מחבר: saargisp@gmail.com

נוק אאוט / ברוך יעקבי

עכשיו הוא ער, שרוי באפלולית החדר. בקצה המיטה, עטוף כולו, כמו מומיה, רק הראש מציץ, ידיו מהודקות לצידי הגוף. האוויר עומד. שקט מפתיע צונח עליי. זה בסדר לבכות עכשיו?

טֶרֶף / רון בן־טובים

בתוך האוהל היה מקום לשמיכת צמר מקופלת, תיק גב, חבל, ספר ובקבוק מים. והיה מקום גם בשבילו, בתנוחות מסוימות. הוא השתדל להיות בחוץ בשעות היום, להסתכל על צמרות עצים או כל חפץ מרוחק אחר כדי לאמן את העיניים. צמרת ברוש – צמרת אורן – ענן. בלילה לא היה מה לראות והחפצים נותרו אם כי במצב אחר. התיק, למשל הפך לכרית, השמיכה הייתה שמיכה אבל גם מזרן. בקבוק המים והספר נותרו בקבוק מים וספר. במהלך היום הספר היה דבר שאפשר לקרוא אבל אין זמן. בלילה הספר היה הדבר שאפשר לקרוא אבל אין אור. היה לו פנס, אבל הוא לא רצה למשוך לעצמו תשומת לב טורפת. בשעות בין הערביים, כפות הרגליים כואבות, השאיר את דלת האוהל פתוחה לאוורור וקרא שורה פה שורה שם. הוא לא אהב שירה אבל קרא בה בכל מקרה, כמו לבלוע אנטיביוטיקה.

שירים / אורי פרץ

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אורי פרץ ח ב צ ל ת אַתְּ אִשָּׁה נְשׂוּאָה בַּלַּיְלָה אַתְּ צוֹעֶקֶת בַּחַלּוֹן וְהַיָּם שׁוֹמֵעַ רוּחַ מִתְנַדְנֵד וּפַעֲמוֹן תָּלוּי וְרוּחַ מַכֶּה בּוֹ מַכֶּה וּמַכֶּה מָה שָׁוָה הָאַהֲבָה אִם אֵין בָּהּ חֹפֶשׁ שָׁוָה, שָׁוָה כְּשֶׁאַתְּ מִתְחַבֶּקֶת בְּכוֹכָב וְרוּחַ סוֹעֶה וּפַעֲמוֹן תָּלוּי הַמִּדְרָכָה שְׁקֵטָה תַּחְתַּיִךְ וְלֹא […]

תשע אבל עשר / יפתח אשכנזי

אבא שלי התקשר. הייתי בדרך לסרט בקריון עם החברה שלי באותה תקופה.
שעה אחר כך יצאתי שוב לאזור חיפה לנקודת הכינוס. הm-16 שלי שהיה כבד במיוחד (כי חובר אליו מטול רימונים m-203) נשען על ברכיי. השמן שנשאר מהמסדר האחרון לפני היציאה לחופשה של ראש השנה החתים את מכנסי הדקרון. אבא שלי שנלחם בירושלים ב־1967, שהיה בתעלה במלחמת ההתשה, שחצה את התעלה ביום כיפור במבצע אבירי לב, דיבר איתי בקול שלא הכרתי קודם.

מקבת כדיקטטור / רבקה איילון

היטיב לבטא את גדולתו של שקספיר תיאורטיקן הספרות האמריקני, הרולד בלום, שבספרו ״חרדת ההשפעה״ מעמיד אותו כיוצר, שכל מה שנכתב עליו בביקורת הספרותית מצוי כבר בו עצמו. לדברי בלום, שקספיר חשב את כל המחשבות עבור כולנו, וטבענו האנושי הועצם ביצירתו, עד כדי כך שהפך להיות המצאתו המחודשת.

דבר העורכת | גיליון פברואר 2025 – נסיגה

גיליון "נסיגה" המונח לפניכם כולל טקסטים שהדיו שבהם עדיין חי ורועד. סיפורים, שירים, מסות, רעיונות ורשימות שנכתבו כל כולם בעת האחרונה, המסועפת מכל בחינה. גם הים נסוג, כתבה בשירה הנושא שם זה יונה וולך. ואולי כעת מתחיל עידן חדש של נסיגות. נסיגות מכל מה שהוא דם, אכזריות, שנאה ועצב. איסוף מחדש של פיסות האנושי, כצדפים על החוף.

גן אירוני / דורית זילברמן

השירים שכתבו משוררות עבריות על האמהוּת שלהן העידו תמיד על יחסים סבוכים. למשוררות המייסדות רחל ולאה לא היו ילדים. גם לא למרים ילן שטקליס. לאה גולדברג אמרה בריאיון: ״אבי חלה בשיגעון, ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים.״ זכור וידוע שיר הכמיהה של רחל: בן לו היה לי, שבו היא מפנטזת תמונה רכה ופסטורלית שלה כאם עם ילד בשם אורי. גם לביאליק אגב לא היו ילדים וגולדברג, ילן שטקליס והוא כתבו את שירי הילדים היפים ביותר בעברית.

פגישה עם נתן זך / עידו בלס

הפעם הראשונה שהתוודעתי לנתן זך הייתה בשומר הצעיר. נתנו לנו פתק בסוף אחד הטיולים, הוא הוצמד לצ׳ופר פלסטיק, ובפתק נכתב ״שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם״. במבט לאחור אני חושב על המדריכה הצעירה שהתרגשה מהשיר והחליטה להתאים אותו למצב, במאמץ לתת ערך מוסף לסיטואציה שמראש לא הייתה נדרשת (כמתנגדי קפיטליזם, רוב הפעולות והטיולים של השומר הצעיר בנערותי לא לוו בפרסים, צ׳ופרים ושאר פריטים שנתפסו בעיננו כפסולת בורגנית). היום אולי הייתה מחפשת בגוגל, ״ציטוטים על סוף״, ומגיעה לטקסט. כמו בפרסומת שפעם ראיתי, שבה פורסמו טיפולי יופי לנשים תחת הציטוט של סימון דה בובואר, ״אישה אינה נולדת אישה״. אלא שאז, ברגע עצמו, חשבתי שזו השורה הכי יפה שקראתי.

אבד במלחמה / מיה סביר

נוסף לקשיות הלסת ולהסתיידות האצבעות וללפיתת התוֺך עד כי הדיבור הפנימי שלי נעשה לא יותר מגמגום קלוש, כשתקשרתי עם אנשים אחרי שבעה באוקטובר – בארץ וגם מחוץ לה – התברר, בתוך שעות, שמעבר לקושי למלל את עומק והיקף הזוועה ומעבר למגבלה האינהרנטית לניסיון להעביר חוויה למי שאינו נמצא בתוכה, יש קושי נוסף. שכן המלחמה לקחה חיים ולקחה בתים ולקחה שלמות פיזית ונפשית ולקחה תקווה, וגם לקחה את המורכבויות.