פעם פגשתי / עודד מנדה-לוי *
4.
פעם פגשתי את יונת סנד. היא ישבה בחולצה לבנה על ספסל בגן-יעקב, קרוב להלנה רובינשטיין, וסרגה. "יונת?" פניתי אליה, "מה את עושה פה?" היא הרימה את הראש מהמסרגות ומחצי סוודר בצבעי אדמה, זיהתה אותי בשמי וחייכה. כשזזה מעט לצד הספסל, המשיכה להכניס מסרגות ישרות ומחודדות לתוך לולאה, ולמשוך בחוט של צמר. התיישבתי לצידה ולא גרעתי עיניים מערבוביית האצבעות. "אני אוהבת לסרוג", אמרה לי, "שום דבר בחיים לא קל חוץ מסריגה". "ולכתוב?" שאלתי אותה. "קשה", נשפה אל הסוודר. אחר כך אמרה: "כל כתיבה היא שחרור מרגשות אשמה", וגלגלה פעם ועוד פעם ריש גרונית שהרעידה ענף דק, שהשתרג בין שלבי הספסל. אחרי ששתקה זמן לא קצר, אמרה בקול גבוה: "אני רוצה לספר סיפור אהבה". אוטובוס קו חמש חלף על פנינו במהירות ופנה שמאלה לדיזנגוף. "לזה אף פעם לא אתרגל", צחקה. ליוויתי את האוטובוס עד שנעלם, ושאלתי אותה: "יונת, איך כותבים בשניים? איך?" היא הפסיקה לסרוג וחיפשה איזה דבר בתוך שקית של ניילון שהונחה לצידה. מבלי להרים את הראש שאלה: "ואיך כותבים באחד אתה כבר יודע?"
5.
פעם פגשתי את לאה גולדברג. כשהתיישבתי בבית קפה קטן, היא קמה, חייכה אליי, ונתנה לי מפית נייר ועליה ציור של פני חלום. ״אני ציירתי״, אמרה לי. היא חזרה והתיישבה לצד גבר שהופיע בינתיים. הוא אמר לה שהיא כותבת שירים אמיתיים, שהיא משוררת. כששתקה, הוא קרא פתאום, ״לאה״, ושאל אותה למה היא מטפלת גם בכל הניתוחים האלה שלה? והציע שלא תעמוד בצל הדברים, שתהיה הדברים. הוא אמר לה שהיא כמו עקרב. כשגולל בין שפתיו את המילה: ״סקורפיון״, הגביה את אצבעותיו הגרמיות אל שמי הערב כאילו החזיק כדור כבד של ברזל. היא פנתה לשחק בכף ידה השמאלית. הוא סיפר לה שהוא מעגל את עצמו ועוקץ את זנבו ומת. היא תיקנה את ישיבתה וליטפה את שיפולי גבה. אחר כך עצמה עיניים, והרעידה עשן אל ריאותיה. כעבור זמן שמעתי שסיפרה לו ברוסית, שכל אותו היום לא יכלה לגעת בניירות שלה.
* שניים מתוך שמונה פרגמנטים שפורסמו בגיליון פברואר.