דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
לידה הפוכה / רינת חיימוביץ'
"אמא," הוא מיילל ממיטתו, ומתערטל בפניי זאת הפעם השלישית מאז הגעתי, "אמא," הוא מביט בי מבין חרכי עיניו העכורות. אני מנסה לאמוד את גילו כשהאחות נכנסת וגוערת בו שיפסיק להוריד את החיתול והכותונת. "אדון יהושע, למה אתה עושה את זה?" היא מכסה אותו עד צוואר, אך הוא מחויך וכבר מתכנן שוב מפגש עם מערומיו, וחוזר לסורו מייד כשהיא יוצאת. בדרכה החוצה היא מסיטה את הווילון שבינינו וזעקות השבר שלו נשמעות מרוחקות יותר.
אני מסיבה את פני מאדון יהושע ומיישירה אליך מבט. עיניך מוכות קטרקט מציצות בי מבין קפלי עפעפיך הוורודים הכבדים. מבטך המימי ממוסגר תחת גבות לבנות עבותות שהיו פעם כהות וסבוכות. אני נזכרת איך היית מסלסל אותן בקצה ומושך מעלה, "תראי, אני אהרוני!" היית אומר. פעם צחקנו.
עכשיו אני הגדולה ולא נותר לך אלא להביט מעלה ולצפות בי, מתנוססת מעליך, גוהרת כמגדלור על ספינה טרופה. כה שברירי וקטן במיטת בית החולים הגדולה. לא דיברנו כל כך הרבה שנים, והנה אני מוצאת את עצמי מבקרת פעמיים בשבוע, שואלת אם צריך משהו, קונה, מסדרת. "לא מגיע לי," אתה ממלמל בהכרת תודה בכל פעם שאני מגיעה עמוסת חבילות ומצרכים. אני רואה את התודה בעיניך ובכל פעם מקפידה להתעלם.
כמה זר האיש הזה, אני חשבת. לא מכירה את הגוף השבור, הזקן, המוטל פה לפניי. כמה גדול היית בילדותי, כמה חששתי ממוצא פיך, כמה שנים ביליתי בתיעוב עצמי הודות למילים שבחרת בקפידה בעברית שבורה ובמבטא אנגלי כבד. אהבת אותי בכלל? שנים כה רבות אהבתי אותך. חשבתי שזאת אהבה. אהבתי ופחדתי. אהבתי ובכיתי. עד השבר. וכשהייתי קטנה גדולה ולא נסמכת יותר על אהבתך, התפניתי לנסות ולאהוב את עצמי. זר, מוזר וארוך התהליך. מסע שקיצו מרגיש עוד רחוק, ועם זאת, נדמה שהצינה שנשבה בפניי בתחילת הדרך מזמן התחלפה בליטופי שמש אקראית.
הפכת מיותר. חיים שלמים תחת עיניך הבוחנות, השופטות אותי תמיד לחומרה, המוצאות בי פגמים ומאירה אותם באלפי פנסים. מגיל חמש, פעם בשבוע ובכל סוף שבוע שני הייתי מתקבלת למבחן אצלך ותמיד נכשלת כישלון חרוץ. מכתב הדחייה היה נמסר לי מייד ובעל פה. חנקתי דמעות כל כך הרבה שנים עד שהצלחתי להפוך זאת לאמנות של ממש, לחייך תוך כדי שמיעת גזר הדין, להיפרד בחום ולהגיע בעוד שבוע למבחן הבא. אני הייתי רינת. אני כאן כל יום שלישי.
תמיד קיננה בי התקווה שהפעם אצליח. ניסיתי להצטמצם ככל יכולתי, אבל לא יכולתי להסתיר הכול כל הזמן. לעיתים הצלחתי להסתיר טפח, ואז והתגלו טפחיים, ואתה, בכישרון רב, אף פעם לא פספסת הזדמנות להוכיח אותי. הייתי באמת לא בסדר והסבתי לך אכזבה אחר אכזבה.
הוא מנמנם עכשיו. תברחי!
אני נותרת צמודה למיטתו. אולי סוף סוף אוכל להסב לו קצת נחת.
* * *
אני ניגשת לעמדת האחיות ומתעדכנת במצבו. "אין שינוי," מבשרת סווטה, "צריך לייצב אותו." אני מעיפה בו מבט אחרון להיום ונפרדתי לשלום דומם. אחזור. ברור שאחזור. הרי איזו ברירה יש לי? אני היחידה שלו.
הקפה פה מגעיל אבל אני קונה אותו שוב ומתיישבת. זקן לבוש פיג'מה רופפת מגיח מולי ומדליק סיגריה. הוא מלטף את ידית בלון החמצן שלו ומתיישב תחת השלט "אסור לעשן".
אני יושבת דקות ארוכות על ספסל עץ בכניסה לבית החולים, לוגמת מהמשקה החמים העכור, מביטה בזקן ומבינה שכך לא אוכל לשוב הביתה. חזרתי אחורה במנהרת הזמן, חזרה לנופים ולקולות של ילדותי, לכל צבעי העצב וריחות הפחד. עליי להתנקות מהעולם הזה טרם כניסתי שוב לעולם שלי. במקום לפנות ימינה לכיוון היציאה מהעיר, אני מסיטה את ההגה לכיוון הים. מעולם לא אהבתי את הים. הוא הפחיד אותי והזכיר לי דברים רעים בגרגיריו הצהובים המציקים ובכחול המאיים שהטביע את הסבא שלא הכרתי. אולי הוא היה אוהב אותי.
הרכב מתמקם כמו מעצמו מול הגלים החורפיים הסוערים. הדמעות שחנקו בי שנים פורצות את הסכר ולחיי נרטבות מייד בשטף. יללה עמוקה ועתיקה עולה מגרוני ופותחת סכר נוסף המציף אותי ומאיים להשקיעני בתוכו. אני נלחמת בכחול ומנסה להרגיע בנשימות ובמילים טובות. את בסדר. את בסדר! את בסדר! את בסדר? הים הזה, שהיה לי נגיש כל שנות ילדותי ולא השתמשתי מעולם בשירותיו, ניצב פה מולי, עצום ומנקה. איך בזבזתי שנים בלכעוס. עליך כעסתי, אתה – שהיית מוטל תחתיי רק לפני מספר רגעים, גוף קטן במיטה גדולה, מביט בי באפור דהוי, בפיג'מה גנרית, מביט בי בעיני ילד מזדקנות, מביט מעלה ורואה אותי כאילו בפעם הראשונה. פעם ראשונה ללא כעס.
כשהגעתי בפעם הראשונה, החדר היה אפוף אדי צואה וחומרי חיטוי. מאז התרגלתי. נכנסתי לחדר זקופה ומוכנה לעימות. לא ידעתי למה לצפות. ספרתי שלוש מיטות עד שהגעתי לזו שלך.
לא ראיתי אותך שנים והנה אתה דהוי וקטן. תמונה דו ממדית מגורענת שנשלפה מאלבום ישן. לא ייאמן שזה האיש שחששתי ממנו כל ילדותי.
"אני לא מאמין שבאת…" אני מבחינה בדמעה זולגת מעין ימין.
"ברור!" אני עונה ומגייסת מייד את כל שרירי הפנים לכדי חיוך. אני לא בכושר.
הגלים המתנפצים אל החוף מולי מסמנים לי שאת כל זה החזקתי נגדך מספיק שנים. זה הזמן לשחרר. להתנקות.
* * *
היום אגיע אליך ברכבת. הרכב לא מתניע. אני נכנסת לתחנה ומוציאה ספר מהתיק. אין דבר שיותר ממחיש את בדידותנו מנסיעה ברכבת. יושבת על ספסל מוכתם ליד הפסים וחושבת שבטח היו כאן לפניי כאלה שישבו פה ממש כמוני, וערגו אל הפסים יותר מאשר לרכבת.
* * *
הכניסה לעיר הזאת היא כמו לידה הפוכה. דבר שמנוגד לטבע. זחילה נגד כיוון התנועה בדרך רירית ומדממת אל תוך מכל שפלט את גופי החוצה. לא טבעי שאהיה פה. לא בריא. ורק חול וחול מסביב, אפילו לא מדבר עוצמתי, סתם גרגירים שנדבקים לנעליים, לבגדים ומאיימים להטביעני. החול נכנס לעיניים, לקנה הנשימה, מתעכל לי בגוף, אני בולעת אותו והוא אותי.
דלתות בית החולים בולעות אותי פנימה וחלקו הפנימי של המבנה אפלולי, סוגר עליי. הקירות פתאום גבוהים וכהים ואני הולכת וקטנה. והנה ההליכה במורד המסדרונות מרגישה כמו כניסה לגוף החולה שלו, ריח החולי נמזג לצבע הירקרק של הקירות ומעלי רחשי גסיסה אלמים. אני משתוקקת לסיים את מסעי בגוף הבטון החולה הזה ולהיפלט כבר מהצד השני, מוכתמת ומעלת צחנה ככל שאהיה, אצא מכאן. הוא יישאר.
דלת החדר פתוחה ואני ניגשת להביט בגוף החולה שהכיל פעם אבא שחשבתי שאהבתי. נדמה לרגע שהחולה ישן אך לא כך. העיניים מושפלות, לחות ממחלה או חשבון נפש. עיניי מביטות בגוף ההולך וקטן, בביטחון לא מוכר לי, ריסיי לא כהים וצפופים מבכי ממושך ואני כאן לצידך. שוב.
אני עומדת מעל מיטתך. שוב. אתה מביט מעלה אל עיניי המנסות לחמול. שוב. מביקור לביקור אני שואלת את עצמי אם הצלחתי. אם אי פעם אצליח לחמול.
* * *
האחות הראשית נכנסת לחדר המוצף ריחות אוכל וריח גוף. "את הבת?" היא שואלת. "כן, אני." – "טוב, אז תראי הוא צריך לצאת לשיקום, שוכב פה כבר חודש והבנתי שלא יכול ללכת הביתה." – "כן," אומר אבי, "אשתי עיוורת." – "אז את לוקחת את אמא בסופי שבוע?" היא שואלת אותי, ואני מביטה בה. "אמא?" אני שואלת, "איזו אמא?" היא מביטה בי בתמיהה, ומסבה את ראשה להביט באבי בגוף הזערורי המוטל במיטה הגדולה. כל כך צנום ודהוי הוא נראה לי, כאילו המיטה גדלה מביקור לביקור או שמא פיתחה שיניים ולאט מכלה אותו ואת גופו ההולך ונמק, הולך ומצטמצם מולי. "אין אמא!" אני פוסקת, והמבטים והמילים מגיעים לסיומם.
* * *
"הם רוצים לתת לי טיפול ביולוגי," הוא אומר לי בלחש, "את יודעת מה זה?"
"לא."
"את יכולה לברר לי?"
"טוב."
"שמעתי אותם מתלחשים שזה פוגע במערכת החיסונית. צריך לבדוק. תבדקי לי?"
"כן."
"גם ככה אין לי מערכת חיסון."
"…"
"טוב, או שזה יהרוג אותי או שזה יהרוג אותי. תבדקי לי?"
"כן."
* * *
ובצאתי מבית העלמין בהמתנה הבטתי השמיימה בחיפוש אחר דבר שלא ידעתי מה הוא.
השמיים פוצעים באור חלבי שהפך מזמן לקרום אטום, עכור, חמוץ ודביק כמו עור עודף של בטן רופסת שאחזה פעם תינוק.
באוויר אין נחמה. האוויר כאן שונה. הוא מחניק וממית ואין כאן סיכוי לחיות. ידעתי שעליי להימלט וידעתי גם שנגזר עליי לשוב.