דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

החיבור לשורשים העיראקיים ביצירה של בני הדור השלישי / ענת לב-אדלר

שואלים אותי איך יכול להיות שברומן שכתבתי, "כותבת ומוחקת אהבה", יש כל כך הרבה מקום לעיראק, לניגונים ולריחות שלה, לסמטאות ולשווקים שלה, לנהר רחב הידיים שלה ולטעמיה העזים, בעוד אני נולדתי בישראל, בסוף שנות ה-60, רחוק כל כך בזמן ובמקום מארץ התמרים והדקלים של אבותיי, שבה מן הסתם מעולם לא ביקרתי אלא בדמיון.
איך זה שאת, ישראלית בכל רמ"ח איברייך, כתבת רומן שיש בו קטעים שלמים שכתובים בערבית עיראקית? והאם זה אפשרי בכלל, להתגעגע למקום שאנחנו לא מכירים אלא דרך הסיפורים? איך הלב יכול לדמוע נוכח תיאורי נופים, ריחות וקולות שמעולם לא יצא לנו לשמוע, ובכל זאת הם חלקי הפאזל שמרכיבים את נשמתנו?

ואני לא לבד. סופרים ומשוררים בני הדור השלישי לעלייה היהודית מבבל מושכים בעט ובמקלדת ומעלים על נס ועל לוח הלב את החיים שם, על גדת הפרת והחידקל, או בין כפות הדקלים של שאט אל ערב, הממשיכים ושוצפים בנבכי הנפש, מושכים ומשיטים אותנו ל"שם" כדי שנחזור מעומק התודעה והזיכרון ונביא עימנו אל ההווה מלוא הידיים אבנים טובות של קרעי חיים ומילים להשחיל על שרשרת הדורות.

אלמלא נקרעו אימותיי ואבותיי מ"שם", ספק אם היה בי הצורך הבלתי נשלט ללוש את עיראק שוב ושוב באמצעות מילותיי, בתהליך תרפויטי שכאילו נועד לרפא את הפצעים בהילוך לאחור. אבל עובדה היא שכאשר אני מתיישבת לכתוב, הקריעה הזו והגעגוע התופח כבצק בעבע בת'מר עתיר הל, תמיד שם, ברווח שבין המקלדת והלב.

 

מי שהעניק לי הסבר לכך היה דויד גרוסמן, שאמר באחד הראיונות עימו לקראת קבלת פרס ישראל בשנת 2018, שהדחף לכתיבת ספרו "עיין ערך אהבה", שעוסק ב"שם", ב"שואה" שממנה הגיע אביו, מהעיירה המזרח אירופית בה נטועים שורשיו – הדחף הזה נטמן בו כאשר בגיל עשר נתן לו אביו לקרוא את סיפורי שלום עליכם. בזכות מוטל בן פייסי החזן, מעיד גרוסמן כי חזר ככותב אל המקום ההוא בנפשו. וכך אמר: "כעבור שנים, כאשר התחלתי לכתוב 'באמת', הרגשתי שלא אוכל להבין את חיי כאן, כישראלי, כאדם, כהורה, עד שלא אחיה באמצעות הכתיבה את חיי שלא נחיו 'שם'".

אז חלילה לי מלערוך השוואות. את השואה, מפגן הרוע שאין לו אח ורע בהיסטוריה של המין האנושי, לא ניתן כמובן להשוות לשום דבר אחר שהדעת מכירה; גם את עצמי איני משווה כמובן בשום פנים ואופן לדויד גרוסמן, אחד מגדולי הסופרים הכותבים בעברית כיום, אבל הרי הזיקוק הזה שאותו מתאר גרוסמן נטמן כנראה בנפשו של כל אדם כותב, החוזר באמצעות מילותיו אל עומק שורשיו ומחפש בהם תשובות.

ואצלנו, בני הדור השלישי לכותבים ממשפחות יוצאות עיראק, השורשים טמונים בבצרה ובבגדד, שנותרו שתיהן מאחור כמו בתוך כיפת זכוכית, מראותיהן וקולותיהן מהדהדים נצח בנפשותינו.

הרי בוקר ולילה סיפרו לי על עיראק שלא הכרתי, על עיראק שהם בכלל לא רצו לעזוב אבל ברחו ממנה כדי להציל את נפשותיהם, וכמו אהבה לא ממומשת היא תרדוף אותם לנצח.

וכיוון שהם מעולם לא באמת עזבו את עיראק, אלא נושאים אותה בלב בכל יום מחדש, כך גם בנפשי היא קיבלה משכן של קבע. כילדה, שוטטתי עם ננה ג'ולייט בזיכרונותיה על גדת נהר שאט אל ערב, ראיתי בדמיוני את הספינות הגדולות יוצאות ונכנסות אל הנמל, שמעתי את קולותיהם העמוקים של סוחרי השוק מכריזים על מרכולתם שאת טעמיה יכולתי לדמיין – עזים, סמיכים, צרובי שמש וזמן, בדיוק כפי שהכינה ננה במטבח בישראל מדי יום, מפליגה בגעגועיה, דמעותיה ומזמוריה עד בצרה שנשארה מאחור. היא הייתה מושיבה אותי על ברכיה ומטמיעה בי את תמונות תודעתה – חנות הקמעות של נזימה בפאתי השוק, דוכן הבדים המתנפנפים שאליו הלכה עוד כילדה עם אימא שלה, יריעות הטקסטיל הצבעוניות והקרירות המשיבות את נפשה כשהיא ספק מתעטפת בהן ספק מתחבאת מפני החום הגדול ששרר בחוץ, ממס את העוברים והשבים. השפה שבה מסרה לי את כל אלה – עיבראקית – הערבית העיראקית בניב המיוחד של העולים מבבל, היא השפה שלמדתי לדבר, יחד עם העברית, שכן סבתא רבתא שלי שגידלה אותי לא דיברה עברית, ויכולתי לשוחח איתה רק בערבית.

גם סיפורי הגבורה והבריחה לארץ נמסרו לי מפיהם של סבי, מאיר בר-דוד, וסבא רבא שלי – אליהו סמרה (עבדול נאבי), שהיו שניהם מראשי המחתרת היהודית בבצרה, ומביתם רחב הידיים בעיר יצאו מדי לילה במסווה שיירות-שיירות של משפחות עיראקיות יהודיות, אל הגבול עם איראן ומשם לארץ ישראל, להגשים את החלום הציוני.

סיפורי הניצחון והגבורה שבדרך, הזהב שהותך אל תוך סוליות הנעליים, החפצים המועטים שהורשו לקחת עימם, ספרי התנ"ך שנישאו קרוב ללב, הילדים שנשכחו מאחור והיה צורך לחזור את כל הדרך כדי לשוב ולקחתם, הפחד והאימה, הנשימה הקטועה וסאת הגעגוע שהלכה ותפחה עם כל יום שעבר מאז עזבו את ארץ התמרים – את כל אלה ינקתי בחלב הדקלים שהיה מזון הנצח של ילדותי. עימו גם ספגתי את סיפורי הקליטה בשער העלייה, את החיים במעברה בפרדס כץ, את המעבר מהאוהל סחוף הבוץ והרוחות אל צריף העץ שהיה "הצריף הכי יפה במעברה", עם וילונות המשי שנתפרו במיוחד והתנופפו על החלונות הקרועים אל חולות הארץ המובטחת.

כמו לרבים מבני דורו, גם לסבא מאיר לא היה תאריך לידה ברור, אז הוא קבע את יום הולדתו מדי שנה ב-9 באוגוסט: "ב-9 באוגוסט 1950 נפרדנו מעיראק, הסתיימה תקופה בחיינו ועלינו על מטוס שלקח אותנו לקפריסין, שם קיבלו אותנו נציגי הסוכנות היהודית בדרך לארץ ישראל להגשמת החלום הציוני. מאז זהו יום ההולדת שלי", כתב בספרו האוטוביוגרפי שראה אור בחוג המשפחה, ומביא את סיפור העלייה של בני הדור שלו לארץ.

סבי, שכמו כל בני דורו ברח מעיראק בעקבות פרעות הפארהוד, הגיע לארץ הקודש כשהוא מותיר בארץ התמרים את כל רכושו הרב. הוא עלה חסר כול, מטופל באימו האלמנה המבוגרת, באישה צעירה ונחושה ובארבעה ילדים (עוד שניים נולדו בארץ), והונחת היישר למעברת שער העלייה. שפריץ אחד של די־די־טי, תלושי מזון, וקדימה — למצוא עבודה. בשלוש עבודות – האחת בבקרים, האחת בלילות, והאחת בסופי שבוע – עבד סבא שלי כדי לפרנס את משפחתו, ועבור אף אחת מהן לא הסכים לפשוט את החליפה המהודרת, שעימה המשיך להסתובב גם בחולות המעברה בקיץ וגם בבוץ הטובעני בחורף — וכל ששת ילדיו זכו לחינוך העילי שבעילי. בניו הפכו לבנקאים ורופאים ומהנדסים, ואת כולנו חינכו לעבודה קשה. מעולם לא שמעתי בבית את המילה "קיפוח" על שלל הטיותיה וסלסוליה. אם יש משהו שמאפיין את בני העלייה העיראקית, זה היעדר תחושת הקיפוח. מעולם לא נחשפתי בבית לתחושה שמישהו קיפח אותנו, אילץ אותנו להשאיר את כל כספנו ורכושנו מאחור והביא אותנו לחולות ולאוהלים. לא על תחושה שחייבים לנו גדלתי, אלא על הידיעה שצריך להתאמץ, שצריך ללמוד ולעבוד קשה ולהרחיב דעת, מתוך התמקדות ביש ולא באין, בלי לבקש טובות מאף אחד, בטח לא כסף, ושצריך לעמוד על הרגליים ומהר ולהיות אלה שעוזרים ונותנים לאחרים ופותחים בפניהם את ביתנו ואת אורחות חיינו.

ולכן בכל פעם שניצת השיח הזה על קיפוח, אני מסבירה שקופחתי בחברה הישראלית הרבה יותר פעמים על רקע היותי אישה, מאשר על רקע היותי עיראקית.

במטבח הזעיר בדירה בפרדס כץ, שסבא וסבתא שלי הרגישו בה כמו בארמון אחרי החיים במעברה, לימדה אותי ננה גם לבשל. ידיה החזקות בוחשות בסירים מזמורי געגוע והיא מלווה את עצמה בדמעות, ויחד איתה גם אני בוררת את האורז, מנקה את העדשים, קוטמת את ראשי השעועית הירוקה ומרוקנת את בטן הקישואים. תורת חיים וטעמים הרביצה בי ננה, מטמיעה בתוך נפשי את רזי המקום שלא הכרתי דרך האוכל, דרך הצורך הכי הישרדותי שיש – ואני מוצאת שכיום אני מעבירה זאת לילדיי, ובעיקר לבני הבכור, חייל בצבא, שאם תשאלו אותו מה הוא ומי הוא, אז אחרי "ישראלי ויהודי" הוא יגיד "עיראקי גאה". מחובר הוא כמוני לניגון השפה, לעושר הטעמים, לסיפורים שעברו מדור לדור, לנופים ולמקומות שמעולם לא ראינו אבל הם בנפשנו. ועל כך גאוותי. על כך שבתוך הזהות הישראלית והיהודית שלנו, משורגת גם זהות עדתית, תרבותית, משפחתית, שמחברת אותנו לשורשים העמוקים ביותר של ההוויה. כי עץ בלי שורשים, איך יכול לתת פירותיו?

אני יודעת על בני הדור השני שפעמים רבות התביישו במקורות שלהם, התביישו בניגון השפה הזר של הוריהם שעלו מעיראק, התביישו בתיוג העיראקי, ואני נרגשת לגלות שזה פשוט לא קיים אצלנו, בני הדור השלישי והרביעי. הנכדים והנינים צמאים לעוד ועוד חיבורים למקורות. מבחינתנו החזרה אל הבאר העמוקה והזכה של התרבות העיראקית היא מים חיים. רבים מאיתנו – סופרים, משוררים, חוקרים, מוזיקאים, אנשי קולנוע – בני הדור השלישי והרביעי, שואבים מתוך הבאר הזו את יצירותינו ואת החותם התרבותי שאנחנו מותירים אחרינו. על כך גאוותנו וגם תודתנו.