מתוך מחזור שירים חדש – "שדה מנוחה הקטנה", 2019 / נילי דגן

תַּחַת לְשׁוֹנִי

חֲבָל שֶׁהֶחְסַרְתְּ אֶת הַמִּפְגָּשׁ הַמִּשְׁפַּחְתִּי.

לִקְרַאת הַנְּסִיעָה דִּפְדַּפְנוּ בְּאַלְבּוֹמַיִךְ הַיְּשָׁנִים

בִּתְמוּנוֹת מִכְּפַר הַמִּשְׁפָּחָה בִּדְרוֹם אוּקְרָאִינָה;

שָׁם בִּ"שְׂדֵה מְנוּחָה הַקְּטַנָּה"

סַבָּא עוֹד אוֹסֵף אֶת הַקַּשׁ בְּקִלְשׁוֹן

וְסָבְתָא מְהַדֶּקֶת אוֹתוֹ לַעֲרֵמוֹת.

אֵיךְ זֶה שָׁם אֶצְלֵךְ לְמַעְלָה? כְּמוֹ בַּכְּפָר,

עִם עֲצֵי אַגָּס וְתַפּוּחַ וּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל?

הַלָּאדָה הַכְּחֻלָּה מְגַמֵּאת אֶת הַדֶּרֶךְ הַשְּׁבוּרָה

אֶת שְׁלוּלִיּוֹת הַגֶּשֶׁם וַעֲצֵי הַצַּפְצָפָה שֶׁהִצְהִיבוּ,

קֵן שֶׁל חֲסִידָה עַל גַּג מַחְסָן, שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת

מַשְׁחִיר מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים. הַשָּׁמַיִם

נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית.

הַכְּפָר תַּחַת לְשׁוֹנִי,

דֻּבְדְּבָנִים כֵּהִים מְתוּקִים.

הַהוּא שָׁם

 שׁוֹטֵה הַכְּפָר מְנוֹפֵף לִי שָׁלוֹם בְּהִתְלַהֲבוּת.

עֲדַת אֲוָזִים נִמְתַּחַת בְּבֶהָלָה.

סֻכַּת בּוּגֶנְוִילְיָה וּמְרַק ווֹרְשְׁט

צוֹבְעִים אֶת צָהֳרֵי הַיּוֹם.

כָּל הַבָּתִּים דּוֹמִים. קִירוֹת לְבָנִים גַּסִּים

גַּג רְעָפִים דָּהוּי, בְּאֵר מַיִם בֶּחָצֵר.

אֵיפֹה שֶׁלָּנוּ?

אֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת מִבַּיִת לְבַיִת,

שׁוֹטֵה הַכְּפָר בְּעִקְבוֹתַי,

מְצַלֶּמֶת כָּל שַׁעַר כָּחֹל. אוּלַי זֶה?

אִכָּרָה סְמוּקָה בְּפֶתַח בֵּיתָהּ

מוֹחָה יָדֶיהָ בְּסִינָר פִּרְחוֹנִי

צוֹעֶקֶת בְּבֶהָלָה, "לֹא זֶה שֶׁלָּכֶם,"

מְנוֹפֶפֶת בִּזְרוֹעַ עֲבַת בָּשָׂר

לְעֵבֶר בֵּית הַשְּׁכֵנִים –

"הַהוּא שָׁם!"

הַחֲתֻנָּה הַכְּפוּלָה

 כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁנִּפְקָח רַק בַּלַּיְלָה, גַּם אַתְּ

תּוּכְלִי לִרְאוֹת אֶת בֵּית סַבָּא רַבָּא

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בִּקַּרְתְּ בּוֹ, מְסֻיָּד כָּחֹל וְלָבָן.

תְּזַהִי אוֹתוֹ לְפִי הַטַּבּוּן בֶּחָצֵר,

עֲרֵמַת עֲצֵי הַהַסָּקָה, גֶּלְלֵי הַקַּצְ'קֶס, שַׁעַר הַבַּרְזֶל

הַבּוֹהֵק בְּכָחֹל פְּרוּסִי.

מִמּוּל, בְּבֵית טְרוּבְּנִייָאקוֹב תֵּעָרֵךְ הָעֶרֶב

הַחֲתֻנָּה הַכְּפוּלָה שֶׁל סָבְתָא רִבְקָה וַאֲחוֹתָהּ שָׂרָה –

חֲדַר הַהֲסָבָה שֶׁלָּהֶם גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ

מְרֻצָּף רִצְפַּת עֵץ אֲדֻמָּה.

דּוֹדָה רוֹדֶל עֲדַיִן תּוֹפֶרֶת אֶת שִׂמְלוֹת הַחֻפָּה,

אָפְנָתִיּוֹת וְצָרוֹת רְכוּסוֹת כַּפְתּוֹרִים.

הַבָּנוֹת מִצְטוֹפְפוֹת בַּמִּטְבָּח, בּוֹחֲשׁוֹת שַׁמֶּנֶת בַּחֲמִיצָה

לְקִפּוּלֵי קְטִיפָה וְרֻדָּה.

אֵינֵךְ מַשְׁמִיעָה קוֹל, אִמָּא,

תְּנִי לִי סִימָן!

שֻׁמַּן הָאֲוָזִים נוֹטֵף כְּבָר עַל הַגֶּחָלִים בַּחוּץ.

מִדֵּי שָׁעָה מִתְרַבִּים כָּאן הַחֲתוּלִים.

אֶפְשָׁר לָמוּת

 הַשָּׂדֶה מִחוּץ לַכְּפָר זָרוּעַ מַצֵּבוֹת שְׁבוּרוֹת.

'אִשָּׁה טוֹבָה וּצְנוּעָה' מְעִידָה הָאֶבֶן

בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת.

"אֵיזֶה חֹם כָּאן," אַתְּ אוֹמֶרֶת,

"אֶפְשָׁר לָמוּת."

הֲרֵי זוֹ אַתְּ, אִמָּא, שֶׁרָצִית לְהַפְסִיק

עִם הָאִינְפוּזְיָה וְהַתְּרוּפוֹת, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת.

אַתְּ מוֹשִׁיטָה אֵלַי יָד צְחוֹרָה,

"לָמוּת זֶה לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָא."