מֹאזְנַיִם

תנועת זיגזג מתמדת בין שמיים וארץ / דרור בורשטיין

יונדב קפלוּן סיפר שזלדה חשבה שהדרך הנכונה לכתוב שיר היא לכתוב אותו על פתק ולהשליך אותו מחלון של רכבת נוסעת. מישהו, אולי, ימצא את הפתק ויקרא; המשוררת לא תדע לעולם אם השיר מצא קורא ומה הוא פעל בעולם. הפנטזיה של זלדה התממשה בפתק הזה שנמצא בין מגילות קומראן, שלאחרונה מציינים 75 שנה לגילוין, וכמו נשלח אלינו, בעברית, ממרחק של אלפיים שנה.

זה פרגמנט קטן, פתית קלף, של מגילה מן התקופה ההרודיאנית (37–4 לפנה"ס), שמסומן בקוד 4Q262B ובמהדורת אלישע קימרון של מגילות מדבר יהודה (כרך ג', עמ' 43) ניתנה לה הכותרת "גן עדן". אני מקליד את הטקסט המפוענח ללא הסימנים המבחינים בין טקסט מפוענח וההשלמות, וכמו כן אני מסדרו בשורות, מנקדו ומשלים בו כמה אותיות על פי הבנתי – הבנה שהיא פרשנות שנועדה להקל על הדיון והקריאה.*

שָׁרָשָׁיו מִתַּחַת דָּלִיּוֹתָיו יִשְׁתּוּ עֶדְנֵי נְהָרוֹת
וְצַמַּרְתּוֹ עַד שְׁחָקִים
וְדָלִיּוֹתָיו עַד רוֹם שָׁמַיִם יִגְבָּהוּ.
בְּהָרֵי מָרוֹם יְנוֹבֵב פִּרְיוֹ,
וּרְקִיעַ פִלְאוֹ יָאִיר בּוֹ [פִּי] שִׁבְעָה בְּזָהֳרוֹ…
…שְׁמֵי טֹהַר…
…יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ…

קשה לדבּר על טקסט כה עתיק, חלקי ומקוטע, אבל אנסה. גזה ורמש ופיליפ אלכסנדר, מהדירי הקטע, סבורים כי הוא אלגוריה על כלל ישראל או על עדת היחד (קטע אחר מן המגילות המתאר אף הוא עץ, שם, עמ' 63, מחזק זאת, וכך גם תיאור העץ במגילת ההודיות), אך אני אקרא אותו כשיר אימז'יסטי עתיק, כלומר כשיר־תמונה על עץ מיוחד, מבלי להיכנס לשאלת משמעותו האלגורית. כדברי ג'יימס הילמן, הדימוי תמיד מעניין יותר ממשמעותו.

זהו תיאור של עץ. נראה שהכוונה לאחד מעצי גן עדן, שמחבר בין "עדני נהרות" (דומה שהדברים רומזים לנהרות גן עדן) ובין שחקים. דליות העץ (דליה היא ענף ארוך המתרומם כלפי מעלה) מתרוממות עד ל"רום שמים", כלומר, זהו עץ בעל כוח צמיחה רב, עץ מטפיזי המזכיר את סולם יעקב ש"רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב). המיוחד בעץ זה אינו רק גובהו הרב, אלא היותו נטוע ב"הרי מרום" (בספר יחזקאל צירוף זה מרמז להר בירושלים שעליו ייבנה המקדש), כלומר מודגשת הן יכולת שורשיו של העץ גם להעמיק עד מאוד – מראש ההר הגבוה עד למטה אל הנהרות – הן יכולתו לעלות מגובה אל גובה, מ"הרי מרום" אל "רום שמים". התיאור כמו מותח, מאריך ומדגיש את הארכיטיפ של העץ כיצור המחבר גובהי שמיים ומעמקי ארץ.

בקוסמולוגיה המקראית, שיש לה הד בספר היובלים שנמצא בין מגילות קומראן, יש מים מעל כיפת הרקיע. כך מתואר היום השני לבריאה בספר היובלים ב, ד (מהדורת כנה ורמן; ספר היובלים הוא שִכתוב כוהני של ספר בראשית וחלק מספר שמות, והוא נכתב בסביבות שנת 150 לפנה"ס):

וביום השני עשה רקיע בתוך המים ויִבָּדלו המים ביום הזה חציָם עלו למעלה לרקיע וחציָם ירדו למטה לרקיע אשר בתווך על פני כל הארץ. ויעש מעשה זה לבדו ביום השני.

ייתכן שהעץ המגביה אל גובהי שמיים כמו שואף לגעת במים העליונים. הדבר אינו כתוב במפורש בתיאור השירי, אבל זו השלמה אפשרית של הדימוי לאור הידוע לנו על תמונת העולם של התרבות שממנה צמח השיר. לפי מבט כזה, העץ שלפנינו מחבר, או לפחות שואף לחבר, בין מי פלא תחתונים, מי עדן, עם מי בראשית, שאף הם מים שמקורם בפלא הבריאה.

* * *

מהו העץ המוזר הזה? נראה שהוא וריאציה על הסמל של עץ החיים, בן זוגו של עץ הדעת טוב ורע מגן עדן. למשל, גם בספר חנוך הראשון (שנכתב במקורו בארמית, נמצא אף הוא בין מגילות מדבר יהודה, והשכבות הקדומות בו זמנן בסביבות המאה ה־3 לפנה"ס), יש תיאור של עץ החיים על הרים גבוהים. בחנוך א, כד, ג–כה, ג, בתוך תיאור מפורט של יער, נכתב: "וההר השביעי בתוך אלה בגובהם… וביניהם עץ אשר לא הריחותי עוד ריח כריחו… ההר הגבוה הזה אשר ראית אשר ראשו ככיסא אלוהים". חנוך ממקם את מה שנראה כעץ החיים בהקשר הררי, והדבר עשוי לחזק את זיהוי העץ ב"פתק" שלפנינו עם עץ החיים.

גם בספרות חז"ל, מאות שנים לאחר מכן, אנו מוצאים תיאור ברוח דומה של עץ החיים כעץ ענקי הנטוע על נהר גן עדן. כך בבראשית רבה טו, ו (החיבור נערך בסביבות שנת 400 לספירה): "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי, עֵץ חַיִּים מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְכָל מֵי בְרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין מִתַּחְתָּיו. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי: לֹא סוֹף דָּבָר [=לא רק ש]נוֹפוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה". כלומר עץ החיים הוא עץ גבוה ורחב במיוחד, עץ שראשו בשמיים.

ה"פתק" שלפנינו נכתב אחרי ספר חנוך הראשון ולפני מדרש בראשית רבה.

* * *

חוקרי המגילות כבר הבחינו כי התארכות הענפים והשורשים והמיקום בהר גבוה מזכירים את תיאורי העצים בספר יחזקאל. ביחזקאל יז, כב: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה […] וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר־גָּבֹהַּ וְתָלוּל" (העץ כאן הוא משל לממלכת יהודה). ואילו ביחזקאל לא, ז, שם העץ הוא משל לאימפריה האשורית: "וַיְּיִף בְּגָדְלוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֶל מַיִם רַבִּים".

אתמקד בעץ של יחזקאל לא. זהו משל על האימפריה האשורית המובסת וככזה הוא שונה בדבר עקרוני מן העץ שלנו: העץ ביחזקאל הוא משל על אימפריה. צמיחתה ו"התמתחותה" היא פוליטית ולא מיסטית. יחזקאל (שם, ה) מתאר את העץ "עַל־כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה [פֹארֹתָיו]". זהו עץ מתפשט, מעין "תמנון" אימפריאלי שיש לו שלטון מרכזי השולח עצמו לכל העברים. העץ בפתק שלנו שונה. אין לו כל שאיפות התפשטות לרוחב, רק ממד אנכי של עומק וגובה. זה הבדל גדול.

תהליך הקריאה של השיר מקומראן מוכתב על ידי תנועת הבּנייה, עקב בצד אגודל, של הדימוי האנכי הזה. השיר בנוי כתנועת זיגזג מתמדת בין שמיים וארץ: משורש הוא עולה לדליות; מהדליות יורד לנהרות; מהנהרות עולה לצמרת, משם לשחקים ולרום השמיים, יורד להר הגבוה (וזאת הברקה קטנה: ירידה אל גובה דווקא), ושב ועולה לרקיע הפלא ולזוהר (שכנראה נמצא מעבר לעולם הנגלה), ומשם, אחרי ההעפלה המיסטית, שב ויורד, עם מֵי היורה והמלקוש, אל האדמה והנהרות. המחבר מסבך ומעכב את קליטת הצורה המוכרת של עץ ובכך מפנה את תשומת לבנו לדרמה הפלאית של הציר האנכי. הוא לא מאפשר לנו לראות "סמל" סטטי וידוע־מראש של עץ, אלא דימוי חי, אימז', שהמפגש בו חד־פעמי, וכרוך בתהליך פעיל מצד הקורא. הקורא כמו מטפס על העץ ויורד ממנו, או עולה ויורד בו כמו המים והמוֹהַל. הקריאה הופכת לתהליך מורכב, לסוג של צמיחה דרמטית, שהכותב, לפני אלפיים שנה, חש או דמיין בעץ. קריאת הרסיס השירי הזה מקבילה לתהליכים המתרחשים בעצים באשר הם, תהליכים שהיום אנו מבינים יותר ממה שיכול היה מחבר השיר לדעת.

ההפתעה העיקרית בשיר היא שאחרי התיאור של ההעפלה המיסטית, שב השיר ומזכיר תופעת טבע מצויה דווקא – יורה ומלקוש, דהיינו גשמים עונתיים סדירים; אחרי ההעמקה אל הנהרות שלמרגלות ההרים ואחרי ההעפלה אל הנוף ההררי ואל רום השמיים והזוהר, מבטנו שב ויורד עם הגשם הרגיל, משמיים אל האדמה. זה גשם המשקה את הנהרות, את ההרים ואת העץ. במילים אחרות, משמֵי הטוהר יורדים גשמים. אין הם מישור אחר ומנותק של מציאות, אלא נוגעים לחיינו עלי אדמות, מרווים את צימאוננו.

המעבר מדימוי מיסטי לדימוי אקלימי ומוחשי מפתיעה, מפני שאנו מוזמנים לדמיין תנועת "רצוא ושוב", או מעין מחזור מים מיסטי המחבר בין השמיים, דרך הגשמים, אל נהרות עדן וחוזר חלילה. אם העץ הזה הוא אכן עץ החיים, הרי שהוא עץ שאינו שייך רק לעולמות רחוקים של "זוהר" ו"טוהר" אלא גם לחיי האדם המייחל לגשם – בעולם הזה.

* תודתי לעמיתיי, פרופ' רחל אליאור, פרופ' אסתר חזון, פרופ' נועם מזרחי ופרופ' מנחם קיסטר על הערותיהם הטובות ועל מחקריהם.