דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
תיקון העולם / איליה טורצקי
אני יודע בדיוק מתי הכול התקלקל.
התאריכים נבדלו במקצת בין מדינה למדינה, אבל לפי לוח השידורים, אשר התפרסם ב"חלומה של איכרה" (העיתון היחיד שיצא במדינה), בארץ־הביש האסון קרה ב־29 בנובמבר 1997. מתוך אותו לוח שידורים ששרד והועלה לאינטרנט, אני יודע בוודאות שהשעה הייתה 20:30.
נעזבו הדיונים על יבול החיטה לרבעון הנוכחי. נשכחו במטבח ספלי תה מנוקדים נקודות ירוקות עם התיונים בפנים. נדחתה ההכנה לשינה (בימי השידור הורשיתי ללכת לישון מאוחר) – וכל המשפחה, יחד עם שאר תושבי ארץ־הביש, נדבקה למסך. היה זה פרק 1,348 של "שמי התשוקה".
אני רואה את אבא שלי מסדר את האנטנה ומסובב במאמץ את ידית הכוונת הערוץ – פעולה אשר נדרשה כל יום מחדש, כי הממשל החליף את תדרי השידור (מטעמי ביטחון). הידית מחוספסת ולא נוחה, קצות האצבעות מתחילות לכאוב… הנה, טופל, סודר. רגע לפני הפתיח. כולנו על התדר הנכון, וכך גם כל השכנים, דרך קירות דקים שמענו מלמטה, מלמעלה, מהצדדים את שכפולי קולותיהם של הלן, פמלה, קורי, קירק ודוואיט. כמובן דוואיט. הכול מלכתחילה נסב סביב דוואיט, את זה אני זוכר מצוין.
כאן ראוי לציין ש״שמי התשוקה״ הייתה הסדרה הזרה הראשונה שהורשתה לשידור בארץ־הביש. יום אחד, 1,348 פרקים וכמה חודשים אחורה, הנשיא דאז נתן הוראה פתאומית לאפשר לתושבי המדינה ליהנות מפנטזיות חייהם של אמריקאים עשירים. הרי ממילא רוב הסיכויים שאף ארץ־בישייני לא יראה אמריקאי חי במציאות (אלא אם בשדה קרב). וממילא האוכלוסייה, הצייתנית מאוד בטבעה והעסוקה בשבירת שיאי חקלאות שנתיים, תעמוד בפיתוי.
הנשיא, אשר שלט שלטון יחיד מימי המהפכה, בטח גיחך רק מלדמיין את האופציה של המונים יוצאים לרחובות בדרישה לחיי מותרות.
ועם זאת, לא נשכח שגם הוא, מפעיל קומביין תבואות לשעבר, זוכה במקום השני בתחרות הקציר 1980, פוליטיקאי מנוסה, מעולם לא ראה את קליפורניה. מעולם לא חווה חופים שורצים נערות בביקיני, וילות עצומות עם פרקט ממורק ונשים בגילו ללא מטפחת ושיניים תותבות. תחילה, כך סופר בעיתונות המחתרתית, דרש מעוזריו להעביר לו את תקצירי הפרקים מודפסים על דפי A4 בגודל פונט 24. הררי ניירת הונחו על שולחן העץ הענק בארמון, קוברים תחתם דוחות מודיעין, הלשנות, תחינות נואשות לעזרה מהאזרחים וכו׳.
מהר מאוד הורשו העוזרים לשוב לעבודתם, והנשיא, על פי אותם המקורות, הפנה את מלוא תשוקתו ל״שמי התשוקה״. עד אותה העת יצאו הפרקים בעיכוב קל ביחס לארצות הברית, אבל יום אחד שמעו תושבי ארץ־הביש כי המדינה הכריזה על שבוע חופש חד־פעמי, במהלכו אופרת הסבון תשודר מהבוקר עד הלילה במטרה לצמצם את הפער. המדובבים קרסו תחת הנטל, אבל איש מהם לא פרש, כי לא ניתן היה לדמיין את הדמויות מדברות בקולות אחרים.
לראשונה נמצא תחום בו ארץ־הביש הצליחה להשתוות לארצות הברית, ואף לעקוף אותה. הגננות בגן בו ביליתי את הבקרים הושיבו את עצמן ואת הילדים לראות את השידורים החוזרים. בני זוג נפרדו עקב דמויות שונות בהן צידדו (הרבה מלחמות התחוללו בסדרה). כשקורי ירתה בדוואיט כדי למנוע ממנו להתחתן עם הלן (פרק 851) – השוט האחרון של הפרק היה תקריב דרמטי אל פניו – וכולנו ראינו אותו שוכב בכנסייה עם עיניים עצומות, חיוור וספק־מת, נשימת המדינה כולה נעתקה ליום שלם. הנשיא שלח איגרת דחופה ליוצרי הסדרה ולמאט אברמס ששיחק את דוואיט. הוא דרש לדעת מראש אם קרה הנורא מכול. אילו לא – האם יש משהו שארץ־הביש יכולה לעשות למען דוואיט. אילו כן – אז למען האלמנה הטרייה הלן.
שנים אחר כך גילינו כי אנשי הפנטגון, ה־NSA וה־CIA, אליהם הועברה האיגרת, ניסו במשך כמה ימים קדחתניים לפענח את פשרה. האם מדובר באיום סמוי? או ההפך – האם יש כאן רמיזה לכך שהיחסים עומדים להתחמם? או שמא עליהם לדאוג לאובדן השפיות של מנהיג ארץ־הביש הקטנה, אך הגרעינית? כל אופציה טמנה בחובה הזדמנויות ואיומים, נשקלה, נותחה והפכה לדוחות ארוכים שהגיעו לדרגים הבכירים.
כשדוואיט נכנס לקומה בעקבות אותה הירייה הארורה, ארץ־הביש נכנסה גם היא לתקופה מהורהרת. פקחי התנועה נמנעו מלתת דוחות. חלק מהאסירים הפוליטיים שוחררו ללא הסבר, לאחר שנים של התעללויות במחנות העבודה בצפון. משימת החלפת התדר של ערוץ הטלוויזיה נזנחה ואבא שלי הפסיק לסובב כל יום את הידית. כבר הייתי בכיתה ב׳ ואני זוכר איך הצלחתי לקבל ציון מצטיין במתמטיקה על דפים ריקים שהגשתי. אדישות כללית אפפה את כל האזרחים ואת מנגנוני המשטר, עד ש־232 פרקים אחר כך (פרק 1,083) דוואיט לא התעורר במיטתו כמו חדש, מלא מרץ לנקום את נקמותיו.
המדינה התעוררה גם כן – חזרו דוחות החניה, העינויים, משפטי הראווה (כילד בן עשר חוויתי רק קולות לחשושים מודאגים של הוריי מהמטבח). התושבים התמימים לא ידעו מה מחכה להם רק 265 פרקים אחרי… בינתיים דוואיט הספיק להלחם באחיו התאום הרשע, לחלץ את הלן מידיו של פסיכופת, להכנס לכלא ולצאת זכאי מאשמת אונס…
אבל אז נדמה היה פתאום כי אחרי כל ההרפתקאות שחווה מתחילת הסדרה, מצא לעצמו הגיבור קצת נחמה. הלן נישאה לו בשנית ונכנסה מייד להיריון. יחסיו עם אביו קירק, ממנו כל חייו דרש ולא קיבל אהבה, השתפרו פלאים בזכות זה שקירק העביר לבנו בעלות על יקב ענבי זינפנדל. הדברים השתפרו באופן מחשיד, אבל אנחנו, תושבי ארץ־הביש נותרנו שאננים. משטר הנשיא, אשר נדמה היה כי נכנס לפאזת גסיסה איטית בתקופת התרדמת של דוואיט, חזר לחיים וחווה את רנסנס הרייטינגים וההוצאות להורג.
ואז הגיע נובמבר 1997, ואיתו פרק 1,348.
לפי תחזית מזג האוויר שהתפרסמה ב״חלומה של איכרה״, ירד שלג קל. ערב. מהחלון שלנו ראו את כיכר העיר החשוכה והריקה מאדם, במרכזה דוכן גלידה עם מוכרת בודדה עטופה בשאל. בין היחידות בעולם כולו שלא תדע מה יקרה הערב בסדרה…
היוצרים התחילו מרחוק – נודע כי מארק מקאדמס, המאהב הראשון של הלן שניסה בעבר לאנוס אותה וברח מחמת הדין, התגנב חזרה לעיר. אחד משותפיו הדליף לדוואיט כי הוא מתחבא בחדר בבית־מלון שעל שפת הים. כך הגיע דוואיט וחברו לני לסוויטה היוקרתית. מארק – בריון עם פרצוף מצולק – חיכה לו, התפתח קרב אגרופים שאת כל פרטיו אחר כך תיארו בפרוטרוט בגיליון בוקר של ״חלומה של איכרה״. הנשיא אף הורה להרכיב תבליט הרואי על הקיר של דיר חזירים בכפר ילדותו…
לבסוף מארק תפס את דשי החליפה של דוואיט ובתנועה עוצמתית זרק אותו מהחלון.
ושוב נעצרה הנשימה של המדינה הקטנה והקרה בקצה הנידח של העולם. אני זוכר את השקט שהשתרר, ואת אמי אומרת: ״מה? הפעם באמת הרגו אותו?..״, כמו זורקת אבן לתוך אגם, ואת אחי הקטן מהדהד מעגלים בעקבותיה: ״באמת הרגו אותו…״
דוואיט נחת הישר לתוך בריכת שחייה תכולה. לני יצא בריצה מחדר המלון ודילג את כל המדרגות מטה עד שהגיע לחצר. הוא רכן אל שפת הבריכה ופלט: "דוואיט, ידידי, תודה לאל אתה חי!". ואז המצלמה הראתה לנו את האיש שצלל החוצה מתוך מי הכלור. חליפתו היוקרתית כהה וספוגת מים, שערו דביק. אך לא היה זה דוואיט. השיער השאטני התחלף בצהבהב, עיניים חצי־עצומות, משועממות קמעה, התחלפו בזוג שופע שמחת חיים ועליצות. ואז, מתוך השקט המובך שנוצר, קול חלול של אחד המדובבים הכריז: "את דמותו של דוואיט יגלם מעתה מייסון טונל."
לדוואיט החדש הודבקה התווית ״דוואיט-2״ וכמובן שהוא נפל בכל פרמטר ביחס לדוואיט-1. אבל הסדרה המשיכה ואותו המדובב תרם את קולו גם לדוואיט-2. גם חיינו לא נעצרו: המשכתי ללמוד בבית־ספר, הוריי המשיכו להתלחשש בגנות המשטר במטבח, החורף התחלף באביב והנה – כבר תושבי ארץ־הביש חזרו להתרוצץ ברחובות מכסים את פדחותיהם עם עיתון, מקריבים לגשם את חלומה של האיכרה… ניסינו להחביא את הסדק, אבל הסדק לא נעלם. חוץ מתחושת אכזבה כללית שאפפה את כולנו, לא נראו אירועים חריגים פרט לכמה מקרים נקודתיים ומצערים, כגון חטיפתו של מאט אברמס – דוואיט-1 – בידי גורמי המודיעין בדרישה להחזירו לסדרה (המפיקים, דוואיט עצמו ומערך הטילים האמריקאי הסבירו לנשיא שאין זה אפשרי, והשחקן שוחרר למולדתו). לאחר הפיאסקו הזה, הנשיא הזיז בכעס את ״שמי התשוקה״ מפריים־טיים ל־9:30 בבוקר. מובן שבוטלו השידורים החוזרים (צוות המדובבים הנאמן המשיך בעבודתו כמעט ללא תשלום).
בשנים הבאות פוזרו גם כמה ממשלות ופרלמנטים, עד שלבסוף שוחרר ממחנה העבודה ראש הממשלה שביצע את גחמות הנשיא בתקופתו של דוואיט-1. יחד עם פטרונו הם החלו בתהליך מאומץ של ״החזרת האומה לגדולה״. הדבר נעשה ברקע סיסמאות פטריוטיות על פריחתה של ארץ־הביש העתיקה, אבל כעת אני מבין שמטרתם האמיתית הייתה לשוב לימי התום שלפני הנפילה ההיא לבריכה.
נהרסו כמה ממגדלי היוקרה שבנה הנשיא למקורביו בעיר הבירה, ובמקומם נבנו בקתות מעץ. דובים וחתולי בר החלו חוזרים למקומות מהם הוברחו לפני שנים. הקומביינים ושאר שיטות חקלאות חדישות, בהן התפארה המדינה במשך עשורים, הוחלפו בחרמשים ומגלים. יום אחד לקה הנשיא בזיהום קל במערכת השתן. אילולא האיסור הגורף להשתמש באנטיביוטיקה, עליו חתם הוא עצמו, הדבר כנראה היה נרפא בקלות. אבל הגורל החליט אחרת, וכך, ב־01.07.2002, פרק 2,421 (מאז דוואיט-2 התחלף בדוואיט-3), נגמרה כהונתו בטרם עת.
משפחתנו ניצלה את מותו של הנשיא בכדי לנטוש את המולדת. אני זוכר את המטוס ממריא ומאפשר לארץ־הביש להפוך לאוסף של שדות, עצים, אגמים ושלג: חלקת אדמה די פסטורלית בסך הכול, ונדמה לרגע כאילו לא שררו בה מעולם הטירוף והחביבות הקיצוניים יחדיו…
החיים באירופה השכיחו ונתנו פרספקטיבה חדשה. אם תשאלו את הוריי ואת אחיי היום משהו על ״שמי התשוקה״, יקח להם זמן־מה להזכר אם בכלל. ורק אני, רווק בודד ומזדקן, נותרתי שומר העבר ויודע כי הסדרה חצתה כבר את הפרק ה־10,000 וממשיכה הלאה, לעוד ועוד עלילות ודמויות חדשות וישנות, וכבר יותר מעשרה דוואיטים משוטטים להם ברחבי אולפני טלוויזיה… מדוע בעצם נשאר בי עדיין שריד מאותו הקוץ בלב של צפייה באיש זר עולה ממעמקי הבריכה ההיא? תגידו נוסטלגייה, טראומת ההגירה – תהיו צודקים במידת־מה. תגידו – לא הזיוף בהחלפת השחקן מפריע לך, אלא הזיוף בחיים סביבך, חיים נטולי פרויקטי חקלאות משוגעים, מוכרות בשאלי צמר, חשמליות רועמות, דיקטטורה חביבה וטלוויזיות ללא שלט…
אבל תמיד הרגשתי שיש פה דבר־מה רציני יותר. לפני כמה שבועות, כשפתאום שוב באמצע יום עבודה משמים צצה בי אותה התחושה העמומה, החלטתי לבחון את הארועים שהתרחשו אחרי ה־29 בנובמבר 1997 במדינות שונות בעולם. סגרתי בסתר את עורך הקוד הארור ופתחתי את הדפדפן.
גוגל הציג לי את נתוני הבורסה ויוקר המחיה, את כמות תאונות הדרכים ואחוזי ההתאבדויות, שודים מזוינים ומספר מכורים לסמים כבדים. מובן שבארץ־הביש המגמה הייתה ברורה. מאז נפילת הנשיא נחשפו נתונים סטטיסטיים רבים, וניתוחם חשף באופן חד־משמעי שהחלפת מאט אברמס במייסון טונל גרמה להתרסקות בכל הפרמטרים. אך גם שאר המדינות הראו מגמה דומה, ואף ניתן לראות כי כבר ב־30 בנובמבר 1997 הודח הנשיא קלינטון בידי המון זועם והחל פירוקה של ארצות הברית. ב־1 בדצמבר 1998 פרצה מלחמת האזרחים ברוסיה על רקע בעיות כלכליות של משטר ילצין. ה־10 בדצמבר 1998 – הפצצה של הגנים הבהאיים בידי פקיסטן הציתה מלחמה חדשה בין היהודים לערבים…
כשצ׳ט GPT תמך בתגלית שלי, החלטתי שהגיעה העת לפעול. מצאתי את האתר הדרוש ונכנסתי לקישור. רוב העמודים הוקדשו לתמונות מחמיאות בפוזות שונות. כיתובים בפונט קומיק סאנס עיטרו אותן: ציטוטים רומנטיים שיועדו כנראה לקהל המעריצות. בתחתית העמוד הראשי, רשום בגופן זעיר, התחבא קישור לכתובת מייל עם דומיין של Hotmail.
להפתעתי, למחרת הפנייה חיכה לי בתיבתי מייל ארוך. מאט אברמס סיפר שהוא לא מצטער כלל על כך שעזב את הסדרה ושהוא, בלשון המעטה, לא אוהב להיזכר בתקופה ההיא. ועם זאת הוא יודע שהחלפתו פתחה כנראה איזו תיבת פנדורה עולמית. לטענתו, חקירתי וממצאיי הם רק קצה הקרחון והנתונים שבידו מצביעים על תמונה הרבה יותר אפוקליפטית. מצטער, הוא כתב, אבל גם אחרי כל מה שאני יודע היום, דקה לא הייתי נשאר ב"פאקינג חרטוט הזה".
בידיים רועדת הקלדתי שורה אחת באנגלית: ״אז מה אפשר לעשות?״
״תשמע ידידי,״ הוא ענה, ומייד שמעתי בראשי את הרשרוש הדק שנוסף להקלטת הדיבוב משנות ה־90, את קולו הצרוד טיפה של המדובב, ראיתי את כל המשפחה יושבת על הספה מול מסך מרצד ואת החושך מאחורי החלון הקפוא. דוואיט המשיך: ״עם ה־AI היום אפשר לעשות פלאים. רמז: אפילו להחליף לחלוטין שחקן אחד באחר. עד כמה שידוע לי, ארץ־הביש ממנה באת עוסקת כל הזמן ביצירת פייקים מאוד איכותיים… אולי יש בה שרתים מספיק חזקים כדי לייצר את מה שדרוש לכולנו להצלת האנושות. בדקתי: יצאו בערך 11 אלף פרקים. נשאר לך לתקן כ־10 אלף פרקים. בהצלחה!״
* * *
וכעת אין סביבי דבר פרט לעצים, שביל מתפתל ביער. מרחוק נראים הרים מושלגים. לפי העיתונות האירופית, מעבדת הפייקים הגדולה מתחבאית בבונקר שמתחת ללול תרנגולים ענק באחד הכפרים שמקיפים את עיר הבירה.
לשם מועדות פניי.
לראשונה, אני צועד על אדמת מולדתי כאדם בוגר. האוויר הקר והיבש דומה לזכור לי, אבל גם בו יש מין מרירות קלה, מין שוני דק שהתווסף אליו כנראה ב־1997. זה בסדר, היום יתבצע התיקון. השביל נהיה תלול, הקרחת תחת כובע הכלב מתחילה להזיע, אך אם אוריד אותו אוזניי יקפאו. תיק הגב, בו מוחבאים דיסקים עם 10,523 פרקים של ״שמי התשוקה״ המיועדים לתיקון, מכביד קלות על כתפיי. לא נורא, שום דבר לא לשווא. עוד קצת ומתוך הבריכה העכורה של זיכרונותיי יעלה אל פני השטח האדם הנכון, וידידו לני ישמח באמת שצלח את הנפילה, והלן תתחבק עם בעלה מבלי ניצוץ הזיוף בעיניה וקירק יזמין את בנו האמיתי לארוחת ערב משפחתית, וגם הנשיא יקום לתחייה ויזמין את כולנו ממסכי הטלוויזיה לחסל את היתושים או לסלול מסילות ברזל לתהום או לאכול גלידה בעת מגפת הכולירה, ואבא שלי יסובב את הידית המחוספסת, כדי שנראה כולנו עוד פרק בתדר הנכון…