דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

את היית אימא שלי? רוני גלבפיש


1
"כשנולדת לא אהבתי אותך," אמרה אימא שלי. היא הייתה ברזילאית סוערת ודרמטית, אבל את הסיפור הזה סיפרה ביובש. "ככה זה. לפעמים נולד תינוק, והאהבה של אימא לא נולדת איתו. למזלך סבתא חווה הייתה איתנו בקיבוץ. אני טיפלתי בך, עשיתי בשבילך כל מה שצריך. היא אהבה אותך במקומי."
אחרי שנתיים וחצי נולד אחיך, והתאהבתי בו מייד. אבל את האהבה שהרגשתי כלפיו העברתי אלייך. שיחקתי איתך, שרתי לך. לאט לאט הצלחתי לאהוב גם אותך. את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?"

המשפחה שלנו הייתה מדורה בוערת, עשויה מהסיפורים של אימא. היא הייתה מספרת טבעית. כריזמטית, מצחיקה. קשובה לקהל מאזיניה, אבל לא נענית בהכרח לרצונותיו. "לא צריך לשקר," אמרה. "לא לכל סיפור יש סוף טוב. לפעמים הסוף עצוב. לפעמים העצבות הזו נעימה. בעברית אין לזה מילה, אבל בפורטוגזית יש: סָאוּדָגִ'י."
חזרנו על המילה, במבטא הברזילאי המדויק, כמו תפילה. סאודג'י.

אש התמיד בערה. הסיפורים חזרו על עצמם שוב ושוב, כמו עונות השנה, עד שהתהדקו והתקפלו אל בין שכבות הנפש, נטמעו בנו לגמרי. הכרנו אותם בעל פה. הסיפור על המשרתת המולאטית שחטפה את אימא בברזיל; הסיפור על סבתא שנפלה מהקרש הרעוע אל תוך שלולית הבוץ הגדולה בקיבוץ; הסיפור על איך אבא לא רצה את אימא, ואז כבר כן. אולי. לפעמים; הסיפור על אימא שלו שקינאה בה, והכריחה אותה לאכול חצילים.
אבל יותר מכל רצינו לשמוע את הסיפורים עלינו. היו רבים כל כך, כאילו אי שם בעולם אימא ערמה כרכים עבי כרס שכולם עסקו בנו, והם המשיכו להיכתב כל העת.
"שרון* הייתה פנצ'ר. אבא רצה לעשות הפלה, אבל אני רציתי אותה. היא הייתה הילדה הכי חכמה בכיתה. קראה וכתבה בגיל שלוש, יותר טוב מהמורות. רצה כמו הרוח וטיפסה על עצים. הייתה ילדה קשה, קשה.
המרכזי היה פרא. יום אחד דהר בג'יפ צעצוע ירוק ממתכת במורד הגבעה בקיבוץ והעיף לשמיים את השכנה השמנה, את העוגה העצומה שנשאה ליום ההולדת של בנה, את כל השכנים שרצו לבתיהם, מתפוצצים מצחוק. הוא היה מבריק, מצחיק, נערץ.
את הקטן עשינו אחרי המלחמה. אבא רצה לעזוב את הארץ, אבל אמרתי לו, בוא נעשה ילד במקום. הוא היה הילד הכי גדול והכי חזק בכיתה שלו, אבל גם הכי עדין. נשמה רכה, יפה. אי אפשר היה לא לאהוב אותו."
מדי פעם היו עיניה מתנוצצות בהתרגשות. "יש לנו משפחה נהדרת, נכון?" תבעה.
"יש לנו משפחה נהדרת," אישרנו, מקהלה צייתנית.
הסיפורים נכרכו סביבנו, קורים של קסם, נספגים בגוף ובנפש. כל מילה שאמרה הייתה בהכרח אמת. רק מתוך דבריה ידעתי מי אני: ילדה חכמה. קוראת, כותבת, רצה. קשה, בלתי נסבלת מיום לידתי. כדי לאהוב אותי צריך להתאמץ. וכך עזבתי את הבית, עשויה מהמילים והסיפורים שלה. לא נערה, לא אישה צעירה. דמות מתוך סיפור.

_____________________________
*שרון הוא השם שניתן לי בלידתי והחלפתי בנעוריי

2
עשורים רבים חלפו. אבא התאבד וכמעט נשכח מלב. אימא שתתה. לאט לאט נבלעה לה בעולם שכולו יין, מטושטשת ואבודה, עזבה את העבודה והסתגרה בביתה. בלילות התקשרה. שיחות הטלפון ארכו שעות ארוכות, טרופות. היא בכתה, הטיחה איומים, זעקות לא מובנות. אמרה מילים שאי אפשר לשכוח. ניסיתי להתרחק מעט, ואז להתנתק לגמרי, אבל לא יכולתי. היא הייתה האימא שלי.
החברים שלה עייפו מעלבונות והתפוגגו בזה אחר זה. בשנותיה האחרונות באו לבקר רק אחיותיה, ובאנו אנחנו, ולמרות הכול הבאנו גם את הילדים. השתרכנו אל דלתה, נאבקים עדיין להשתחרר מסיפוריה, שאיבדו מטעמם מזמן, ובכל זאת קרעיהם עוד מלופפים בנשמותינו, מסרבים להרפות. ניסינו להיות ילדים טובים.

בכל ביקור חניתי מול הבית שלה, ונשארתי במכונית עוד שעה ארוכה, מקבצת כוחות מקרקעית הנפש החבוטה. במסדרון כבר שמעתי, כבר הרחתי. בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת.
הטלוויזיה צרחה בקולי קולות. השולחן והרצפה סביבה היו גדושים במה שנותר מעולמה: מאפרות מטונפות, בקבוקי יין שהפקק שלהם נעלם והיא דחסה לפתחם פיסת ממחטה, אוכל מרקיב בקופסאות טייק אוויי, גלידה נמסה שבדלי סיגריות וממחטות משומשות צפים בתוכה.
ואימא שלי, מעורסלת כתינוקת בכורסה האמריקאית הלבנה מערוץ הקניות, לבושה רק חולצה מוכתמת ותחתונים רפויים. מחייכת אליי בלי שיניים ופורשת זרועות לחיבוק.
האישה הנקייה ביותר שהכרתי מימיי סירבה בשנותיה האחרונות להתקלח. היא הייתה מטונפת, מיוזעת, מצחינה. על עורה האפור והיבש שפכה לכבודנו בנדיבות בושם פאלומה פיקאסו מתוק וכבד שעורר בי בחילה.
בשנות השישים לחייה אימא נראתה כמו מכשפה מבעיתה מאגדות ילדים אירופיות. פניה מעוותת מאינספור תאונות ביתיות, מצולקות שיירות תפרים גסים שהותירו מתמחים מותשים במיון לילה. שיניה התותבות הכאיבו לה, והיא החביאה אותן בין קפלי הכורסה וטענה שנעלמו, רק שלא נכריח אותה. רגליה התנפחו וקיבלו גוון סגול עמוק, ציפורניה הארוכות, עבות וקשות, ננעצו בבשרה. היא לא יכלה ללכת יותר מכמה צעדים.

היא לא התעניינה עוד בדבר. אפילו לא בנו. הזיכרון לטווח קצר נעלם. השיחות חזרו על עצמן במעגל אינסופי. הגענו אליה בתורנויות שלוש פעמים בשבוע, ניסינו לשכנע אותה לעבור לדיור מוגן. פסיכוגריאטר שביקר בבית לבקשתנו סיכם את מצבה בקצרה: דמנציה מתקדמת. אימא שלכם בת שישים ותשע, אבל המוח שלה בן תשעים פלוס. מסוכנת לעצמה ולאחרים.
היא סירבה לעזוב את הבית. חיכינו לצו האפוטרופסות, מיואשים, מותשים. אחרי שני עשורים של אלכוהוליזם, שיחות טלפון מטורפות, תאונות מוזרות, שקרים אינספור, זעם וכאב, לא אהבתי אותה יותר. רק רציתי שתמות כבר.


3
אחי ואשתו מצאו אותה, מתבוססת בהפרשותיה על הרצפה למרגלות הכורסה. היא לא ידעה מה קרה, או כמה זמן עבר. היא לא דיברה.
ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי. הפעם לא ישבתי בחוץ. מיהרתי אליה. היא שכבה במיטתה, בחדר חשוך, אחרי מקלחת ראשונה מזה זמן רב. האחים שלי וגיסתי טיפלו בכול, ניקו את הבית, הוציאו את הריהוט המצחין, השליכו את כל שיירי הטינופת, פתחו את החלונות. בקירות עוד דבקו ריחות ניקוטין ויין, ובכל זאת, אפשר היה לנשום. ואימא ישנה. הם הלכו.
התקשרתי לחברה אחת, שהצליחה לאהוב אותה למרות הכול. אמרתי לה שאולי זה הסוף. היא באה, פתחה את החלונות, הניחה כיסאות בחדר השינה, אחזה בידה של אימא ודיברה איתה. אימא לחצה את ידה ועצמה שוב עיניים. גם היא הלכה.
נותרתי לבדי בחדר השינה של אימא שלי. זמן ארוך ישבתי שם באי נוחות. בהיתי בפניה, בלחייה החלולות. בעיניה הריקות. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. לא הרגשתי כלום. חשבתי שאני חייבת לעשות משהו. דברים צריכים להיאמר. תנועה חייבת לקרות.
מוזיקה. היא כל כך אהבה מוזיקה. חיפשתי את חווה'לה שלה ביוטיוב. לשמע הצלילים הראשונים פקחה עיניים והביטה בי. אספתי את ידה הדקה והרפויה בכף ידי. "ככה היית, יפה, לוחמת. פרח משוגע." ידה התהדקה על ידי. עיניה נותרו נעוצות בי, מצפות למשהו.
בלית ברירה, במבוכה, נשפתי אש בגחלת הגוועת. סיפרתי לה. על המולאטית שחטפה אותה בברזיל. על סבתא שנפלה לבוץ. על החיים שלה בקיבוץ, ואז בעיר. על הפציעה של אבא. סיפרתי לה כמה יפה וחכמה ומצחיקה היא הייתה. יש לנו משפחה נהדרת, נכון? אמרתי.
היא לחצה את ידי. היא אמרה: "את היית הבת שלי?"
סאודג'י. שרתי לה בפורטוגזית שבורה שירים של מריה בטניה.

בערב כבר לא יכולתי לשאת את הבית. יצאתי לריצה, אוויר סוף הקיץ היה לח וכבד, הרחתי על עורי את הסיגריות והיין. הרגשתי שכבר הפסקתי להתקיים בעולם, ונותר רק המקום הזה, הזמן, התפקיד. כל השאר היה חלום מרוחק, נשכח. המשפחה, העבודה, החברים. היינו רק אני והיא בעולם.
מחר אעבוד, החלטתי. אחרת אשתגע. סידרתי פינת עבודה בסלון.
בבוקר פתחתי את המחשב. כתבתי משפט אחד. בהיתי במסך.
שבתי אל חדר השינה שלה, פתחתי שוב את כל החלונות והתריסים. אימא פקחה עיניים, נראתה קצת מבולבלת, אבל המבט שלה היה צלול, לראשונה. היא לחצה את ידי. שאלתי אותה אם היא יודעת מי אני.
היא אמרה: "את הבת שלי, רוני."

שני ימים ושני לילות ישבתי לצד מיטתה של אימי הגוועת. שני ימים ושני לילות נאחזתי בידה הגוועת ותהיתי אם אני אוהבת אותה. הייתי כאן, לידה. ליטפתי את ידה. ניגבתי את מצחה. הרטבתי את שפתיה. טיפלתי בה כמו בתינוקת, אבל לא הרגשתי כלום. האם זו אהבה? האם המעשים הם תוצאת האהבה, או שמא הם מחולליה? בערב השני חשבתי שאולי זה לא חשוב. אולי אין תשובה.

ידינו היו מלופפות זו בזו כל הערב ההוא. רגעים ספורים לפני חצות נשימותיה הפכו שטוחות. בחצות בדיוק ידה של אימא שלי נרעדה בידי, נשמטה. נשימתה האחרונה הייתה ארוכה ויפה כמו אנחה. ליטפתי את פניה עוד, ואהבתי אותה נורא. ובה בעת, אימא מי אמור, אל תוך הצער הנורא התאבך גם כאב מתוק. סאודג'י.