דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

שריקת שומר הלילה / ארבעה שירים בפרוזה, יקיר בן-משה

*

זה ניכר משעה לשעה. כשהבוקר בוטש את הלילה אני בא להעיר את הילדים. תחילה את מיכאל. אחר כך את איתמר. בעדינות אני מלטף את ראשם, מעביר את האצבע על דיונת הלחי ולומד את קווי המתאר של החלומות: חתול לבן חומק בין צללי המצח. עץ איקליפטוס מסתיר שאריות חיבוק מאמש. בזהירות אני מפלס דרכי בין חלום לחלום, נזהר שלא לדרוך על אבנים חדות, שלא לדרדר שלגים – ושוקע לתוך אדים אחרונים של משאלות: איתמר לומד בחלומו למחוק את אותיות הא"ב, מיכאל צולף חצי אש בשדות החיסור והכפל. זו ההורות שלנו? בדידות על בדידות? שני בניי מעבירים את לילותיהם לבד, נלחמים באור ובאופל, זורחים ושוקעים בעליות ובמורדות של הלילה. אני מביט בהם עם בוקר, שקועים בשארית חלומם, בלי מילים קוראים לי לעזרה, ואיני עושה דבר.

*

כבר יומיים אנו סובבים את הסלע האדום. אריק לביא מבקיע בקולו הרועם מתוך הפטפון החורק לתוך סלון ביתנו, שירלי פותחת חלונות והילדים צוהלים מפחד. בבקרים אני שומע את איתמר מגרגר חול בקולו, מפולת אבנים נפלאה, כשהוא עומד על הספה ושר, הו הסלע האדום, בשעה שמיכאל נאנק בשקט, בלילה, מתחת למפולת השמיכה, ה-אדום. מה יש בשיר הזה שמושך אותנו להתכופף, להצטופף יחד כמשפחה תחת גג מערה? בקרוב יחגגו 70 למדינה, אני אומר לילדיי, אולי כדאי לנסוע לירדן. מה יש בירדן, שואל איתמר. הו הסלע האדום, אני מחייך. למה לא הסלע הלבן, שואל מיכאל, למה לא הירוק או השחור? בגלל השקיעה, אני עונה, אז ההרים נצבעים אדום. זו ארץ אדום, אדומיה הקדומה, משם גם הגיע הורדוס. אני ממשיך וממשיך לספר לילדים על נפלאות אדומיה, על הסלע האדום, על הים האדום, היין האדום, השטיח, השקיעה והאש, אבל אז רואה שהילדים אינם, שירלי נעלמה וגם השיר הסתיים. זה קורה, שר כעת אריק לביא, יש ללכת ללכת. ומה אני עושה עם כל האדום הזה? שום דבר לא ידוע.

ההמשך בגיליון מאזניים, פברואר 2020