹר צָלוּל כָּזֶה עוֹד לֹא הָיָה,

אֲפִלּוּ הַסְּלָעִים אוֹמְרִים מַרְגּוֹעַ.

בִּשְׂדוֹת אָבִיב שֶׁקָּמוּ לִתְחִיָּה,

הַיּוֹם הָרוּחַ לֹא יָעֵז לִנְגֹּעַ.

הַיּוֹם שָׁתָה הָעֵדֶר לִרְוָיָה,

הַיּוֹם דּוֹמָה אַרְצִי הָעֲנִיָּה

לְגַן נָעוּל אֲשֶׁר בָּשֵׁל פִּרְיוֹ."

(לאה גולדברג, "ימי שלווה ג'", שירים ג', ספריית פועלים, 2001/1973, עמ' 237).

סלעי הנפש מאבדים מעט מנוקשותם. אביב מתחיל לזרוח בשדות היבשים. הפירות מבשילים.
גן הלב הנעול – דלת החדר המסויד המנקר עיניים בחושך – נפתחים לכדי סדק. בעדו חודר אור צלול: האור שבמפגש עם החוץ – עם אחר; האור שבהימצאות, בהינתנות הלב לאהבה.