פרק מספר בכתובים | דורית שילה
דקלה הניחה את המחשב הנייד החדש על שולחן כתיבה שאספה מהרחוב, שולחן מעץ עם ציפוי פורמייקה שכבר התקלף בפינות. היא ראתה את שמוליק הרוטן, כך כינתה את השכן מהקומה הראשונה, גורר אותו באמצע הלילה כשלא הצליחה להירדם. היא יצאה לעשן במרפסת הסגורה שלה שפונה לרחוב, והוא הופיע פתאום צועד לאורך שביל הגישה לבניין, על כתפיו השולחן כמו שה לעולה, ולבסוף הניח אותו על המדרכה. ניכר היה ששמוליק הרוטן מנסה לא להרעיש יותר מדי. איך בכלל סחב אותו לבד במורד המדרגות? הוא העיף מבטים זריזים לימינו ולשמאלו, ליטף קצרות את אחת מפינות השולחן המתקלפות וסב על עקבותיו. מי זורק רהיטים בשלוש לפנות בוקר? הוא כנראה מנסה לחמוק מהפקחים של העירייה ובטח לא חושב שמישהו בכלל רואה אותו. מישהי כמוה, למשל, השכנה מקומת הקרקע שאף שקופאת מקור מתבוננת בו בעניין מהמרפסת המכונה "סגורה", אבל שלמעשה רק תריסי פלסטיק ישנים מפרידים בינה ובין הרחוב. אפילו זגוגיות אין לה למרפסת, שיגוננו עליה מפני הקור, ועל חלונות אטומים אין בכלל מה לחלום. רק תריסי פלסטיק חצצו בין דקלה לבין שמוליק הרוטן, תריסים אפורים, שבורים ומאובקים.