דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
קירות / טלי עוקבי
1
אני יושבת בבוקר בבית בו אני גרה כבר כמעט שמונה־עשרה שנים, השעה מוקדמת ועדיין חשוכה. כאן, בחלק הצפוני של העולם, האור עולה לאט ובדצמבר בקושי מצליח להאיר. הקירות של הבית עשויים מתערובת ייחודית של אוויר צפוני קר ולח, ועור אנושי שעבר טרנספורמציה. ייאוש ותקווה מוקרנים על הקירות מבפנים ומשנים את הצבע במשך היממה. המקלחת חייבת שיפוץ – הכול בה מתפורר ולא מודרני בצורה מתריסה, כבר לא עוזר חומץ התפוחים שאני משפשפת על העובש שתפס בקירות. השנה יהרסו הכול ויכניסו חדר מקלחת חדש, כך לפחות הבטיחו, כבר לקחו הצעות עבודה מקבלנים שונים. את הבית אני שוכרת מהכנסייה. בכל יום בשתים־עשרה בצהריים ובשש בערב אני נזכרת בכך דרך צלצולי הפעמון שנמשכים כמעט שתי דקות לתחושתי. היו שכנים שכבר תבעו אותם על רעש, נזק סביבתי, דציבלים גבוהים. היה משפט והם ניצחו והפעמונים ממשיכים לדפוק פעמיים ביום. אני התרגלתי וזה כבר לא מפריע לי לחוות את השקט שעומד בין השעות כמו אוויר מעופש בחדר שלא אוורר זמן רב.
מול דלת הכניסה של הבית עומדים בחצר שני עצי תפוחים – הם זוג לדעתי, חיים בסימביוזה חיובית כמו רוב הדברים בטבע. אחד מהם מביא יותר פרי אבל את הכוחות שלו לצמיחה ופוריות הוא מקבל מהעץ השני שקצת קטן ממנו בממדים ובפרי שהוא מביא. הם עומדים שקטים בכל העונות ואני רואה אותם כבר שמונה־עשרה שנים בכל המצבים הנפשיים שלהם. פעמיים היו כאן סערות קשות והעץ הגדול איבד המון איברים אבל התאושש והמשיך לצמוח. בקיץ אני רואה את השמש מחממת את העלים ואת האור שנכנס בהם. אני רואה איך הם שותים את האור מהשמש, איך הוא נכנס לשורש דרך העלים. אני רואה גם את האור המבוזבז שעובר ככה חינם בין העלים, מתמוסס באוויר החם של הקיץ. בחורף השמש מצליחה בכך לעיתים פחות תכופות. העצים מורגלים, הם הצליחו לספוג כמות אור מספיקה בתוך השורש שתחזיק אותם עד האביב, שתעזור לעלים חדשים לצאת אל העולם חזרה, לקדם את פני השמש.
בחורף כשהשמש כן יוצאת החוצה אני עומדת בפתח הבית, מול שני עצי התפוחים, עומדת עם עיניים עצומות וסופגת את האור לעצמי. לפעמים אני חושבת על שני עצי התפוחים כשאני עושה את הריטואל הזה, אבל ברוב הפעמים כבר אין לי צורך לחשוב עליהם – אנחנו זוג של שלישייה, חיים בסימבוזה חיובית כמו רוב הדברים בטבע, כבר שמונה־עשרה שנים אנחנו יודעים את המצבים הפנימיים שלנו.
הבית גדול ממני במידותיו הפיזיות. אני בתוכו ולא להפך, אני נמצאת בין הקירות שלו, לפעמים המיטה מנסה להיצמד בין שני קירות – לאפשר לגוף להרגיש גבול מגן. פעם ראיתי תוכנית על סוגי אוטיזם, אני זוכרת אישה אחת שאהבה ללכת לרפת: היה שם מתקן מסוים שאליו היא נכנסה, היא נשכבה על משהו ממתכת שיכל לשמש מיטה ודחס את גופה לעצמו בלי כאב, דחס את הגוף כך שהיא הרגישה את גבולותיו כמשהו הדומה לחיבוק. אני נזכרת שצפיתי באישה דחוסה בתוך מתקן מתכת שיכול להזכיר מיטה. האישה עצמה עיניים וכנראה הגיעה למצב רגיעה, אפשר היה לראות. חשבתי אחר כך על הבית – המקום אליו אנחנו חוזרים ושמים את עצמנו בין הקירות כאילו היינו זרע שעתיד מתישהו לנבוט, הבית מאמין בנו, הוא האדמה. אנחנו כל הזמן מבקשים ממנו שידחוס את הקירות קצת לעברנו, שיחבק אותנו.
2
בחורף, כשהבית חשוך מבפנים אני יכולה לשמוע אותו נושם. אני עוצרת את נשימתי בכדי לדעת בוודאות שזה הוא שנושם ולא אני. בקיץ האור הלילי חודר את הקירות ואף פעם אין חושך מוחלט. בקיץ אני מתגעגעת לחשכה של החורף, לבית כשהוא גדל בחושך, כלומר המעטפת שלו גדלה בתחושה, תופחת. בחורף אני מתגעגעת לאור אבל האהבה שלי לבית מרחיבה את הלב. פעם אחת בסוף החורף גוף החימום נפל ובתוך שעה בערך הבית היה קר. קור אכזרי תפס בקירות ובחלל הפנימי, קור פעיל שהזכיר בגידה. מוכת עלבון התהלכתי כפופה ורועדת בין החדרים: מטבח, חדר שינה, מקלחת, סלון – חיפשתי שאריות של חום ולא מצאתי אף שארית. באותו לילה נאלצתי ללכת לישון בבית אחר. הבנתי שהנשמה של הבית לא יכולה תמיד להתקיים מתוך עצמה, שטמפרטורת הבית תלויה באופן סימביוטי בגוף החימום הפועל בתוכו, בדיוק כמו שטמפרטורת הגוף הפיזי תלויה ביכולת שלנו לייצר חום. חשבתי על חברה שהלכה לרופאה בגלל שסבלה כרונית מתופעה של רגליים קרות: הגוף שלה לא הצליח להעביר את החום עד הסוף.
היו תקופות שהעדפתי את המרתפים בבית. לא בבית הספציפי הזה אלא בבתים אחרים. אהבתי מרתפים וקירות עבים בכדי שתהיה הפרדה ממשית בין פנים לחוץ שזו גם אחת הפונקציות העיקריות של בית. בחורף מושלג במיוחד ישנתי כמה לילות במרתף בבית ישן, בעיר ברן בשווייץ. בימים עבדתי עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים ובלילות ישנתי. אני נזכרת במרתף עם שני החלונות הקטנים. הקירות היו עבים מאוד ולקח לי זמן לא לחשוש מהירידה אליו במדרגות. זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי עשר שעות רצוף והייתי באמת בעולם אחר. מעולם לא ישנתי טוב יותר מאשר באותו מרתף – תחושה של מאוזוליאום, קבר ורחם אם בו זמנית.
בבית שלי אין מרתף אבל יש חלונות שהיחס שלי אליהם אמביוולנטי, משתנה בהתאם לצרכים שלי. הקונפליקט העיקרי שלי עם חלונות הוא שהחוץ קרוב מדי, המעבר בין הפנים לחוץ הוא כמעט בלתי מורגש, אין הפרדה. החלון האהוב עליי נמצא בקומה השנייה, כשאני מתבוננת ברחוב דרכו יש תחושת נפרדוּת. מצד אחד אני צופה ברחוב ומהצד השני ביער, בשמיים בעננים ובירח. רוב הימים יוצא שאני עומדת בבקרים ומשקיפה דרכו אל הרחוב. לפעמים אני מזהה את האנשים שחולפים על המדרכות.
לפני המון שנים, זה היה בפברואר, בתוך ימים ארוכים של קור בלתי נסבל הופיע יום עם שמש. היו לי כאבי שיניים וסבלתי, ייתכן אולי שהייתי לפני טיפול שורש. השמש סנוורה את זכוכית החלון ועם הכניעה שמופיעה לפעמים מול כאב הנחתי את הראש קרוב לשמשת החלון והרגשתי את חום השמש חודר את פרחי הקור. מתוך הכניעה והשתנות הטמפרטורות הבנתי מהי תקווה: חוט צנוע שמופיע מתוך העתיד ומאפשר להיתלות בו. חוט שהוא אולי חלק מחוטים אחרים שדרכו ההווה נסבל יותר. אני חושבת שמאז אותו אחר הצהריים בפברואר, כשהנחתי את הראש עם השיניים הכואבות על שמשת החלון וראיתי שהשמש מפשירה את הקרח, מאז הבנתי שתקווה זה לא קיטש, תקווה היא אולי בדיוק ההפך מקיטש. פעם ראיתי אישה יושבת על המדרכה ממול ובוכה. התבוננתי בה. הבנתי שהייאוש שלה חזק קצת יותר. הבנתי את זה ככה מכיוון שכשאני בחוץ אני תופסת את הבכי חזק בין העצמות ורק כשאני מגיעה הביתה אני משחררת בכי. לפעמים אני נכנסת למיטה ונדחסת עם הבכי בתוך הקיר, גועה כמו פרה לפני שחיטה, נזכרת באותה אישה מתוכנית הטלויזיה שדחסה את גופה בגוף המתכת בכדי להירגע.
אחרי שעה שהתבוננתי באישה דרך החלון, שקלתי ביני לביני אם עליי לרדת ולשאול אותה אם הכול בסדר. המשכתי בענייניי בתוך הבית ומדי פעם הצצתי שוב בחלון לראות אם היא עדין שם. היא ישבה המון זמן, ייתכן שמשהו כמו ארבע שעות. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשניגשתי לחלון והמדרכה הייתה ריקה. חשבתי אז לצאת מהר אל הרחוב ולחפש אחריה. המדרכה הייתה ריקה ואותה משבצת שהאישה תפסה קיבלה צבע אחר. זה היה בקיץ והיום היה חם מאוד, חם יותר משאר הימים. הרבה פעמים בימי קיץ חמים במיוחד קורים פה דברים משונים שאת רובם אני תופסת דרך החלון המסוים הזה מהקומה השנייה.
3
אני אוהבת לנקות את הבית הזה, למעשה הבית הזה לימד אותי שאת מה שאוהבים רצוי לטפח.
את החדרים, הפינות, המרצפות, החלונות, החפצים. את הקפלים הסמויים שבתוכם הזמן מחביא סיפורים, אבק, כתב סתרים – הכול מקבל ממני מגע. לפעמים כואב לי בידיים כשאני מנקה את הבית אבל אני תמיד בדיאלוג איתו כמו שמקלחים ילדים קטנים שמתנגדים תוך כדי אבל אחרי המקלחת כשהם שוכבים נקיים במיטה עובר חוט של קרבה והכרת תודה, הם שוכבים רגועים יותר בתוך הגוף הפיזי, כך גם הבית אחרי שאני מנקה אותו, ניצב רגוע בתוך עצמו, מתחדש – חוט הקרבה שבינינו מתהדק.
לפעמים אחרי מפגש עם בן אדם אופפת אותי עננה סמיכה: בלבול שאחרי פרק זמן הופך לעצבות ואחרי עוד קצת זמן לריקנות ואז אני מבינה שהמפגש היה שטחי, שלא הצלחנו לפגוש אחד את השני, שלא נגענו בשורשים. מהסיבה הזו אני מקפידה לא להכניס כל אדם אליי הביתה מהחשש שהריקנות תדבק בקירות ותמשיך לפעול את פעולתה הממיתה עוד זמן רב אחרי המפגש. ייתכן שזו הסיבה שהבית לפעמים סטרילי מבפנים, עומד מולי נקי ומסודר כמו בית מרקחת, עומד מולי כל־כך נקי שמתחשק לי להרוס אותו, לשבור אותו, לעשות בו אלימות קשה. מובן שאחרי פרק זמן אני מצטערת ומתנצלת וחושבת שמעולם לא אזרוק את ספת העור השחורה ואת שמיכת הצמר החומה שעליה, אפילו שהן מביטות בי בעיניים של מי שעבר זמנן מהעולם, אני מצטערת מעומק ליבי ואם היו לי נטיות מסורתיות הייתי אולי מתפללת אבל מסורת תמיד הפחידה אותי קצת, הייתה לי תחושה שזה יותר מדי, שאין באמת צורך.
לפני עשר שנים בערך ישבתי על הספה הקודמת בסלון. בלי קשר לכלום ובאופן פתאומי לחלוטין חיבק אותי מלאך ואמר ששום דבר רע לא יקרה לי בחיים. שאין לי מה לדאוג, הכול יהיה בסדר עד הסוף. החיבוק והמילים באו מבפנים, מתוך קירות גוף הבית הפיזי אבל לא היו תלויות בפיגומים פיזיים. נאחזתי עוד קצת בחיבוק ובמילים ורק לאחר מכן הופיע הפחד, האימה המשתקת והשאלה הכמעט מתבקשת – האם עומד לבוא משהו רע שכך המלאך מקדים ומופיע לנחם? מאז ניסיתי כמה פעמים לשבת בדיוק באותו המקום בו ישבתי על הספה, למצוא את התנוחה, את המצב הפנימי שאפשר מפגש כזה – המלאך לא הופיע פעם נוספת ואת הכדורים הרעים זרקתי לפח.
נזכרתי בחבר שהיה לו קשר אישי חד־צדדי עם אלוהים, שהיה תובעני כלפיו כמו ילד עם מצוקות רגשיות. נזכרתי בחבר איך בהתמוטטות עצבים, כששבר חפצים בבית שלו צעק תוך כדי כך: "אני שונא אותך אלוהים. שונא!" במבט לאחור אני מבינה כמה אהבה הייתה בו, בחבר. כמה השורש שלו היה קשור בשורשי העולם. הוא רק רצה שאלוהים יחבק אותו וייתן לו מילים טובות: שהכול יהיה בסדר, ששום דבר רע לא יקרה. אני מבינה שאהבה שלא מוצאת נתיב ביטוי ממשי יכולה להרעיל מבפנים ולהתהפך לאכזבה מרה. את הבית של החבר ואת החפצים ששבר סידרתי עם חברה שלישית. הבית היה חנוק מרוב חפצים מיותרים, אבק והזנחה. הבית היה הרוס מבפנים.
אחרי העכבר המת שהיא מצאה בכיור, בין כוסות זכוכית שבתוכן נרקב קפה נשברתי – לפעמים אין יותר כוחות להחזיק אדם שאוהבים, הקירות הרגשיים מתפוררים ואין עוד הגנה, לפעמים זה בסדר כשעוזבים וממשיכים הלאה.