מחבר: saargisp@gmail.com

בליינד דייט / גונן נשר

זידאן, שיפוצניק בן 17 מבסמת טבעון, יושב בחצר שלנו. מה הסיפור של העיניים שלך, שואל. מה אתה רוצה ממני, שאלתי בחזרה, מהדק את משקפי השמש על אישוניי. וממשיך: נעים לך שאני שואל על הקרחת שלך? אנו שותים קפה. זידאן מגלגל גולדן וירג'יניה. הוא מספר לי שלאבא שלו יש משהו שנראה כמו זבוב בעין והוא קרא על זה בצ'אט ג'י פי טי ונבהל לדעת שזה סימן להתחלה של דמנציה.

דבר העורכת | גיליון פברואר 2026 – מכתב לאב

בגיליון הנוכחי והאחרון שערכתי בקדנציה מרתקת זו, כותבים וכותבות עכשוויים התמודדו עם הכותרת ״מכתב לאב״ – אב רוחני, אב תנ״כי, אב ספרותי, אב נעדר, אב נוכח, אב שיש למרוד בו, ואב גשמי וקונקרטי. לצידם בחרנו לפרסם יצירות חופשיות שאינן מתכתבות עם הכותרת באופן ישיר, וחלקן כתנועת נגד משלימה, פונות דווקא לאם פנימית או חיצונית. אך ברוחן כלל היצירות בגיליון זה מנסות לשאת עיניים אל עבר מתחם ספרותי נהיר, בעל מצפן ומודל. ואולי מממשות בכוונה זו את האיזון שאליו שאף ביאליק: מרחב בו ניתן להתווכח על כל נושא, אך להסכים על חשיבותה של הספרות.

חלום ליל קיץ במנהטן / נעמה יונג

בכל פעם שאני שומעת את ״שיר ללא שם״ עולה בי, כמו שכותבת רונית מטלון, ״נחשול רגשות״: צער, כאב, געגוע, תחושת החמצה, עלבון ואהבה. ״בבת אחת ציוויליזציה שלמה, קוסמוס…״, אני נזכרת בקומת משלחת הרכש של משרד הביטחון במיד־טאון מנהטן, בשנת 1985. הכניסה המאובטחת מול המעלית, איש הביטחון בתא הזכוכית מתשאל את הנכנסים, שטיח אפור מקיר לקיר. המשלחת מחולקת לשתי קבוצות: עובדים זמניים היושבים מול מסכים במשרדים, ברובם סטודנטים ישראלים המכונים כאן ״עובדים מקומיים״. והשליחים המבוגרים יותר, עובדים קבועים במשרד הביטחון, בעלי מעמד ותנאי העסקה משובחים, שנשלחו לניו יורק מישראל.

פרלינים / שיר מנור

"א־לה," דמותה המטושטשת של אמי קוראת שוב אל תוך פניי וטופחת על כתפי, מרעידה את ידי ואז נאנחת ומניחה יד על מצחה, מאותתת על המיגרנה שתוקפת אותה תכופות. לאחר מכן היא פורצת מהחדר וצועקת: "הבת שלי התעוררה ולא מדברת, מה עושים?" אני ממששת את פניי וחשה תחבושות בקצות אצבעותיי, על אפי ועל מצחי.

תיקון העולם / איליה טורצקי

אני יודע בדיוק מתי הכול התקלקל.
התאריכים נבדלו במקצת בין מדינה למדינה, אבל לפי לוח השידורים, אשר התפרסם ב"חלומה של איכרה" (העיתון היחיד שיצא במדינה), בארץ־הביש האסון קרה ב־29 בנובמבר 1997. מתוך אותו לוח שידורים ששרד והועלה לאינטרנט, אני יודע בוודאות שהשעה הייתה 20:30.

ג'ני / נמרוד מישורי

אמא שלי מתה כשהייתי ילדה קטנה ובגלל שאבא שלי פחד שאני אשאר עצובה הוא קנה לי את סוניה. מאז אנחנו יחד כל יום בין שמונה לשמונה. אני אוהבת את הרעמה הלבנה שלה שמגיעה לה עד לכתפיים ואת הפרווה החמה שלה שכיף להרגיש אותה בין הרגליים כשאני רוכבת עליה בלי אוכף.

יוקדת חדשה / שי שניידר־אֵילת

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים יוקדת חדשה / שי שניידר־אֵילת בּוֹאִי אִמָּא, הָסִירִי מֵעָלַי אֶת הַמֵּת, חַלְּצִי אֶת הַחֵץ, אֶת הַחוֹחַ, חַטְּאִי אֶת הַחֵיק. הַשִּׂיגִי לִי אַהֲבָה בְּתוּלָה,  בָּרָה כִּנְיָר, כְּתִינֹקֶת, צָחָה כְּצִדְפָּה. לְמַעֲנֵךְ קָטַלְתִּי  אֵם רְעוּעָה וְחוֹרֶגֶת שֶׁלֹּא יָדְעָה מָה לַעֲשׂוֹת בִּי, כָּל  הָאוֹר כִּמְעַט הָלַךְ. פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה פָּקַד אוֹתִי  […]