מֹאזְנַיִם

היא מתניעה ומתחילה לנסוע אל השער. לאט, בזהירות, רק לא לדפוק את הכול עכשיו.

* * *

ליאו רץ רץ רץ אליי כשהוא רואה אותי בקצה המסדרון אחרי הצלצול האחרון, הולכת נגד הזרם: כולם ממהרים החוצה ואני נדחפת ביניהם פנימה, אל אגף הגיל הרך. הוא קטן ממני בארבע שנים וחברות שלי מרחמות עליי שאני צריכה לאסוף אותו כל פעם בסוף היום. הן לא יכולות להבין שהוא התינוק המתוק שלי, שתמיד־תמיד אשמור עליו. הדבר היחיד שהן מבינות זה שהוא יפה כמו נסיך, כי הוא דומה לאבא. עכשיו הוא רץ אליי והספיידרמן על הילקוט הקטן שלו קופץ מעלה־מטה. כשהוא מגיע הוא מתנגש בי – הוא עוד לא יודע לעצור בזמן ואולי קצת בכוונה – ואנחנו מתחבקים, הוא נותן לי את היד הרכה שלו ואנחנו מתחילים ללכת אל היציאה.

* * *

סקוט ומילה קלרֶנס יושבים בגינת בית־הקפה מול שתי כוסות אספרסו וממתינים לאריאל שקבעה איתם בראנץ'. אנשים מזהים את סקוט למרות השולחן הפינתי המרוחק, כובע המצחייה ומשקפי השמש – אי אפשר לטעות בקו הלסת החד הזה. רובם מסתפקים בשיגור מבטים, אחדים מעיזים לגשת ולומר כמה מילים, מישהי אפילו מבקשת חתימה, והוא מגיב לכולם במאור פנים, כאילו לא פלשו וקטעו שיחה שלו עם אשתו. היא, מילה, מטלטלת את ראשה. אינספור פעמים הייתה עדה להטרדות כאלה והיא עדיין צופה בַּחביבות שלו באי־אמון. פעם שאלה אותו מניין הוא מגייס סבלנות שוב ושוב. הוא אמר, "קצת כי איכשהו חבל לי עליהם."

   "וקצת…?" הקשתה היא.

   "וקצת כי אני חושש – לא בדיוק חושש," תיקן את את עצמו, "מעדיף לא להרגיז אף אחד. אני לא רוצה שיתבלבלו ביני ובין כל… את יודעת."

* * *

אריאל יושבת על המיטה בחדר מוטל ומקלידה משהו בטלפון שלה במהירות, באצבעות מבוהלות. הטלוויזיה מרצדת מולה בלי קול, ובתוך השקט המוחלט הזה פקיעת ה"קליק" של כפתור המנעול מהדהדת כמו פצצה. ראשה ניתז לעבר הדלת והיא רואה את הידית העגולה מסתובבת לאט. לרגע היא קופאת, עיניה פעורות בבעתה, ומייד היא זוחלת במהירות לאחור על המיטה, כמו סרטן גדול, אבל אין לה לאן לברוח: החלון יכול להיפתח רק לכדי סדק, היא בדקה כבר, וחדר האמבטיה ממוקם סמוך לדלת הכניסה, שנפתחת עכשיו.

   סקוט קלרנס נכנס ונועל את הדלת בנחת מאחוריו. יש פער מוזר בין החן הרגוע של תנועותיו ובין הזעם המוטרף, הלא־ממוקד, במבטו. אבל כאילו אין לו שום עניין בה, הוא לא מסתכל באריאל שצנחה מהמיטה וכעת היא מכווצת בפינת החדר, ליד החלון. הוא מרים את השלט מהמיטה ומזפזפ עד שנחה דעתו על משחק פוטבול, ומגביר את הקול: המלל הצפוף ההיסטרי של השדרן ממלא את החדר. הוא רוכן אל המיני־בר שמתחת לטלוויזיה ומוציא ממנו בקבוקון ויסקי, פותח ומשליך את הפקק מאחורי כתפו ולוגם ממנו. עם הוויסקי הוא ניגש אל החלון, מסיט מעט את הווילון ומשקיף החוצה כאילו ראה שם משהו מעניין. אריאל, גבה דחוק אל הקיר, רועדת כולה, שיניה נוקשות. הוא שב וסוגר את הווילון, בעדינות מניח את הבקבוק הריק על אדן החלון ומבטו משוטט בחדר, מהורהר, כמנסה להיזכר במשהו. ואז, במהירות חשמלית, הוא מזנק ולופת את אריאל בזרועותיה ותולש אותה מהרצפה אל המיטה, בקלות כאילו הייתה בובה. היא צורחת. באותה מהירות הוא אוחז בשערה ומושך את ראשה לאחור, שולף מטפחת מכיסו ותוחב אל פיה. הוא משכיב אותה על בטנה וכופת את ידיה באזיקוני פלסטיק. פניה של אריאל צמודות אל כיסוי המיטה, הנהמה החנוקה שלה נשמעת בקושי.

* * *

"או, הנה היא," אומר סקוט, ושניהם קמים. אריאל, דקיקה וזריזה, אפופה בושם לימוני שכמו מבשר על בואה, מתנשקת עם מילה על שתי הלחיים ומתחבקת עם סקוט. "סופסוף!" אומרת מילה כששלושתם מתיישבים, "התגעגעתי."

   "סופסוף, בחיי," אומרת אריאל ומסיטה משקפי שמש ענקיים לאחור, אל שערה הבהיר. "היה חודש כל כך עמוס. אתה בסדר, סקוטי?" היא פונה אליו. "התאוששת?"

   מילה זוקפת גבות בשאלה.

   "הוא לא סיפר לך?" שואלת אריאל. "הוא היה הרוס אחרי הסצנה של המוטל. לא הפסיק לשאול אותי אם אני בסדר. אחר כך הלך לניקול…"

   "מי זאת ניקול?"

   "הכפילה," מפטיר סקוט.

   "…וביקש ממנה סליחה בדמעות."

   "אני הגזמתי עם האזיקונים," אומר סקוט בצער, "נשארו לה סימנים על הידיים."

   "מה פתאום הגזמת!" קוראת אריאל. "עשית סצנה אדירה, איקונית. ניקול כבר שכחה מזה ואתה עוד אוכל את הלב."

   "מתוק שלי," לוחשת מילה ומלטפת את זרועו של סקוט, והוא אוסף את ידה בין שתי ידיו.

   אריאל מביטה בהם בחיוך ומנידה את ראשה. "אם אנשים היו יודעים שמדובר בכזה מלאך עדין, אבא מושלם, פנקייקס בבוקר, קמפינג בסופשבוע… כל הסרטים שלך היו פושטים את הרגל. אני בחיים לא אבין איך נשארת עם הטייפקאסט הזה."

   "כנראה עשיתי את הראשון, 'הזחילה', יותר מדי משכנע," מחייך סקוט. "נהניתי להיות סַייקו בפעם הראשונה בחיים, ונתקעתי שם. ברצינות, בשביל מה לשחק אם לא כדי להתחפש למשהו שאתה לא?"

   צל חולף על פניה של מילה וסקוט שם לב.

   "מילי קצת פוחדת מזה," הוא מבאר לאריאל.

   "ממה, שתיכנס חזק מדי לדמות ולא תמצא את הדרך החוצה?" היא צוחקת.

   "לא, מה פתאום," מוחה מילה. "אני פוחדת מהגרופיז הפסיכיות שלו. את צריכה לראות את ההודעות שהוא מקבל, ומכתבים! על נייר, במעטפות והכול."

   "איך זה מגיע אליכם בכלל? הרי הכתובת חסויה."

   "דרך הסוכנות, יחד עם כל הדואר. אין לפקידה שם דרך למיין, זה לא שהן רושמות על המעטפה 'זהירות, אני לא־שפויה'."

   "הלוואי שלא היית קוראת את הג'אנק הזה," אומר סקוט. "זה סתם מעורר רחמים."

   "זה מעורר דאגה," עונה לו מילה בשקט, וחוזרת אל אריאל: "בשבוע שעבר מישהי כתבה שהיא לעולם לא תסלח לו על מה שהוא עשה ל –איך קראו לקורבן ב'לילה שבור'? סטייסי? ושיום אחד אלוהים יעניש אותו ומישהו יעשה לו את מה שהוא עשה לה."

   "אוי נו," אומרת אריאל, "אז איזו מטורפת כתבה מכתב. מחר היא תִּראה את החדש של מייקל שאנון ותכתוב לו ותשכח מסקוטי. לקשקש, זה כל מה שהן עושות."

   מילה נאנחת, "אני תמיד פוחדת שתצוץ אחת יותר מטורפת."

   "אז היא תקשקש משהו עוד יותר הזוי, תבטיח לו שיישרף באש הגיהינום. עזבי, זו סתם בדיחה, כל הגרופיז," והיא משנה את הטון, כמו במיטב הסצנות שלה, באופן כמעט בלתי־מורגש אבל מבהיר שהנושא מוצה: "מה שלום אמבר וליאו? כמה זמן לא ראיתי אותם."

   פניה של מילה מתמלאות אור. "נהדרים. בואי לראות אותם. בואי אלינו לברביקיו ליד הבריכה ביום ראשון."

   "קיוויתי שתגידי את זה!" צוחקת אריאל. "קבענו. עכשיו בואו נזמין, אני גוועת."

   "תזמינו אתן," אומר סקוט, "אני אזוז לאסוף את הילדים."

   "למה, מותק," מוחה מילה, "עוד מוקדם, אתה יכול להספיק לאכול משהו."

   "אני צריך לעצור בדראגסטור, הבטחתי לאמבּי להביא לה את השוקולד עם חמאת בוטנים שהיא אוהבת. אבא מושלם אני לא, זה בטוח," הוא אומר לאריאל. "אתמול התפרצתי עליה בצעקות, ועל מה – סתם על איזו שטות. פרקתי עצבים על ילדה טובה בת שמונה. מגיע לה פיצוי." הוא מנשק את מילה על השפתיים, והולך.

* * *

   היי חמודים, אני ג׳סיקה, ידידה.

* * *

כשהוא מתיישב אל ההגה הוא שומע רחש, מין חיכוך או התנשמות, ולפני שיספיק להסתובב מוצמד אל פניו בד שמדיף ריח רפואי חריף. הוא מנער את ראשו במחאה אבל הבד נתחב אל פיו. הטעם מר, נוראי, והוא מרגיש כאילו גרונו עומד להתפקע. עיניו מתמלאות דמעות מסמאות וידיו שלא מצייתות לו נמשכות אל מאחורי גבו ונקשרות ברצועה פלסטית שחורצת בבשרו.

   "זה נעים לך, מנוול?" אומר קול אישה סמוך לאוזנו, "עכשיו תשלם על הכול."

   הוא מושלך אל רצפת המכונית למרגלות מושב הנוסע ונפרשת עליו שמיכה. נשימתו נדחסת בקושי, כבדה וצורבת, ולפני שהכרתו אובדת הוא מספיק לחשוב על טבלת השוקולד שנמעכת עכשיו בכיס הז'קט.

* * *

"סליחה, מיס אמבר קלרנס, לאן בדיוק אתם הולכים?"

   טיירון חוסם לנו את היציאה בפרצוף מפחיד, וליאו מצחקק. יום־יום אותה הצגה, ושניהם לא מתעייפים ממנה.

   "או! הנה המרכבה שלכם בדיוק הגיעה." ובאמת הפיק־אפ הלבנה של אבא נעצרת ליד המדרכה, קצת רחוק מהרגיל. "תן כִּיף ואתם משוחררים."

   ליאו מתמתח ומצליח לתת ליד הענקית של טיירון מכה שיותר דומה לליטוף.

   "אאוץ', בנאדם!" הוא צועק. "אמרתי כִּיף, לא אמרתי להרוג אותי!" והוא פותח לנו את השער.

* * *

דרך השמשה הקדמית היא מזהה את שני הילדים שראתה בשבוע האחרון, כשעקבה אחריו. היא מתניעה ומתחילה לנסוע אל השער. לאט, בזהירות, רק לא לדפוק את הכול עכשיו. היא חוזרת ומשננת: 'היי חמודים, אני ג׳סיקה, ידידה של אבא שלכם. הוא לא היה יכול להגיע אז הוא ביקש ממני לאסוף אתכם במקומו.' היא מזיעה. היי חמודים, אני ג׳סיקה, ידידה של אבא. אין לי מושג מזוין איך קוראים לכם, לא הצלחתי לגלות, אבל אתם לא תשימו לב. אתם תיכנסו למושב האחורי ולא תראו מי שוכב מקופל מתחת לשמיכה מלפנים. הכנתי לכם הפתעה. היי חמודים.

   היא לא יודעת על השוקולד, ולא יודעת שסקוט מעולם לא הפר הבטחה לבתו.

* * *

ליאו עוזב לי את היד ורץ לפניי, ונעצר פתאום. מתוך האוטו יוצאת מישהי שלא ראינו אף פעם, אישה גדולה עם שיער כחול וכתפיים רחבות, ומתקרבת אלינו בחיוך.

   "היי חמודים," היא אומרת. "אני ג׳סיקה, ידידה של אבא שלכם. הוא לא היה יכול להגיע אז הוא ביקש ממני לאסוף אתכם במקומו."

   "היי," אומר ליאו. אני שותקת. בלי להוריד ממנה את העיניים, מהשיער הכחול ומהחיוך הגדול מדי, אני מושיטה יד הצידה וליאו תופס אותה שוב.

   "בואו תיכנסו," היא מצביעה על האוטו, "סקוט כבר יפגוש אתכם בבית."

   אני רעבה וצריכה פיפי ומאוד רוצה להגיע הביתה – ואני מהססת. משהו לא בסדר אבל אני לא בטוחה מה. אם היא חברה של אבא למה היא קוראת לו סקוט ולא סקוטי. אני לא יודעת מה להגיד לה. פתאום אני נזכרת: "איפה השוקולד שלי?"

   משהו כמו בלבול או אפילו בהלה עובר על הפנים שלה, כאילו שאלתי חידה מסובכת מדי. היא מזדרזת למתוח שוב את החיוך, אבל אני הספקתי לראות. אני מציצה אחורה אל טיירון, הלוואי שהוא שׂם לב, אבל הוא מדבר עם כמה ילדים, בטח שואל אותם לאן הם חושבים שהם הולכים.

   "את רוצה שנעצור בדרך לקנות שוקולד?" היא שואלת בעליזות, כמו שמדברים אל תינוקות. "איזה סוג את אוהבת, חמודה?"

   פתאום ברור לי שהאישה הזאת לא יודעת איך קוראים לי. וברור לי גם שליאו פוחד, ואני חייבת לשמור עליו. היא מתקרבת אלינו ואני צועדת אחורה צעד, ועוד צעד, וליאו אתי. שוב מציצה אל השער – סופסוף טיירון רואה, העיניים שלו נפגשות בשלי. כמה מפחיד הפרצוף שלו כשהוא כועס באמת, לא בכאילו. הוא מתחיל לצאת.