שירים / אפרת מישורי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אפרת מישורי כבר שנים כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי מֵתָה, כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי חַיָּה, כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי מְכִינָה הַכֹּל לָרֶגַע בּוֹ לֹא אֶחְיֶה, כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת כְּפִילָה שֶׁלִּי לְהִתְנַהֵל בַּמְּצִיאוּת, מֻנַּחַת מִתַּחְתֶּיהָ כְּמוֹ אֳנִיָּה טְבוּעָה. קַמְתִּי עִם חֲלוֹם: תְּעָלָה, אֲנִי קוֹפֶצֶת, מִישֶׁהוּ תּוֹפֵס. אַחַר כָּךְ הַמִּישֶׁהוּ […]

שירים / נדב ליניאל

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / נדב ליניאל סף "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו, ד). בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מַשֶּׁהוּ נִבְעָה כְּמוֹ סֶדֶק בַּקִּיר, כְּמוֹ עָרוּץ בְּכָתְלֵי הַבַּיִת דַּק, כִּמְעַט סָמוּי, חָרַץ אֶת הַבַּיִת, שָׁעָה שֶׁהָיִינוּ שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתֵנוּ, הוֹלְכִים רָצוֹא וָשׁוֹב בְּתוֹךְ חֲלוֹמֵנוּ כְּמוֹ בְּתוֹךְ פְּרוֹזְדּוֹר אָרֹךְ, בַּבֹּקֶר […]

אל תאמרו: מים, מים / מירי רוזובסקי

נגיד שאת סופרת. את רוצה (למה שתרצי דבר כזה בעצם?) בכל אופן את מתכוונת, או מתחילה לכתוב על משהו שקרה לילדה אחת, שהיא בדיוק על התפר הזה שבין ילדה ונערה, והיא לא את, היא ממש לא את, כלומר היא על התפר הזה שבין את ולא את.

בחלקות הוורודות / אנה הרמן

כדי לכתוב אמת צריך ללכת אל הפצע. צריך ללכת אל הפטמה. לא אל הפטמה של אמי. לשם אינני רוצה ללכת.

דבר העורכת | גיליון מרץ 2025 – התערערות

איך כותבים ספרות על מציאות מעורערת? איך כותבים שירים וסיפורים ומסות בתוך עולם שיצא מדעתו, עולם שמספק לנו מדי שבוע דימויים כה מרחיקי לכת שגם האנרכיסטים שביוצרים לא היו מצליחים לרקוח במוחם הקודח?

נסיגה / לי ממן

למן הרגע הראשון כמעט היה לו ברור: זו לא אישה שרצונה מתנפל עליה או נגלה לפניה בתצורתן הדחופה של תשוקות, אין סכנה שתתאהב בו, וגם אם תתאהב, ייתכן שלא תדע שזה מה שאירע לה, לא תכנה את זה בשם המפורש; השם אולי יאחז בשולי הכרתה, או רק כמעט, אולי יגיח משם לפתע אחרי חודשים רבים, שנים אפילו. אם כי סביר יותר שלא, אפילו לא זה. שָׁם בעצם הייתה טמונה הסכנה הגדולה מכולן: הרושם השגוי שאין סכנה, שאי אפשר להיסחף אחר מי שאינה עשויה לכך בעצמה. אבל למפולת אפשר להישמט גם לבד. מספיק רגע אחד של היסח הדעת. מספיקה אישה אחת שתעבור על פניך, ופניך יוסבו לעברה, כל כך יוסבו לעברה, ולא תראה דבר מלבדה, ותיפול.

שירים / מאיה ויינברג

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / מאיה ויינברג כמה טוב שנסעת A Room of One’s Own שֶׁקֶט מוֹפְתִי נִפְרָשׂ עַל הַבַּיִת אֲנִי מִתְמַתַּחַת בְּתוֹכוֹ כָּל הֶחָלָל שֶׁלִּי כָּל הָרָהִיטִים תַּחַת מָרוּתִי הַסֵּדֶר הַקָּדוֹשׁ אֲנִי מְעִזָּה לִפְרֹשׂ עַד הַקָּצֶה אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת אָבִיךָ וַדַּאי יֹאמַר שֶׁהוּא יָדַע זֹאת מֵרֹאשׁ אֲבָל אִמְּךָ הַטּוֹבָה כְּבָר […]

מעבר לזמן הזה / שגית אמת

לפנות ערב תמי התקשרה ושאלה אם אפשר לבוא, שנעשה את הטילים ביחד. היא לא רגילה עדיין להיות לבד ומפחדת עכשיו יותר מתמיד. טוב, אפשר להבין. רק לפני פחות משנה, אחרי עשרים ושבע שנות נישואין, היא תפסה פתאום אומץ והודיעה לדני שזהו, נגמר.

הזמן שנשאר / גואל פינטו

תמיד הייתי פחדן
כל דבר בעולם הזה הפחיד אותי

חושך.
גבהים.
עימותים.
מקומות הומים / מקומות נטושים.
פקידים ממשלתיים / נותני שירותים.
צלצול ממספרים חסויים.

להפריח את הגן / נדב נוימן

״אל תקשיבי לאף אחד. רק את יודעת איך להפריח את הגן,״. אני שומעת בראשי את המילים האלה בזמן שהכול מתמוטט מסביב. אני שומעת שוב את המילים שמודי אמר לי לילה לפני שהוא מת בזמן שעוד סדק נפער בשביל הראשי של הקיבוץ והמסוק מעליי עושה רעש כזה שאי אפשר לשמוע את צ׳יטה צועק לי מתוכו. ואולי עדיף.