מֹאזְנַיִם

בליל הטילים הגדול ניסינו לאהוב מחדש. אני הצעתי שנלך מכות, ודניאל, שהיה עייף מלחפש פתרונות משלו, נאלץ להסכים. החוק היה: מישהו צריך להשכיב מישהו על הרצפה, לספור שלוש שניות ולשחרר. אסור לחנוק, אסור לנשוך, ואסור ללקק את העיניים. משחקים רק בתחום מרכז הסלון כי אחרת אפשר לשבור את הראש בחפץ חד. הסלון רך משטיחים. אולי אחר כך נתעייף ונלך לישון; אולי התשוקה תסכים לבוא. רציתי להתמלא געגוע אל הטעם שלו. להצליח לינוק אותו מתוך הגוף שלי, לרצות בו באמת. דניאל קיווה שנעבור את הלילה בשלום. ההתרעות על התקיפה זמזמו בטלפונים שלנו אבל החלטנו לשלוח אותם למצב טיסה, ממילא לא נספיק לברוח.

   אזעקה ראשונה. הפיליפינית מהקומה למעלה צועקת לבעלת הבית שתתחבא; אני מסובבת לדניאל את הידיים והוא כורך מאחוריי את רגלו, אני נופלת. אחת, שתיים, שלוש. המקלט רחוק והשכנים מלמטה הבטיחו שאלוהים שומר על הבתים החשופים. אני נאבקת להשתחרר מזרועותיו של דניאל, מנסה לבעוט בו אבל הוא יושב מעליי ומפעיל משקל רב על האגן. סבב נוסף. דניאל גבוה ממני, בגובה ובגיל. אני חזקה וזריזה. אזעקה שנייה. הפיליפינית מלמעלה צורחת "אמא, אמא"; אמא שלי ודאי דואגת עכשיו ומנסה לתפוס אותנו, אבל הטלפון טס בחלל. בסבב הטילים הקודם רצנו למקלט, רבע שעה של ריצה דחופה, היינו היחידים שם. אנשי הכפר סמכו על אלוהים ונשארו במיטות. דניאל צחק שזה זמן להביא ילדים, עכשיו כשרק שנינו במקלט הציבורי וההשגחה העליונה שומרת. אבל אני רעדתי ובכיתי, רק כשהגיעה משפחה נוספת הצלחתי לעצור.

   יש פעמים שדניאל לא נמצא ואני נכנסת למקלחת ומנסה לגעת בי כמו פעם. מנסה להעיר את הפות שלי, ואז לדפוק עליה, לתופף, להתחנן שתירטב מחדש. אחר כך משפריצה לתוכה מים קרים, או רותחים, מעלה את המעלות של הדוש, דוחפת אצבעות. מנענעת אל המקום שפעם תפס אותי, מושכת לעצמי את השיער, דוחפת ידיים לפה, מחככת את השדיים על הקיר הרטוב. אני אומרת לעצמי, את לא מחבל, איתך אני יכולה לגמור. והיו פעמים שהצלחתי, הלב דפק ואז שבעתי. כמו לקבל מוצץ. קיוויתי שאוכל כך לאהוב גם את דניאל, אבל בכל פעם שהתחלנו לגעת רציתי לצאת.

   כעת לא בורחים לשום מקום. אני תופסת את דניאל במתניים, דוחפת את הראש שלי אל מרכז הצלעות שלו, מצליחה להרים אותו באוויר תוך שנוטעת את כפות הרגליים שלי בשטיח. אני יציבה לרגע והוא נופל מטה, אבל תכף מסובב אותי, מושך אותי מכף הרגל ואני נופלת. זה הכי קרוב שלנו ללעשות אהבה. מאז תחילת המלחמה אנחנו לא שוכבים. אני מנסה להתרומם אבל הידיים שלו מסובבות אותי, מרכז גופו חוסם את מרכז גופי. אחת שתיים שלוש, ניצחון; סבב נוסף, בומים באוויר. "בטוחה שאת רוצה להמשיך עם זה?" הוא שואל אותי. אני לא עונה, נושכת אותו במעלה הזרוע, עוברת על החוקים, ואז מלקקת במקום שנותר בו סימן שיניים. "את רוצה שאני אתן לך לנצח?" הוא שואל ואני מתעלמת. דניאל דק ורזה, ובכל זאת חזק ממני. "תגידי משהו"; הוא בכריעת שש, אני עולה מעליו ומנסה לחנוק, הוא שולף את הידיים שלי ומפיל אותי, אני מסתובבת, מאבדת אחיזה, הוא שוב מעליי; "תתאמצי, יותר בכוח" הוא אומר לי. אזעקה נוספת נשמעת, הפעם צווחנית יותר, ארוכה. אני מפעילה את מרב השרירים שלי, מאמצת את הפנים וכפות הידיים, מרכז הבטן, אצבעות הרגליים, שרירי ליבה, מנסה לסתום את האזניים באמצעות טונוס שריר גבוה, כאילו אם אקמט מספיק את הפנים, אקפל אותם אל תוך עצמם, גם הרעש יפסק. אני מעיפה אותו מעליי, הוא ניתק ממני לרגע ואז שב אליי בחזרה, מסובב את רצועת הכתפיים שלי ואני ניטחת בחזרה, הפעם אל מעבר לשטיח, רצפת אבן חשופה. אחת שתיים שלוש; בום חזק מרעיד את קירות הבית. דניאל מתרחק, יושב, קופא במקום, העיניים שלו נתלות על הנשקף מהחלון. שמי הכפר מתפוצצים. אני זוחלת אליו וכורכת את עצמי סביב הצוואר שלו. התינוקות של השכנים מלמטה בוכים, יורד לי דם מהראש.

   כשהגיעה המלחמה לא יכולתי לראות את דניאל עירום. פתאום הזין שלו היה נראה הדבר הכי מכוער, הכי מקומט, הכי רע, הכי מאיים להיתקע לי בפרצוף, הכי מאיים לשבור עליי סלע או לנפץ את עצמות האגן. עצמתי את העיניים וראיתי גופות שרופות או ילדות כפותות עם דם במכנסיים. התנשקנו כדי לספר, אנחנו עדיין מתנשקים, עדיין עושים את הדבר הזה של בני־אדם, זוגות. דיברנו שהגיע הזמן לעשות ילדים כי אנחנו גדלים, וצחקנו שדניאל ישפוך לתוך מבחנה ואני אדחף את הזרע שלו עם מזרק אל צוואר הרחם. או שירטיב את הטמפון שלי בכוס מלאה בזרע, כשקיק תיון.

   דניאל נוזל אל הרצפה ואני משרישה את הכתפיים שלו מטה. אחת, שתיים. "מה עושים עכשיו?" אני שואלת, ואז נותנת לו נשיקה קלה על הפה. הוא מלטף את הראש שלי, אצבעו נוגעת בקרקפת וכך בדם. הוא מכניס את אצבעו לפיו, כמעין מחוות סליחה. אם היה יכול לבכות היה בוכה. אבל דניאל לא בוכה, הוא עצוב או אדיש, או בוהה בשמיים, או פותר חידות. לומד שפה נוספת, מקצוע חדש, מזמין מהאינטרנט חלקי חילוף, פותח עסקים, העיקר שלא ליפול לבור. בום נוסף, התקרה זזה, משהו גדול נפל לאדמה, לא רחוק מכאן. הלסת של דניאל זזה מהר. אני מניחה יד חזקה על פיו, מנסה לסתום את התנועה. אחר־כך מנשקת אותו ומשחילה את הלשון שלי פנימה. מקרבת את מרכז גופי אל מרכז גופו. דבר גדול התרסק לא רחוק מאיתנו, אנחנו עוד לא יודעים מה. החזה שלו חם, השפתיים קרות; הוא מסובב את ידיו הרזות מסביב לגופי, רועד גם הוא, הלבבות של שנינו דופקים חזק ואנחנו משקשקים לסתות באותו הקצב. אני אומרת לעצמי, לאט, יותר לאט, תהיי כאן. אזעקה נוספת צורחת מעלינו, ואנחנו מחוברים בפיות, נפגשים.