מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

תקרת גן העדן / אגור שיף

פעם, מזמן, היה כאן פרדס מפורסם שהניב תפוזים ליצוא. הייתה כאן אפילו בריכת השקיה, על הגבעה, ממש בקצה הרחוב. את הפרדס החליפו בתים קטנים. גם זה היה מזמן. ואז העיר התרחבה ובמקומם עומדים עכשיו כל הבניינים היפים האלה. נכון שהם יפים? הנה, תראה את הדופלקס היוקרתי הזה, שם, מעלינו, שתי הקומות האחרונות, כן, זה עם הזכוכית, הקורות והציפוי השחור. הכול נעשה על פי עיצוב מיוחד. בהתאם להנחיותיו המפורטות של בעל הבית.
  בוא נצא מהמעלית, ותוכל להתרשם. הנה, הגענו. הגענו לגן עדן. לא, אני צוחק. אבל ברצינות, מתי לאחרונה ראית פועל מעתיק אל התקרה ציור קלאסי מפורסם? ולא סתם ציור קלאסי. את סצנת אדם וחווה מהקפלה הסיסטינית!
  נכון. אתה צודק. זה לא עניין פשוט למצוא פועל כל כך מוכשר. מצד שני, אם הוא כל כך מוכשר אז למה הוא רק פועל, סתם פועל אפריקאי, מהגר עבודה, שנשימתו כבדה מסיגריות וגופו מסריח מזיעה, שנעליו מרופטות לחלוטין ושדרכונו מופקד אצל קבלן־עובדים־זרים? וחוץ מזה, העתקת רפרודוקציה שנתלשה מספר אמנות לא מצריכה כשרון גדול. זה רק עניין טכני. סוג של מיומנות, ותו לא. ואגב, הוא מרוויח בדיוק כמו הבנאים הרצפים והטייחים, הפועל השחור הזה. אפילו קצת פחות, למען האמת.
  אבל מה זה משנה עכשיו. הנה תראה. הוא שוכב כאן על פיגום ומצייר באקריליק על תקרה שנמרחה בשכבה יפה של צבע בסיס לבנבן. וזה בדיוק לפי הוראות היצרן, שלטענתו – טענה שאינה ניתנת להפרכה בשלב זה – אדם חווה והנחש יישארו על התקרה לפחות ארבעים שנה. נכון, זה נתון נחות לעומת הישרדותם של הפרסקות בקפלה הסיסטינית. אבל בוא לא נשכח: כאן לא רומא. כאן תל־אביב. וממילא איש לא מצפה שהבתים יישארו במקומם יותר מארבעים שנה.
  כי בני אדם מתרבים. העולם מצטמצם.
  אגב, לידיעתך, הסצנה התנ"כית הזאת לא נבחרה סתם. החדר הזה עומד לשמש חדר שינה. קן אוהבים. מתחת לתקרה הזאת יקיימו בעל הבית ואשתו יחסי אישות. הם יממשו, בהנאה מסוימת – אם כי לא תמיד, ולא בכל מקרה – את העונש שנגזר על אדם וחווה.
  העתק הציור כמעט גמור. עוד כמה משיכות מכחול, וזהו. בעל המלאכה השחור יורד מהפיגום, סוקר את עבודתו, מותח את הרפרודוקציה המקומטת בין אצבעותיו ומשווה אותה בעיניים מצומצמות לציור שעל התקרה. אחר כך הוא לוגם מים (אולי תה – לא לגמרי ברור איזה נוזל יש לו שם בספל המונח על הכיסא השבור), מקנח את ידיו בסמרטוט וחוזר לפיגום.
  ועכשיו, אוי, אנחנו עדים לרגע מביך. תראה מה קורה כאן. בלי יכולת לשלוט בעצמו, מוסיף הפועל האפריקאי לציור פרט שאיננו מופיע במקור. תראה, תראה מה הוא עושה. על הקרקע, ליד כף רגלה השרירית של חווה, הוא מורח כתם מעוגל של צבע כתום זוהר. זהו תפוז. כנראה פרי עץ הדעת בפרשנות אישית. אכן, מגוחך, אני מסכים. אפילו – כן – מרגיז.
  אם לפחות היה מעמעם מעט את זרחניותו של הכתום. לו רק היה מדלל אותו במעט אפור. או לבן.
  אבל נגמרו לו הצבעים, לפועל האפריקאי, ואין לו שום כוונה לקנות צנצנות חדשות. התמחור חייב להיות מדויק. התקציב נוקשה. חלק גדול משכר עבודתו צריך להגיע לאפריקה, לאימו הקשישה שמגדלת את שני ילדיו הקטנים.
  וזה לא שבעל־הבית לא יהיה מרוצה. הוא יהיה מרוצה. מה אכפת לו? ממילא חדר השינה יהיה שרוי תמיד באפלולית. ממילא מי שיביט בתקרה תהיה כנראה אשתו, או המאהבת שלו, השרועה תחתיו על גבה, ועיניה פעורות מול עץ הדעת.
  אני רואה שעדיין יש משהו שמטריד אותך, אדוני.
  אתה רוצה לדעת אם פניו השחורים של בעל המלאכה האפריקאי, שכרגע מכוסים בנקודות אקריליק כתומות שטפטפו ממכחולו, מסגירות משהו ממחשבותיו. אתה רוצה לדעת אם החיוך הזה על שפתיו העבות מרמז על ביקורת מסוימת הנוגעת לסצנה שעליו להעתיק. אולי הוא גורס שהאדם הראשון מוצאו בכלל מאפריקה, קרוב מאוד למקום שבו אימו הקשישה מגדלת את שני ילדיו? אולי הוא חושב, בדיוק כמוך, שזהו ציור מכוער להפליא, נטול עומק, שבו חווה נראית כמו גבר שהצמיח שדיים, ואדם, השולח את ידו אל מפלצת הנחש, נראה כמי שגבו זקוק לעיסוי דחוף ביד מומחה?
  ואולי יש בו, באיש, גם איזו התרגשות, הדהוד של אותה תחושת חשיבות שפיעמה – כך נדמה לך – במוחו של מיכלאנג'לו, כשעיטר בציוריו את הקפלה הסיסטינית?
  בכל מקרה, כשישוב האיש השחור לארצו, אם אי פעם ישוב אליה, יוכל להיזכר בתפוז. בתפוז שלו. בתפוז שהוא השאיר כאן, על תקרת גן העדן, בדופלקס יוקרתי בתל־אביב. וגם זה משהו, לא?
  אבל בוא נמשיך בסיור. עוד יש לך הרבה מה לראות.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp