דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
תשע אבל עשר / יפתח אשכנזי
1
אבא שלי התקשר. הייתי בדרך לסרט בקריון עם החברה שלי באותה תקופה.
שעה אחר כך יצאתי שוב לאזור חיפה לנקודת הכינוס. הm-16 שלי שהיה כבד במיוחד (כי חובר אליו מטול רימונים m-203) נשען על ברכיי. השמן שנשאר מהמסדר האחרון לפני היציאה לחופשה של ראש השנה החתים את מכנסי הדקרון. אבא שלי שנלחם בירושלים ב־1967, שהיה בתעלה במלחמת ההתשה, שחצה את התעלה ביום כיפור במבצע אבירי לב, דיבר איתי בקול שלא הכרתי קודם.
״יפתי," ככה הוא תמיד קורא לי, במקום להגיד יפתח כי הכי חשוב לשמור על חיילות: ״כשאתה תופס מחסה, אתה תופס מחסה כמו שצריך. אתה יורה אז אתה מכוון טוב לפני שאתה יורה. אם תעשה את זה הכול יהיה על־הכיפק.״
שלחו אותנו לירושלים. ישנו בבית החייל בכניסה לעיר.
הסכמנו שיש כאן תנאים מעולים ללהביא ביד. המקלחות היו מחולקות לתאים שכל אחד מהם היה סגור בדלת אטומה. כבר באותו הלילה שלחו אותנו לתגבר את מג״ב. נסענו בג׳יפים שלהם ברחוב יפו. עמדנו ליד כיכר החתולות. הם ירדו עלינו שאנחנו צהובים, שזה אומר אשכנזים. אנחנו ירדנו עליהם שהם ערבים וכושים. היינו בכוננות לפיגועים. אבל בינתיים היה שקט. ניסינו להתחיל עם קונציטות, נערות על סף תיכון. תרגלנו על יבש בג'יפ. תרגלנו על רטוב עם המחוקות של כיכר הירח. שרנו. הבטחתם יונה קיבלנו זין.
2
מישהו הנפיץ שאנחנו צריכים לאבטח את מחנה יהודה כי היה מודיעין על פיגוע שם. במיידי פתחנו עמדה בכניסה מרחוב אגריפס. היינו חייבים לעמוד עם אפוד ושפכ״צ ונשק ביד. המפקדים חשבו שאם נשים גם כומתה על הראש נהיה יותר מדוגמים. התבייכנו. אמרנו שאם נשים כומתה נראה צעירים. הם עשו תנועה עם היד ואמרו, ״אתם רואים מה זה? זה הכינור הכי קטן בעולם.״ שמנו כומתה על הראש. נראנו צ׳נוגים, שזה אומר צעירים שמסנג'רים אותם. לשוק מחנה יהודה יצא שם של מקום סבבה. האמנו שברגע שאנשי השוק יראו אותנו הם ימזגו לנו אוכל. אז זהו שלא. האנשים בשוק עשו לנו פרצופים. באנו להם לא טוב בעין. לא טוב בכלל.
אחרי שהחלטנו שהפקודה שקיבלנו, לזהות מלוכלכים, כלומר מחבלים, כלומר ערבים, היא גזענית, פיתחנו תורת לחימה משלנו. יום אחד האויב היה אנשים עם שפם. התחלנו נוהל מעצר חשוד על כל מי שעבר עם שפם. פעם אחת, אחד מאיתנו כמעט שחרר שני כדורים לאוויר, כי תימני זקן עם שפם לא עצר. המפקדים חשבו שזה קטע, אבל גם לא לעניין. אז אמרו לנו חלאס. חדלנו. עד למחרת. קמנו בבוקר והתחלנו נוהל קרב חדש. הפעם האויב היו אנשים עם קרחות. היום אני קירח. לאבא שלי היה שפם.
3
פעם אחרת החליטו שחשוב יותר לתקוע אותנו ביריחו, העיר העתיקה בעולם. אבל לא היינו במיושבת ממש אלא בבסיס של גדוד שריון מספר תשע. השריונים היו בפעילות מבצעית בג' אחרת. על שער הכניסה היה את סמל הגדוד, שהיה מכוער אפילו בסטנדרטים צה״ליים (הוא היה צהוב, ירוק ושחור וראו בו טנק דורס שדה חיטה עם חרב ושיבולים מאחוריו), ומתחת איזה ברזלן והמש"קית חינוך שהוא מזיין כתבו באותיות דפוס: ״תשע אבל עשר!״
המשימה העיקרית שלנו הייתה אבטחת כביש 90 באזור הכפר הבאמת עלוב עוג׳ה. לקח לעוג'תים זמן להתניע. כשהתחלנו העוג'תים, שעד אז עבדו במכירת כדים ופסלים מקרמיקה וחרסינה לישראלים פראיירים, עוד לא היו בקטע של עימות בעצימות נמוכה, אבל אחרי שבועיים זה עבר להם והם נכנס לקטע.
בדיוק יצאתי מהסופה הממוגנת לעשן נובלס לייט, כאשר ראש של ארנב מחרסינה בגודל של אגרוף עם חיוך אווילי במיוחד פגע בכיס הדגמ״ח שלי. במקרה הפלאפון שלי מסוג נוקיה סנייק היה בכיס, ככה שהרווחתי פעמיים. הנוקיה שהיה בנוי כגוש של פלסטיק בלם את המכה ונשבר, וסחבק קיבל צ׳ופר, יום סידורים לתקן את הנייד, שאותו ניצלתי כדי לנסוע לחברה שלי ולזיין. הייתי היחידי בפלוגה שזיין באותו שבוע מה שנתן לי מלא פאסון. אולי אפילו קצת את הילת הלוחמים, הוואסח.
4
ב־7 באוקטובר, שנייה לפני יום כיפור, הוכרז פרש טורקי ואז הוכרז נוהל חניבעל על שני חיילים בהר דוב. הקודקודים קיבלו פקודה להכין אותנו לקשת נחושה, שזה אומר מלחמה כוללת עם סוריה. משאיות שנקראו דנות, ע״ש דנה אינטרנשיונל, הועמסו בפק"ל הגדודי. עוד בקיץ לפני כן עברנו רענון על הפקודה. הפלוגה שלנו הייתה אמורה לתפוס את התל הוולקני הכבוי, הר יוסיפון, ולהיות בכוננות לקומנדו הסורים. הפקודה אמרה לחכות שהאויב יגיע לשטח השמדה ולחסל אותו. אממה, זה לא מה שיקרה. לסורים היו יותר כוחות ויותר כוח אש, ככה כמה שניות גג אחרי שהכול מתחיל החיילים הראשונים בפלוגה יהיו הרדופים. אחרי כמה דקות ימחקו את כולנו מרשימת הכוחות הקיימים. אני הייתי עם מטול רימונים, המטוליסט של כיתה א׳ במחלקה 1, כלומר אחד מהשלושה הראשונים שאמורים לפגוש את הסורים הבני זונות. הייתי גם חייל בלאי. ההערכה המקובלת הייתה שתוך שבע שניות אתה הרדוף שזה אומר מת, וזה עוד במקרה הטוב. יש מצב שהם יפעילו אב״כ ואז יהיה אפילו יותר מבאס.
5
בגלל הקשת הנחושה הבת זונה, היו הרבה משימות ומעט חיילים, ככה שבקושי ישנו. בגלל שחיכנו למות בצפון והיו הרבה משימות ומעט מפקדים שלחו אותנו למשימות בלי מפקדים. אחת מאותן משימות היה מארב מעל עוג׳ה שהשכבנו ביום כיפור 2000.
ניצלנו את זה שאנחנו רק חיילים פשוטים, חפ״שים, והסלקנו באפודים בקבוקי יין צה״לי אדום ומתוק ומגעיל רצח. עלינו לעמדות בצהריים. הורדנו את הקסדות ונשענו עליהן. את הדרך כבר עשינו עם כדור בקנה ונצרה סגורה. אני גם הכנסתי פצצת מטול נ.א לקנה. דאגתי מראש שתהיה לי בטרייה מלאה בנוקיה שאוכל לשחק סנייק. בעשרה לשתיים כבר סיימתי לבד בקבוק דוחה של יין פטישים. הייתי בטוח שהמלחמה הכוללת עוד שנייה מתחילה. כבר בלבנון התקווה שלי הייתה שאם אני אמות יהיה לי רגע אחד להבין שאני עומד למות. אבל יש לי את השנייה הזאת אז אתה צריך להגיד תודה. אם עלית על מטען או התקילו אותך וחטפת כדור בראש אתה רגע אחד חי, ואז אחר־כך אתה מת בלי לדעת את זה. בשתיים וחצי התקשרתי לאמא שלי. לפי הפקודות אסור לקחת נייד, ולהתקשר ממנו זו שבירת כוננות. אבל על הזין שלי. התקשרתי.
אבא שלי ענה.
בינתיים בכרמיאל, איפה שההורים שלי גרים, התרחשה מלחמת אזרחים. תושבים הפגינו בכפרים מסביב. המשטרה פיזרה את ההפגנות באש והיו הרוגים. ההפגנות הסלימו והיו מקרים של תושבי כרמיאל והסביבה שנקלעו להפגנות והיו בסכנת חיים. היו אנשים שחולצו ברגע האחרון. היו מכונית שנשרפו. בלילה של יום כיפור תושבי כרמיאל שרפו חניות של ערבים. זה היה מבאס שבכרמיאל יש יותר אקשן מאשר בעוג׳ה.
6
המפקדים המשיכו ללכת לתדרוכים ואנחנו חגגנו על הצ׳ופרים של המלחמה. גילנו גג סודי והשתזפנו עליו בעירום. שיחקנו וויסט בערום חלקי או מלא. מישהו פתח את מחסני החירום ושלחנו לנו מנות קרב עם צ׳ופרים שנארזו בשנת 1978. באריזה היה לוף שנארז ב־1977. חישוב מהר העלה שהחיה (שעדיין יש ויכוח איזו חיה היא) נשחטה ב־1976, כלומר ארבע שנים לפני שנולדתי. בקופסאות היו סיגריות מסוג טיים בלי מדבקות עישון מזיק לבריאות. מישהו מהפלוגה הלך לפיצוצייה בירושלים והחליף את הטיים בחפיסות של נובלס לייט. ככה כמו בקיבוץ של פעם הייתה לנו חבית גדולה מלאה בחפיסות סיגריות וכל אחד לקח כמה שרצה. היו גם גרבי צמר מגרדות ופחיות משקה בשם ״תותית״. בכמה שקיות היו פתקים שילדים שלחו לחיילים בשנת 1978. רובם כתבו רק שם בלי שם משפחה אבל באחד הפתקים היה את שניהם. אז חיפשנו את הילד והתקשרנו אליו. חשבנו שזה יהיה נורא מצחיק שהוא יקבל שיחה מהעבר. זוכר שביקשת מהחייל שישמור על עצמו ויהרוג הרבה ערבים, אז לקח לנו עשרים שנה. אבל גבר, אנחנו עכשיו על זה. תודה על השוקולד והנקה שבע. אנחנו מביאים איתו ביד.
ניסינו כמה פעמים ולא ענו. בן של זונה.
7
״יש לנו מודיעין שהעוג׳תים מתכננים אירוע פח״עי," הקמ״ן של הגדוד אמר בתדריך. כשהוא אמר פח"עי התכוון לפעילות חבלנית עוינת. כולנו חשבנו שזה קטע. כולנו ידענו שעד היום אף אחד בצה״ל או בשב״כ לא הקדיש יותר מדי מחשבה לעוג׳תים או טרח לארגן מודיעין על הכפר הזעיר, אבל זרמנו איתו. מלחמה עם העוג׳תים נראתה לנו הרבה יותר נחמדה מקרב עם הקומנדו הסורי. כדי לחזק את הטיעון שלפתי מתיק האפוד את ראש הארנב שנזרק עליי והצהרתי בפני כולם, "נתקלנו. אויב עוג׳תי מחופר. אל האויב בדילוגים.״
בלילות שלחו אותנו בלי מפקדים להשכיב מארבים במטעי הבננות שסביב יריחו. היה לי כדור בקנה ורימון תאורה דרוך במטול. באפוד היה לי ולכל החברים פחיות של תותית. שמנו שפנפנים על העיניים. מרחנו על הפנים צבעי הסוואה. הכי אפוקליפסה עכשיו שבעולם. כשנסענו בספארי לנקודת ההורדה ושרנו: ״אצא לי לבננות לשתות את התותית. תותית, תותית, מי רוצה תותית.״ כאשר הגענו לנקודת תצפית הורדנו את הקסדות ונשענו עליהן. חילקנו גזרות וזמני שינה. כל אחד ידע לאן הוא מסתכל ולאן הוא יורה. דיברנו עם מי שהיה ער לידנו. עישנו סיגריות בתוך הכת של הרובים המקוצרים. היו אנשים שלא אהבו שעישנתי כי זה היה מפגר מצידי. הסתובבתי עם אפוד בכוננות מטול מלאה של שמונה פצצות נגד אדם, שמונה פצצות נ״ט ועשר פצצות תאורה. נוסף לכך , ואת זה אנשים לא ידעו, היה עליי שתי פצצות מסוג מנתר נפיץ. למנתר נפיץ יש ראש גומי מיוחד שקודם פוגע ברצפה ואז קופץ לגובה חצי מטר ורק שם מתפוצץ ומבטיח פגיעה יותר גדולה באויב. הם הוצאו משימוש בצה״ל כי הם היו לא בטוחים והייתה סכנה שהם יופעלו סתם באפוד או יידלקו באש. את הפצצות קיבלתי מהאחראי על הבונקר שקיבל פקודה להחזיר את המנתר נפיץ ונראה לו מבאס סתם לבזבז הקצאה אז הוא נתן לי אותן וביקש ממני להחריש. דיר באלק ואמן יֵצא לך לירות את זה על מלוכלכים. אז החרשתי ועישנתי וחיכיתי למלוכלכים.
8
פעמיים במארבי הלילה המסקנה הייתה שיש לי ״צפה פגיעה אחושרמוטה״ (המשפט שאמרו לנו בטירונות בכל פעם שעברנו על החוקים ועמדנו לקבל עונש חמור), אבל הפעם כזה של המוות בכבודו ובעצמו. בפעם הראשונה דיברנו על העתיד ואני סיפרתי שאני רוצה להיות סופר ועל ספרים שאני רוצה לכתוב. חבר שישב קרוב לידי קבע: שומע, אחי. זה הצרור שיהרוג אותך. עכשיו אתה צריך למות לי בידיים אחרי שאני אבטיח לך שאני אגשים לך את החלום. אני אכתוב את הספר שלך על כרמיאל ואזיין מלא במקומך. בפעם השנייה היינו מאוד משועממים והתחלנו להתוודות על חטאי העבר. הווידויים היו חלק ממשחק שניתן לכנות אותו דתי. אחרי שהגענו למסקנה שגם אם לא נלך למות בצפון על תל יוסיפון, ההסתברות היא שכמה מאיתנו צריכים למות, אז אם כבר, אז בואי נבדוק חטאים ונראה למי הכי מגיע למות. עומר סיפר שלפני שהחברה שלו הייתה החברה שלו, היא הייתה חברה של חבר שלו. הם נפרדו לפני שהם נהיו ביחד, אבל בכל זאת. אני סיפרתי על בחורה ששכבתי איתה כשהייתי בי״א והיא בי׳. אז נמאס לי ממנה ודפקתי נפקדות. אז חברה שלה התקשרה אליי להגיד לי שאותה בחורה אוכלת סרטים ושותה שני בקבוקי וודקה ביום, אז אמרתי לה שיש לה פאק באמינות וניתקתי מגע. אחרי שנה שכבתי עם בת דודה של אותה בחורה וגם עם החברה שהתקשרה. עמרי אמר שהחטא הכי גדול שלו היה שבמסיבות שכולם היו שיכורים הוא היה זונדר־קומנדו והעמיס גופות של אנשים שיכורים החוצה.
הסכמנו שזה שאני עדיין חי זה בטעות ואני אמור למות בכל רגע, אם צריך שניים אז עומר ואם צריך שלושה אז גם עמרי (למרות שמה שהוא והזונדר קומנדו עשו היה יותר עבודות רס״ר מאשר חטא).
המשימות שלנו נהיו קבועות. היו לנו סיורים בעוג׳ה שנועדו למנוע זריקת אבנים ובקבוקי תבערה. היה לנו מחסום בכניסה ליריחו. היו לנו המארבים במטעי הבננות. נוסף לכך כל ערב שני היו יריות מבניין הקזינו הנטוש של יריחו וחלק מהחיילים של מחלקת הרתק נסעו לשם. הייתה להם בדיחה קבועה שבה במודעות עצמית צינית הם שרו בשמחה: ״להרוג להרוג להרוג, אנחנו הולכים להרוג.״ אני לא הייתי שותף באותן הרפתקאות ובאותם שירים. זה לא כי לא רציתי. המטול לא היה יעיל בטווחים האלו. בכל פעם שעברנו את השער ראינו את הסמל המכוער ואת הכיתוב המונפץ: ״תשע אבל עשר", שזה הסלוגן האמיתי של הגדוד שראינו על הסטיקר ביום הראשון.
בינתיים הגזרה התחממה. מכוניות ישראליות שעברו בעוג׳ה חטפו אבנים ובקבוקי תבערה. מיריחו התחילו לירות על כביש הבקעה. בכל ערב חוליית הרתק נסעה ברכב ספארי למצפה יריחו לירות במקלעים על הקזינו הנטוש. סוף סוף היה מעניין.
שמנו את בקבוקי את היין פטישים הדוחה בתוך המכשיר של הקרח ואחרי שכולם הלכו לישון שתינו מלא ושיחקנו באולינג אנושי. החוקים סופר ברורים. מסדרים עשר כיסאות כתר פלסטיק בצורה של משולש. אז אתה רץ אליהם מהר קופץ ודופק גלגול. זה כואב אם אתה מעיף כיסא אחד. זה אחושרמוטה כואב אם הפלת יותר. אם דופקים מספיק יין אז זה משחק בן זונה.
9
עישנתי נובלס לייט מחוץ לסופה הממוגנת עם חייל שזכה לכינוי בלה. פתאום נחת לידנו בקבוק תבערה. במשך שנים חשבתי על עצמי בתור אדם פחדן. אז בלבנון למדתי שזה נכון, אני באמת פחדן. אבל היו רגעים מסוימים שבהם המוח שלי נכנס למוד של לחימה ואז האדרנלין הפך אותי לחד ויותר רציתי להרוג מאשר לברוח. מול אותו בקבוק תבערה קרה לי משהו אחר. הייתי עייף מת. אותה גמירות המשיכה כאשר בהמשך אותו הערב פגעו בסופה שלנו תשעה בקבוקי תבערה ומיני מקרר שמולא בבנזין בוער ופגע במכסה המנוע של הסופה. חלק מהבקבוקים השאירו שובל של אש על החלונות. אני והחבר התווכחנו מה לספר. זרקו עלינו תשעה בקבוקי תבערה או עשרה חפצים בוערים. תשע אבל עשר. הסמ״פ שהיה המפקד של הגזרה החליט שגז מדמיע זה המענה הטוב ביותר. הוצאנו את הציוד אלפ״ה וירינו ים פצצות גז מדמיע בכפר בלי לזהות אויב. אחרי שעה כזאת, כשכל עוג׳ה הייתה מסריחה מעשן של גז מדמיע, הם חדלו את בקבוקי התבערה והאבנים ובכלל ירד להם מהפח״ע. חזרנו מאושרים. עמרי הטיח בנו, ״חתיכת אפסים, אתם מחייכים ככה אחרי שיריתם גז מדמיע על ילדים. אתם מבינים שהגז נכנס לחדרים של הילדים? אתם עושים סיבוב דאווין אחרי שנכנסתם בילדים. כוס על האמא המזדיינת שלכם, חבורת אפסים."
10
במחסום עברו כל מיני vip מהרשות. הכי אהבנו את הביקורים של ג׳יבריל רג'וב. פעם אחד מאיתנו עיכב את הרכב, למרות שהיה אסור לנו ושאל מי זה ג׳יבריל רג'וב. חלון שחור נפתח ורג'וב שאל את החייל איפה הוא גר. כשהחייל ענה תל אביב, הוא שאל איזה שכונה וכשהחייל ענה רג'וב ענה לו: ״שכונה יפה, חבל שיהיה שם פיגוע.״ זה היה מעולה. צפה פגיעה. צחקנו על החייל. את תאופיק טיראווי עיכבנו פעם במחסום. הפקודה הגיעה מהחטיבה. אבל אז אחרי שעה של עיכוב, הגיעה פקודה לשחרר אותו. המ״פ עשה לנו כבוד. אמר לכל הפלוגה בשימון שמירה שעכשיו בכירי הרשות יבינו את זה. אחד החיילים, הב׳ קודקוד הלקקן אפס מאנייק, ניסה לחזק את דברי המ״פ וצעק: ״מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח.״ כולם כולל כולם הסתכלו עליו במבט של רצח בעיניים.
11
בכל יום שישי בצהריים היו הפגנות שיצאו מהקשר של יריחו. בכל יום שישי נשלח כוח כוננות לפזר את הפרות הסדר. השתמשנו בגז מדמיע, רימוני הלם וכדורי גומי. כדורי הגומי הגיעו בחפיסות הדוקות של שלושה שנקראו טמפונים. כאשר יורים את הטמפון כל שלושת כדורי הגומי יוצאים ביחד, מה שמקשה על הדיוק ומפחית את הנזק. לכן הפקודה הייתה שאסור לפרק אותם ולירות את הכדורים בנפרד. יום אחד המג״ד של גדוד תשע שהיה באזור הגיע להפגנה. הוא והחפ״ק שלו הפרידו את הטמפונים וירו על המפגינים בתורות. אחד מהם התגאה שהוא פגע לפלסטיני בעין. באמת אחרי רגע אמבולנס של הסהר האדום הגיע. כשחזרתי שבוע אחר־כך הביתה אבא שלי ניסה לנהל איתי שיחה על מה שאנחנו עושים. הוא ניסה להגיד לי שלמרות שזה קשה יש לזה סיבה. סיפרתי לו על החפ״ק האפסים ועל הפרדת הטמפונים והחיילים שגמרו מזה שאחרים סובלים.
12
יום אחד במחסום הגיע רכב סוזוקי חדש ובתוכו משפחה. הם דיברו אנגלית. הם הגיעו משכם לבקר את ההורים שלה. האמא הייתה מאופרת. האב היה מגולח ועם מעט בושם. לילדה בת השנתיים היו קוקיות. התינוק או התינוקת ישנו בכיסא התינוק. על המראה היה עץ ירוק של ריח. זה היה הדבר הערבי היחידי ברכב. לקחנו מההורים את תעודות הזהות ועלינו מול החמ״ל.
״קבל, האישה יכולה להיכנס למיושבת, יש לא אזרחות אמריקאית. עבור.״
״רות.״
״קבל לבחור אין אלף להיכנס איתם. עבור.״
״מדובר במלוכלך?״
״קבל שלילי. אין תסריח.״
״מה הקטע?״
״קבל אין קטע.״
״אבל זו המשפחה שלו. עבור.״
״קבל, שביזות.״
הלכנו לספר להם.
הוא לא הרים צעקות. הוא אפילו לא ניסה להתווכח.
הוא יצא מכיסא הנהג. אשתו תפסה את העמדה מאחורי ההגה. הוא נישק את בת השנתיים והתחיל ללכת לבד במדבר עם שקית ניילון ביד. הילדה בת השנתיים בכתה מאוד. הסוזוקי נעלם בשכונות העליונות של יריחו. המדבר היה עצום ורק אחרי שעה האב יצא לנו משדה הראייה.
13
עמרי מת בתאונת אימונים כמה ימים אחר־כך.
אבא שלי מת שנה אחר־כך בתאונת דרכים. הוא נהג ברכב סוזוקי.
14
לא מזמן נסעתי עם הבת שלי בת השנתיים ליד עוג׳ה.