מֹאזְנַיִם

מבחן הכפור / תמר וייס גבאי

כאשר קור מקפיא אותנו, אנחנו מנסים להיאטם אליו. השכבה החיצונית נעשית נוקשה כקרח, ואילו בתוכנו מנסה להבה פנימית, נואשת, להוסיף ולבעור.

  התודעה שלנו כמו נאחזת בה, שוקעת אליה, פנימה.

  עבור ספרות, כפור כזה הוא הזדמנות לעשות את מה שאולי רק היא יודעת: לשקוע גם היא אל הלהבה ההיא הפנימית, ומשם לנסות לתת מבע כמעט ישיר למה שקורה בפנים.

  והקור מזקק את המתרחש שם, לטוב ולרע.

  "הוא היה צעיר וחסון, רחב גרם ושריר, מלא אמונה בעצמו ובכוחם של ראשו וידיו," מספר ג'ק לונדון על גיבור ״להבעיר מדורה״. "ביום קודר אחד של חודש ינואר בא עליו הניסיון אשר אילפו כבוד לכפור." אדם יוצא לדרך לבדו בקור הקיצוני, לא קשוב לטבע ולא לעצמו, בז למתכנסים בביתם החמים, כמו חייל שמתנתק מעצמו כדי להצליח לצאת אל קרב. אבל בסוף הסיפור, כשהוא קפוא כולו, ונכשל שוב ושוב בהדלקת מדורה, רגע לפני תרדמת הקיפאון הנצחית אליה הוא עוד מעט ייפול, קורה משהו: הוא מדמיין את עצמו מצטרף אל הבחורים המחפשים אחר גופתו. הנה, בקפיאתו, אולי לראשונה בחייו, הוא מחפש את עצמו. ודווקא בכפור, המנתק והמקהה, בשלג הלבן המטשטש עקבות ומכסה את הכול, הוא מוצא. אולי בפעם הראשונה מביט בעצמו. עבורו זוהי גם הפעם האחרונה.

  הרגע הזה מערער את ההנחה שאולי הונחה בתחילת הסיפור הזה וביצירות אחרות: האומנם ההתכנסות החורפית בתוך החמימות הפנימית היא התחמקות מהתמודדות חשובה עם קשיים, והיציאה אל הכפור היא האתגר המצמיח?

  "זו תקופה קלה, אין שום דבר לעשות," אומרת סילביה פלאת' בחיוך סמוי על תקופת הכפור בשירהּ "חריפה" (wintering) החותם את מחזור שירי הדבורים שכתבה. אך עד מהרה מתברר גודל המאמץ בעת כזו, ואופיו. היא מתארת את הדבורים המתכנסות בכוורת שלה, כולן נשים שנפטרו מן הגברים לקראת החורף. כך עושות הדבורים באמת בטבע – הרי מאגר המזון, אין בו די למי שלא מועיל כרגע למאמץ הפנים־כוורתי. "חורף נועד לנשים," קובעת פלאת'.

  את עצמה־החורפית היא מדמה למאגר מזון כזה: פקעת. פקעות הן איבר תת קרקעי, מטמון סמוי, שבו נאספים חומרי הגלם, האנרגיות שיזינו בעתיד משהו, כשתגיע שעתו לצמוח. מי שהיא צמח רב־שנתי, שנחוצות לה עוד עונות כדי לפרוץ, מוכרחה להיות פקעת זמן מה. אבל האם אישה בחורף, "גופה פקעת בקור, באלם מכדי לחשוב, תשרוד עוד שנה?" היא תוהה. הרי בפקעת, כמו במדורה, אצור הכוח שאסור שיאבד. מדורה עלולה להיכבות; פקעות, בהיותן אוצר מזין, הן בסכנת טריפה מתמדת. לא פעם אפשר למצוא לידן סימני חפירה של חזירי בר ודורבנים.

  על פקעות להיזהר מפלישה עד כדי כך, שחלקן מייצרות רעל עבור מי שינסה להוציא ולאכול אותן. כי אנרגיית הפקעת היא אותה שלהבת פנימית שבה מתרחשים הדברים, שם אולי החזית האמיתית, כשהעלים החיצוניים מתים. שם רק אנחנו עם עצמנו.

  אסתר ראבּ בשירה ״פקעת״ מסבירה: "אֲנִי וְעַצְמִי – זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים / פְּקַעַת עֲגֻלָּה / זוֹהֶרֶת לְבָנָה –/ תַּכְלִית־שְׁלֵמוּת / אֵין יוֹצֵא דֹּפֶן / אֵין שְׁיָר –/ בַּמַּעֲמַקִּים רַחַשׁ / וּנְבִיטָה בַּמִּסְתָּרִים / אַל יָבוֹא אִישׁ / לָאִי בּוֹ אֲנִי וְעַצְמִי חוֹנִים."

  יש מי שהיציאה אל הכפור שבחוץ וההתגרות בו מגבירה את בעירתו הפנימית, ומתוך ההתמודדות הזו הוא פוגש בה, ויש מי שבחירתו להיות בחוץ היא כניעה לקהות השלגית המקפיאה, המשאירה אותו תלוש מהמאבקים הפנימיים של אגירה וצמיחה איטית – או אז, החלק הזה של ה"אני" נזרק מהכוורת, נטרף, הקור מאבן אותו ולא מאפשר להצמיח דבר.

  תֹּהוּ וָבֹהוּ וְרֵאשִׁית הֱיוֹת / בְּצֵל עָנָן רָדוּם / אֵלִי – מֵחָדָשׁ לִנְבֹּט! מקווה ראבּ.

  התמונה המפורסמת בסוף ״המתים״ של ג'יימס ג'ויס (כאן בתרגומו של אברהם יבין), שמתרחשת גם היא בלב החורף, נעה תחילה פנימה והחוצה, ובכך כמו מדברת על התנועה הזאת, בין הצורך במגע עם הקיפאון המאבן כדי לחזור לבעור ולחיות, לבין המגע עם הפנימי המוגן והמתפתח לאיטו, שלעיתים מבהיל כי נדמה ששנת החורף שלו תימשך לנצח. גיבור הסיפור שומע מאשתו על נער שאהב אותה כל כך עד שנשאר מחוץ לחלונה בקור, ומת. כמו בלהבעיר מדורה, נראה שנפש הנער יצאה החוצה אל הקור רק כדי להביט משם בעצמה פנימה, אל הלהבה המשתדלת להוסיף לבעור, רגע לפני שכבתה בקול תסיסה רך. כעת, לאחר שאשתו סיפרה לו את סיפור הנער, מבין הגיבור שהוא חי בלי תשוקה, תלוש מן החיים. אשתו מתכנסת במיטה ונרדמת, ואילו הוא ניגש ומביט החוצה (כמובן), מבעד חלון. בחוץ יורד שלג על כל העולם, ו"נפשו התעופפה לאטה כששמע את השלג נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קִצם, על כל החיים והמתים." משפט הסיום של התמונה סוטה מן התנועה פנימה או החוצה; הוא לא משאיר אותנו בצד הפנימי של החלון, לישון בחום החדר הסגור עד שיגיע הזמן לנוע, וגם לא בצד החיצוני שלו, להתעמת עם הכפור, להתאבן תחת השלג המטשטש – אלא נוסק איתנו מעלה מעלה, וכמו מתבונן על הכול מנקודת מבטו של השלג עצמו, של הכפור, רגע לפני שהוא צונח על כולנו ומפיק מאיתנו – מי את קרח הקהות המתפצח ומי את הרגישות החמימה, מי את ההתכנסות העוברית הפורייה ומי את ההתמתחות אל מעבר לגבולותיו, מי את החיים ומי את המוות, הפנימי או החיצוני שלנו.