מֹאזְנַיִם

MRI ספרותי של גלי המוח
על "הילד של לגיון הזרים", מאת לאה איני
טלילה קוש

על כריכת הספר "הילד של לגיון הזרים" צילום של ילד כבן שמונה, עומד על גדה של נהר, אולי הירקון, גופו רכון מעט לפנים, ידיו נשענות על ירכיו, ברכיו כפופות קלות, והוא מתבונן במשהו שמתרחש במים, ממש לרגליו. יש דבר מה מכמיר לב בעמידה המהוססת הזאת של הילד, שגופו נע בו זמנית קדימה ואחורה, כנרתע ממה שמתרחש למול עיניו, אך הוא אינו יכול להתיק את המבט. פרופיל פניו של הילד שבתמונה, מוצל ורק חלקת הלחי שלו, וצידי הצוואר מוארים. למרות הצל על פניו, נדמה לי שאני מבחינה בכאב, בחשש. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, זה היה ברור. הילד הצעיר שבתמונה, עירד, מביט לתוך המים בכאב. אולי אביו כפה עליו לעמוד כך, לטובת הצילום, מצווה עליו "לא לזוז!". כמו שהריץ אותו ברחובות תל אביב, מצווה עליו להימלט מ"האויב" שמבקש את רעתם.

  במבוא הקצר לספר כותבת לאה איני, שבכתיבתו היא ממלאת את בקשה של בעלה, עירד, שנפטר ממחלת סרטן. "אני רוצה שתכתבי עליי!" הוא תבע ממנה, "אני רוצה להיות ספר שלך!" בסופו של המבוא היא כותבת: "כתבתי על הילד שלא הכרתי ונשא את שמך." עירד, שהכירה כאדם בוגר, עשה כברת דרך ענקית מילדותו האסונית. בדומה לדרך שעשתה לאה איני מילדותה במשפחה קשת יום. שניהם, לאה איני ועירד רשף, גידלו את עצמם, הגיעו למשאבי הנפש שלהם, ליכולות שלהם ומשכו את עצמם בציצת ראשם הלאה. ונפגשו!

  כשהתחלתי לקרוא את הספר, נשמתי עמוק. הרגשתי פשוט שמחה לחזור ולקרוא את לאה איני. כמה התגעגעתי לכתיבה שלה! אף אחד לא כותב כאן כמוה, בפראות, בריסון, בעין חדה ובוחנת, בדמיון ללא רסן, בדילוגים בין משלבי השפה ונקודות מבט, בהומור חכם, בטראגיות, בביקורתיות נוקבת, "שלא עושה חשבון״, גם לא לקוראת. אין שום הקלות לקורא.ת בכתיבתה. שום חנופה או ניסיון למצוא חן.

  הספר שמקפל את הסיפור הטראגי והטראומטי של משפחת רשף, איבון, חנוך ועירד, נפתח בפרק "התיירת, אוגוסט 1962״. עין חיצונית ובלתי מעורבת של תיירת מאמריקה מתבוננת בזוג הצעיר ובבנם הקטן בחנות התכשיטים בלובי המלון שבו היא נופשת בתל־אביב. היא ממש מתמוגגת: "הזוג הזה, כמה נחת הוא הסב לה, בידור עצום!" גם אני הקוראת, נהנית. אני משייטת עם מחשבותיה של התיירת, שמשוטטות בין הדרמה בחנות (בין הבעל ואשתו) לבין ילדם הקטן שמשחק בלובי המלון, מפליגות לחוף הים, טסות לבית באמריקה. אני שומעת את שיחותיה עם עדנה, חברתה לחופשה בארץ. היא (ואיני) מבלבלות אותי, אני מאבדת ידיים ורגליים בסיפור, ואני יותר משמחה על זה. אני שמחה על הפגישה עם הכתיבה של לאה איני, שכבר בפרק הראשון, היא גם מתובלת בהומור המתוחכם שלה. אחר כך, בפרקים הבאים, השמיים נופלים לי על הראש. אין ולו חיוך אחד לרפואה. הסיפור לופת ואינו מרפה.

  ברומן הגדול שלה, "ורד הלבנון", לימדה אותנו איני על "אוטוביוגרפיה ספרותית״, סוגה שלא כל כך הכרנו עד אז. לאה־ורד העבירה אותנו כמו בסרט עם פלשבקים על ילדות הגיבורה, לקרוא־לצפות בהתנדבות שלה בבית החולים, בשיחות עם יונתן, החייל שנפצע בניסיון התאבדותו שלא צלח.

  ב"הילד של לגיון הזרים", לאה איני שוב כותבת סיפור (מה)חיים, אבל אחרת, תוך שהיא חוצה קווים של זמן ומקום. העלילה נבנית לאורך הפרקים, שכמו הפרק הראשון, כל אחד מהם נושא מספר סידורי (1–20) וכותרת המציינת דמות ותאריך, חודש ושנה. אך הסדר, שעליו לכאורה עשויה לרמז הכותרת, מופר ללא הרף. הסיפור אינו מתקדם ליניארית וכרונולוגית, זולת פרקי הילד עירד, הגדל בדילוגי־גיל רציפים לאורך הרומן. יתר פרקי הספר אינם מאורגנים על ציר הזמן ואינם כפופים לקו מארגן כל שהוא. גם הדמויות, שנקודת המבט של כל אחת מהן מאירה חלק מהעלילה, אינן מופיעות בסדר מסוים/קבוע. "האב", "האם", כמו גם בני משפחה אחרים כ"סבא מוריס", "סבתא אידה" ו"הדוד אנרי", מופיעות ונעלמות, ואז חוזרות ומופיעות, בזמנים שונים. חיבור חלקי הפאזל של הסיפור כולל גם דמויות חיצוניות למשפחה, "זרים"," כמו "התיירת" שבתחילת הספר, "הצייר", "האחות״ ו"הפועל" בהמשכו. ארגון כמעט תזזיתי זה של הסיפור, מעצים את ההיעדר של סדר "הגיוני" ובכך את הממד הטראומטי והכאוטי שלו.

  כסיפור מבותר וקטוע של טראומה, הוא מתברר לקוראת בהבזקים, וחלקים גדולים שלו אינם ברורים. הייתה שריפה, המפעל המשפחתי עלה בלהבות, הביטוח לא חודש והמשפחה, שעד אז הייתה משפחה אמידה, איבדה באחת את שיווי המשקל שלה, נפלה, התפרקה והתמוטטה. הסיפור מחורר, רצוף פערים. כיצד פרצה השריפה? האם המפעל הוצת במזיד? מדוע לא פעלה מערכת הכיבוי האוטומטית? מדוע לא חודש הביטוח? כיצד נעלמו מהעין כמה דמויות מפתח שעשויות היו לזרוק אור על מה שקרה? מדוע המשטרה לא פעלה בנחישות? בתוכנו ובמבנהו, "הילד של לגיון הזרים" הוא סיפור של טראומה. של אסון. זהו סיפור הבעירה שכילתה את חיי המשפחה הצעירה, שאך זה החלה את חייה. ההתפרקות. איבוד השפיות. הפראנויה. חוסר האונים. בתווך – הילד שנולד עם השריפה, שנולד להלם מהאסון, להורים שכל אחד מהם, בדרכו, איבד את הקרקע שמתחת לרגליו. ילד שנולד לתוך חיים בוערים ותזזיתיים, למציאות שאין אפשרות אמיתית להתמצא בה, ואף על פי כן הוא מנסה. הוא שורד

  חלקו האחרון של הספר, "ספיח", חורג מארגון הפרקים הקודמים. כותרת המשנה שלו, "הנער, אוקטובר-דצמבר 1973", וכמה קצוות מתחברים בו. כמו ורד ב"ורד הלבנון", גם עירד, כבן שש־עשרה בפרק זה, התנדב בבית חולים בתקופת מלחמה. הוא עוזר לרופא הסטז'ר בחדר מיון בבית חולים, שאליו מגיעים חיילים פצועים קשה מהחזית, רובם חרוכים, פצועים בכוויות קשות. שוב מגיעה אליו האש. "ריח חריכה רבץ במיון. נתחי הפחם שהתנדנדו על אלונקות, הובהלו פנימה בזה אחר זה, גונחים ומייללים…"

  המפגש עם פצועי האש בבית החולים, חולל בו דבר מה בלתי צפוי, ש"נחת עליו משומקום, ועוד בשיעור צרפתית, מכל השיעורים!", שורות בעברית נכתבו מעצמן. "השורות הקטועות, הספורות, שנכתבו תחת עטו כאילו נרדפו, נמלטו זו מזו… זה לא קרה לו קודם, אף פעם לא קרה." זוועות השריפה במלחמה, שהנער עירד רואה בבית החולים, גושי הפחם שלא נותר אלא לקטוע את איבריהם, הבעירו בו את זיכרון הילדות שלו, את "צעדת ילדותו", שלא הצליחה להדביק את המנוסה של אביו ברחובות העיר מהאויבים המדומים שראה בכל פינת רחוב, בכל אוטובוס. הוא מבין, ואולי בכך מתחיל עבורו השינוי (תהליך של ריפוי? תיקון?), שהוא לא היה אלא "סירת הצלה קטנה, הנגררת שלא מרצונה אחר ספינה גדולה…". הוא כותב. וכמה יפה ונוגע ללב (שלי), שכמו אצל לאה־ורד, גם עבור עירד הנער, הכתיבה היא עוגן, אפשרות לגאולה.

  כתיבתה של איני ב"הילד של לגיון הזרים" מתפרצת אל שיאים נוספים. בפראותה המרוסנת, בדילוגים קדימה ואחורה על ציר הזמן, במעברים ממקום למקום, בדמויות שמופיעות ונעלמות וחוזרות שוב, היא מצליחה לכתוב את האסון ואת גלי ההדף שלו, שטלטלו וסחפו את המשפחה הגרעינית, ואת ה"זרים" שהיו בקרבתה. היא חודרת לראש הדמויות וכותבת MRI ספרותי של גלי המוח. המוח הקודח של האב שדעתו נטרפת מזעם ומחוסר האונים, מההשפלה ואוזלת היד. המוח הנואש של האם שמנסה להישאר בשוליים של שפיות. המוח הילדי של עירד, שמנסה להסדיר ולפענח את המציאות הכאוטית שלתוכה נולד, ואחר כך, בנערותו , מתקומם ומתנגד לה כדי להירפא.

  לאה איני הייתה חייבת לכתוב את הספר על עירד, ולא רק מכיוון שהבטיחה לו שתעשה כן. האהבה שלהם מבעבעת בכל משפט, בכל סימן קריאה. הספר נכתב מאהבה, בדם ליבה של הכותבת, והסיפור חודר גם למחזור הדם וללב של הקורא.ת, ולא נותן מנוח. אפשר לומר שהכתיבה של לאה איני חותכת בגוף, תובעת מהקוראת להיות עדה/שותפה לאסון כמי שהולכת לאיבוד בתוכו כמו בני המשפחה, נסחפת במערבולת. כמו כל יצירת אמנות טובה, "הילד של לגיון הזרים" מציף את הקורא.ת ברגשות, הוא מבלבל, מטלטל, עוצר לרגע את הנשימה.