דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
פורמלין / שפרה קורנפלד
פעם ראיתי את דייויד בליין נכנס לתוך ספֶרת זכוכית מלאה במים ברחבה של לינקולן סנטר. הוא נופף לקהל, חבש מסכת חמצן, צלל והתפצל לשניים. הגוף הפיזי שלו שקע במים, מתפתל כמו דג גדול מדי בתוך כדור הבדולח המואר, בזמן שבצד, על מסך ענק, הראש שלו דיבר. מקריין את המחשבות שהכין מראש לרגע הזה.
מחשבות נגד הזמן שהוא בא להוציא להורג בכיכר העיר. דייויד של ההקלטה, זה שכבר הפסיד לזמן ונותר משומר בקובץ דיגיטלי, פיקסלים על מסך, התחיל למנות את כל השיטות להישרדות מנטלית. למשל, הוא מונה ערים בעולם לפי סדר אלפביתי. למשל, אנקרה, בישקק, גוודלחרה, דרזדן.
שבעה ימים ושבעה לילות הוא הבטיח להיות מתחת למים, אבל הוא לעולם לא נוגע במספר השלם – כך הסביר, תמיד רק במחציתו. חצי זה כל מה שהדעת מוכנה לשאת. מי שחושב על הסוף מההתחלה יישבר לפני שיגיע אליו.
גם אני כתשתי ככה את הזמן באותם ימים. חילקתי את עצמי בין ערי בירה. פיצלתי בין הלוך ובין חזור. בין כאן ובין שם. מחליפה את העקבים של הדיילת בנעלי ריצה ויוצאת להלום באספלט של ערים זרות, ללכת לאיבוד למרחקים ארוכים. ריצה בעיר זרה היא תמיד שתי ריצות – זאת של ההלוך וזאת של החזור. ההלוך נגמרת תמיד ברגע הכניעה לחוקי הפיזיקה והגיאוגרפיה. בהכרה במרחק ששמתי בין הגוף ובין המקלחת הרותחת וסדיני המלון המתוחים. החזור איכשהו קצרה יותר, וקלה, למרות שהרגליים משחזרות את אותם הצעדים.
שתי מחשבות קבועות ליוו כל ריצה – בעומק ההלוך, כשנעמדתי ופניתי לשוב, תמיד חשבתי – הלכתי הכי רחוק שאלך. ובשנייה הבאה, מייד עם הצעד הראשון בכיוון חזרה אמרתי, אולי אפילו בקול – עברתי יותר משאעבור.
מהרגע שבליין צלל אל כדור המים בלינקולן סנטר, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. תכננתי את כל הגיחות שלי מהמלון סביבו. רצתי אליו וממנו. הוא היה נקודת האמצע. הציר המתהפך של כל ריצה. דאגתי לו. התגעגעתי אליו. הופתעתי בכל פעם לגלות שהוא במקום שהבטיח להיות בו.
הגוף שלו צף באקווריום כמו גופת עובר העגל בפורמלין שנחה על מדף בחדר הטבע של "אחינועם בנות". צנצנת חומה בגודל של הצנצנת של הקמבוצ'ה שאמא שלי גידלה בארון מתחת לכיור. זינקתי תמיד להתנדב להביא את המפות לשיעור גיאוגרפיה רק כדי לזכות בכמה דקות לבד עם היצור הזעיר שנתקע בלימבו הפורמלין, מת לפני שנולד, צף לנצח בחומר משמר על מדף מתכת מאובק, בין דגם של גלגל העין ודגם של תיבת נוח.
כפות הידיים שלו התחילו להתעוות אחרי עשרים וארבע שעות. העור הלבין והתנפח והתקלף. מילא את הכדור כמו פתיתי שלג. הקהל לא עזב אותו. אנשים ניגשו אל הזכוכית, נגעו בה, טינפו אותה בטביעות הידיים השמנוניות שלהם. דייויד הסיר את צינור החמצן מהפה כדי לחייך אליהם. להפריח בועות של נימוס. הוא הצמיד יד לשלהם מהעבר השני, ניזון מתשומת הלב. ידעתי שגם לי מותר לגשת. לגעת. לא ניגשתי.
האנוי, ורשה, זלצבורג, חאלב.
היו לי שאלות על חילוף חומרים. על קלט ופלט. על מוצקים הנחתי שהוא מדלג –אבל מים הוא מוכרח לשתות. גם כשקבר את עצמו מתחת לאדמה בארון קבורה (קראתי עליו כל מה שרק יכולתי למצוא באינטרנט בחדר הצוות במלון) לקח איתו מים. גם כשסגר את עצמו בתיבת פרספקס תלויה מעל התמז (ארבעים יום וארבעים לילה, יצא משם בתודעה רופפת ועם נזק לכליות) לקח איתו מים. כשעמד על עמוד בגובה שלושים מטר בברייאנט פארק הוא צם גם מנוזלים, אבל זה היה תעלול של שלושים ושש שעות. הוא לא ישרוד שבוע באקווריום בלי לשתות. ואם הוא שותה הוא גם פולט. בשתן. בזיעה. ברוק. בדמעות.
חלפו ארבעים ושמונה שעות והשהייה שלי בעיר נגמרה. חייכתי לנוסעים בבורדינג, בזמן שברחבה של לינקולן סנטר, דייויד צף במים. פתרתי בעיות הושבה, ודייויד המשיך לצוף. בדקתי חגורות בלפט וברייט, יצאתי מים בלפט וברייט. חילקתי טורקישים, ותה וקפה וקולה ומיץ עגבניות. אספתי אשפה וכיביתי נורות קריאה. (לפני הפיקאפ הספקתי לעבור אצלו, ראיתי שמישהו דאג לו לכפפות שחורות שיגנו על ידי הספוג שלו). כשחצינו את קו החוף, שתי דקות לנחיתה, ידעתי שזה הכי רחוק שאלך. מהמונית הביתה התקשרתי להצבת צוותים והודעתי שאני מוותרת על מינימום מנוחה כדי לעלות על הניו יורק הבא.
טייבה, ירבאן, כוויית סיטי, ליברפול.
חייכתי בבורדינג, ובקפה ובעגבניות. אחת עשרה שעות טיסה נמשכו למלוא אורכן ובדרך למלון היה פקק. לא חיכיתי לקבל חדר. החלפתי לנעלי ספורט בלובי ורצתי ללינקולן סנטר, משוכנעת שאיחרתי. שהזמן אזל והפעם הוא לא יהיה שם.
מרחוק שמעתי קול המון מריע. דייויד מבקש את השקט שלכם, רעם הכרוז, הוא צריך להתרכז עכשיו. הקהל השתתק ואני דפקתי ספרינט לסוף והגעתי בול ברגע שהוא הגיח אל מעל פני המים. הוא השתחרר מהמסכה. ינק כמה יניקות מהאוויר המפויח של מנהטן בזמן שאזקו אותו בידיים וברגליים. הערב תראו דבר מדהים שלא ראיתם מימיכם, הבטיחו הפיקסלים של דייויד על המסך. לדייויד של הגוף לא היה אוויר לבזבז על מילים. הערב תראו אדם עוצר את נשימתו למשך זמן ארוך יותר מכל אדם שחי על הפלנטה. אם לא אצליח – אטבע. כך הבטיח. הוא הנחה את הצוות שלא ינסו לחלץ אותו ורציתי לצעוק לו משהו, אבל לא ידעתי מה. ידעתי רק שיש לי משהו למסור לו, משהו שהוא צריך לדעת. שאני מפחדת לשכוח. אבל הוא שקע כבר חזרה למי המרינדה המושתנים של עצמו.
הגוף של דייויד צף בעיניים עצומות. תשע דקות, זה הכול. הוא יכול. יש לו ערים ומספרים בראש והוא יודע לטחון את הזמן לגרגירים קטנים כל כך. הוא יצליח לחמוק דרך קוף המחט.
דקה. שתיים. שלוש.
מוסקבה, ניו דלהי, סאו פאולו, עמאן.
ארבע.
וחצי.
עברנו יותר משנעבור.
חמש.
לדייויד של המסך היו מחשבות.
כשהכאב נעשה אינטנסיבי, כך אמר, עליך לקבל את המצב ולשחרר הכול. להירגע באופן מוחלט.
אבל דייויד הגוזל במי השפיר לא נרגע. לא באופן מוחלט. הוא התפתל במאמץ להשתחרר מאזיקי היד.
ביקשנו שקט, אנשים, בבקשה, דייויד מאבד אנרגיה. הוא צריך להתרכז.
אבל אף אחד לא הוציא הגה. אף אחד לא נשם.
רק הוויסאובר המשיך.
בדקה חמש הכול משתנה. המודעות חוזרת לגוף והמאבק מתחיל.
דקה שש. הגוף הופך לאזור מלחמה. הוא מרגיש כאילו הוא נשאב אל תוך הבשר שלו. הגוף עולה בלהבות. הריאות מתחננות לאוויר והוא נלחם נואשות בדחף לנשום.
דקה שבע. דממה. הוא נתקף עוויתות, בועות אוויר נמלטו לו מהאף. חושפות את המצוקה.
פאפוס, ציריך, קאזבלנקה,
שבע דקות ושתים־עשרה שניות.
הלכנו הכי רחוק שנלך.
שני צוללנים בחליפות חייזר כסופות קפצו פנימה, אל תוך הספרה. אל תוך כל חצאי הימים והערים הזרות, אל תוך פתיתי העור והשלג. אל תוך השתן והרוק. אל תוך הדמעות.
ריאד, שנגחאי, תל אביב.
הוא סימן לא עם הראש.
הרופאים סימנו כן.
לא.
כן.
היה לו עוד. ידעתי שהיה לו עוד. הוא לא יכול היה לצעוק אבל הייתי צריכה לצעוק בשבילו.
לאאאא!
לא צעקתי.
הרופאים שנשבעו שלא להזיק לעולם, סימנו לו איקס עם הידיים.
צלב באצבעות. טיים אאוט.
החייזרים הכסופים שחררו לו את הרגליים בבהילות מהאזיקים. השעון הראה שבע דקות ושלושים שניות.
*
פעם ראיתי את דייויד בליין נמשה מתוך ספרת זכוכית מלאה במים ברחבה של לינקולן סנטר. הוא הרים את הראש מעל המים, לגם לגימות גדולות ובהולות של חמצן – והתפצל לשניים.