מֹאזְנַיִם

17 מחשבות על "הראשונות" מאת שהרה בלאו / מוריה דאום־קפלן

1.
כשנשים כותבות על נשים, זה לא יכול להיות לא אישי.

2.
ציפיתי ליהנות, מין הנאה אינטלקטואלית כזאת. להתפעל, להנהן בהסכמה, לחשוב הרבה. אולי קצת להתווכח. אבל לא ציפיתי שיהיה פשוט כיף לקרוא את הספר החדש של שהרה בלאו על נשים בתנ"ך.

3.
ואתן יודעות מה? אני בטוחה שככה בלאו כתבה את הספר הזה. בכיף צרוף.

4.
"הראשונות", ספרה החדש של שהרה בלאו, מספר את סיפורן של הנשים בתנ"ך. שלושים נשים, בארבעה שערים: לוחמות, אימהות, אוהבות ואחרות. עוד לפני שקראתן מילה, אתן כבר מבינות: אין פה יותר את "ההיא מספר בראשית", ובטח שלא "הבת של", "האחות של'". יש פה נשים שהיו להן תכונות אופי ועשו דברים מרחיקי לכת. והפעם נתייחס אליהן.

5.
זה היה לי קשה יותר משחשבתי. חלק דידקטי שלא ידעתי שקיים בתוכי חיפש כל הזמן את החיבורים. רציתי ששהרה תעזור לי. שתכתוב בפרק על יעל, משהו על הפרק הקודם בו הופיעה דבורה. הן הרי שני חלקים של אותו סיפור, של אותה מלחמה. חשבתי שזו טעות בעריכה. מה הבעיה לשים איזה רפרור קצר למשהו שהופיע רק לפני מספר עמודים? פתאום יש לי תחושה שזה לא במקרה, ולא טעות של העורכת. זו ההתעקשות להציב כל אישה בפני עצמה, כאדם מלא. ושתתאמצנה קצת, הקוראות.

6.
התחנכתי במסגרות דומות מאוד לאלה שבלאו התחנכה בהן. החינוך הממלכתי דתי. מסגרות נפרדות רק לבנות. לעיתים נדמה היה שאנחנו מסוכנות. שהמורות מבועתות מהאפשרות שיש לנו גוף מתחת לחצאית. בספר מתואר כיצד אחת המורות הדגימה לשהרה ולכיתתה איך רות נהגה בצניעות, איך כרעה לאסוף שיבולים. זה כנראה היה קטע חובה בסמינר למורות דתיות, כי גם אצלי זה הודגם. גם לי יש זיכרון של מורה מתכופפת. במקרה שלי, היא הצליחה לקום.

7.
הספר כתוב קטעים קטעים, מה שהופך אותו לנגיש וקל לקריאה. זה לא ספר עיון כבד שנועד להירדם ולהעלות אבק על מדפי העיון. קראתי אותו בשטף. כמו פרוזה. החלוקה לפסקאות מאפשרת לכתוב דברים אמיצים וחד משמעיים באופן קליל. אני אכתוב על חווה והנחש ומה שקרה ביניהם, אבל – הופל'ה, הקטע כבר נגמר ואנחנו ממשיכים. אפשר כמעט לפספס את השפיצים.

8.
כמעט.

9.
ושוב אני שואלת את עצמי: האם צריך היה לכתוב את זה אחרת?

10.
אבל אנחנו יודעות איך זה. מייד היה כותבים שזה ספר טרחני או שואלים את שהרה למה היא כל כך כועסת. כשזה בא מאישה, מישהו תמיד מעלה בסוף את האפשרות שהיא עצבנית בגלל שאלה הימים האלה בחודש.

11.
אז שהרה אומרת את מה שהיא רוצה ועד שמישהו יספיק להתעצבן היא כבר בפרק הבא, מתענגת על דמותה של אישה אחרת.

12.
כבוגרת החינוך הדתי לא חשבתי שיתחדש לי הרבה. מכירה תנ"ך, מכירה את הדמויות הפועלות. ובאמת לא התחדשו לי הרבה עובדות. אבל נקודת המבט הייחודית של הספר, השפה העוקצנית והאג'נדה שלא מנסה להסתתר, מצליחות להתגבש ויוצרות יחד צליל שאי אפשר להפסיק לשמוע. הצליל הזה ילווה מעכשיו כל קריאה במגילת אסתר, כל עיון בשירת דבורה. זהו צליל של הטלת ספק במסר כפי שנמסר לנו עד היום. בפרשנויות הקלאסיות שהפכו לאוטומטיות, הפכו להיות חלק מהטקסט: איזבל? עבודה זרה. רע. נעמה: טוב. רק טוב. לא עוד.

13.
הספר עוסק בפרשנות. אבל יותר משחשוב לקרוא את הפרשנות שמציעה בלאו על נשות התנ"ך, חשוב לנסות לפתח שפה פרשנית משל עצמנו. להסתכל על טקסט – כל טקסט – בעיניים ביקורתיות, ולחשוב: מה אני מבינה? לא מה ניסו להגיד לי או איזה מסר ביקשו להעביר. לנקות את כל זה ולהקשיב לאינסטינקטים שלי.

14.
את השפה הפרשנית הזו כדאי להחיל על טקסטים נוספים. מה מנסה להגיד לי פרסומת לבגדי ילדות, בה מצולמות שתי בנות שמונה בפוזה פתיינית? מה רוצה שאחשוב המפרסם של מכונות הכביסה שמציג אישה מתרפקת על בגד מבושם ונקי?

15.
סיפורים שגברים מספרים על נשים לא קיימים רק בתנ"ך.

16.
ופתאום החיים מתערבים. הם קופצים פנימה ומשפריצים בוץ וכאב לכל כבר. ממש בימים אלה איבדתי אחיינית אהובה. פעם אמרו לה שהיא דומה לי, והתנפחתי מגאווה. הלוואי שהייתי דומה לילדה המתוקה והמבריקה הזו. חריפה ורגישה, לגמרי משתלבת פה ברשימת הנשים המנהיגות, פורצות הדרך. שפעלו בעולם, אבל היו קצת גדולות עליו. אני יכולה לדמיין את המילים ששהרה הייתה מקדישה לך: הלמדנות שלך, האמונה התמימה, ההליכה בתלם אבל לא מתוך הרגל וכי כך אמרו לך.

17.
בניגוד למרבית גיבורות הספר, היית מוקפת באנשים שהכירו בכוחות שלך עוד בחייך, נתנו להם מקום, טיפחו והאדירו אותם. אבל כמה באמת התרחקנו ממציאות שמצמצמת נשים, ושומרת להן רק מגירות ידועות מראש? הספר עוסק בנשות התנ"ך ובמציאות המגבילה בתוכה פעלו, אבל אוהו כמה שהוא רלוונטי. כמה שאנחנו זקוקות לו, ממש היום.