דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
תיאור מקרה / ציבי גבע
בחופש הגדול בין כיתה ט׳ ל־י׳ יואב ניני השתגע. ככה זה התחיל להסתובב בין הילדים. סיפרו שהוא מדבר לא לעניין. הוא התחיל להפנט ילדים. היה עושה סלטות על הדשא בקיבוץ, כל מיני התנהגויות מוזרות כאלו. הוא היה המלך שלנו, כי היה הספורטאי הכי טוב למרות שהיה תלמיד גרוע. אבל הוא היה חזק במכות והכי טוב בכדורגל. אני עוד זוכר את הסגנון שלו. זה היה מין גיורא שפיגל של הקיבוץ. ובכלל, מי שהיה הספורטאי הכי טוב, גם אם היה טיפש גמור, היה המלך.
ואז התחילו הסיפורים האלו על ההתנהגויות המוזרות. כמה ילדים הלכו להגיד עליו למבוגרים, שישימו לב, כי מה הם יודעים ממה שקורה אצלנו בחופש הגדול. התחילו השמועות האלו שאשפזו אותו בשער מנשה. זה היה די קרוב לקיבוץ, על יד בתי לובזובסקי. בבניינים האלו עם הגגות הפח המעוגלים שהיו פעם מחנה של הצבא הבריטי. המקום המפחיד הזה, שהייתי לפעמים חוצה עם הטרקטור בשעת שקיעה, בדרך לשדות האספסת, לסגור קווים. תמיד הייתי תוקע שם גז, לעבור מהר כי זה היה כזה מקום מפחיד. היה שם בית זקנים ובית יתומים ובית משוגעים, הכול במתחם אחד, עם קצת שיחים כאלו מדובללים ודשאים שהצהיבו וקצת עצים ותמיד כשהייתי חוצה שם עם הטרקטור, בין השטחים שליד שדה התעופה הבריטי לבין בתי לובזובסקי, הייתי נותן גז ודוהר קדימה, וככה חוצה את הפחד מרוב פחד. אז אמרו שהוא שם, ושמטפלים בו גם עם חשמל ושהוא יהיה שמה כמה זמן, לא יודעים כמה. אמרו שהוא השתגע בגלל המלחמה, ששת הימים, שרק נגמרה קצת קודם, שזה כנראה עשה לו את זה. שהוא התחרפן או השתגע או שזה אותו דבר, לא יודע בדיוק.
כמה חודשים הוא לא היה ולא כל כך דיברו על זה. שער מנשה היה בערך שני קילומטרים מהקיבוץ, בדרך לבקה אל גרבייה, אבל זה היה כאילו מעבר להרי החושך. והיו גם דיבורים שילדי תימן היו שם בשנות ה-50, ומשם הם התנדפו לאן שהוא שאף אחד לא יודע. גם סבתא שלי הייתה שם פעם בבית הזקנים לכמה שנים עד שהעבירו אותה למלב״ן בפרדס חנה, שם היא מתה.
אני זוכר את היום הזה שאברהם שומרוני, המחנך שלנו, שהיה איש הערכים הכי ערכי בעולם, עד שעזב את הקיבוץ, אסף אותנו בצהריים לשיחת קבוצה בהולה, ואמר בקול שלו הרך והדרמטי:
יואב חוזר. הוא עכשיו הוא בסדר. אנחנו מצפים שתקלטו אותו יפה. ג׳וני וציבי, אתם תישנו איתו בחדר. ככה הוא החליט. (זה היה צפוי, שנינו היינו החנונים, הילדים הכי בסדר בקבוצה.) בית הילדים הזה היה מין רכבת של חדרים ובקצה הכיתה. אבא שלי שהיה ארכיטקט תכנן את זה, את כל הבתים במוסד. תיאוריה שלמה של החינוך המשותף עמדה מאחורי ההיגיון הזה. בכל חדר ישנו שלושה ילדים. שורת חדרים לאורך מרפסת ארוכה שבה היינו משחקים תמיד סטנגה. ציבי וג׳וני – הוא אמר – אני מצפה שתקלטו אותו יפה.
ואז, אחרי כמה ימים, ניני חזר. כאילו כלום. היו סיפורים שתקעו לו שם כל מיני חומרים ושהיה מחובר לחשמל, אבל עכשיו הוא בסדר. זה היה הדיבור שהסתובב. אני מצפה שתקלטו אותו יפה. ככה בערך נגמרה השיחה הזאת.
מאותו זמן התחילה התקופה ההיא שאני רוצה כל החיים לשכוח. שהלוואי שיכולתי למחוק, להיות במקום אחר, הימים האלו שבהם לאט לאט אני איבדתי את זה. לאט, בהדרגה, דברים קרו עד שאני לא יכולתי, לא ידעתי איך. זה נמשך חודשים. מי שלא מבין מה זה חיים בחדר קטן, שלוש מיטות, שלושה ארונות, בוקר, ערב לילה, תמיד ביחד, חיי פנימייה ללא אוויר, אחד בתחת של השני, לא יבין כלום. והמשפט הזה: אני מצפה שתקלטו אותו בחזרה יפה, יפה בחזרה. זה התחיל בדיבורים, כפייתיים, חסרי מובן, כל הזמן דיבורים ועמידות ראש על המיטה ואחר כך חרא על הרצפה ופרצי צחוק וכל דבר שיכולתי פעם להבין התפרק והפך להברות של מחשבות, של מין דברים שלא מחוברים.
זוכר את חוסר האונים הזה, את הניסיונות להגיע אליו איכשהו אבל לא ידעתי איך, מה לעשות, איך להשתיק את הפרץ הזה, המבול חסר המובן הזה. לא היה לי יותר אוויר, הכול נהיה בלתי נסבל. לא ידעתי את נפשי. אני כותב משפטים גבוהים על מקום נמוך כל כך, קרקעית האנושיות. זה מה שיש לי לתת.
זו הייתה תקופה שבה עוד חשבתי שאני חכם, שיש לי את זה, ושאני יכול הכול. חשבתי שאני אסביר לו מה שאף אחד לא הצליח עד היום, מאז שזה קרה. שאני אדע לעשות את זה. חשבתי שאני אדע להחזיר את זה לזה שאיבד את זה.
היינו אז בכיתה י׳. המלחמה נגמרה בניצחון מפואר. אבל אמנון חרודי וחנן בוך נהרגו, ומין מועקה כבדה התגנבה לתוך האופוריה שהייתה באוויר. לאט לאט זה התהפך בפנים ההבנה הזאת, ששום דבר כבר לא יהיה כמו קודם, שום דבר. כל ערב כשהיינו מתארגנים לישון הוא היה מתחיל לשגע לנו את השכל, עושה עמידות ראש על המיטה, בחדר של שלושה על ארבעה מטרים מרובעים, ושוב היה מחרבן על הרצפה, מדבר דברים שלא מתחברים, שלא ידעתי מה לעשות עם זה, איך להפסיק את הצונאמי הזה. גם ג׳וני התחיל לאבד את זה, ג׳וני המלאך, שהיה הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי, שאמא שלו שפרה הייתה גם היא מאושפזת במלב״ן, השער מנשה הזה, כי גם היא איבדה את זה מתישהו ופעם בכמה זמן הייתה חוזרת לזמן קצר, אישה קטנה שבורת נפש וג׳וני, החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, טיפל בה ועכשיו הוטל עליו לישון בחדר עם יואב ניני שהיה מחרבן על הרצפה ואיתי שהייתי פלספן קטן, שקראתי את כל המניפסט הקומוניסטי וידעתי לדקלם אותו בעל פה, והתחלתי לקרוא בובר וכל מיני, שחשבתי שאני חכם ואני אדע להסביר לו, לניני הזה, שהוא משוגע, שיבין שהוא משוגע, ולשכנע אותו, ושאם הוא יבין אז אני אולי אתקן אותו, אולי אני אצליח במה שאף אחד וגם החשמל לא הצליח: לתקן אותו, שהוא יבין. אתם מבינים? להסיר את הכישוף ואז הוא יחזור להיות נורמלי, כמו לפני מלחמת ששת הימים שדפקה לו את המוח לגמרי, שהורידה אותו מהפסים, שמאז אנחנו אמורים לקלוט אותו והוא עומד על הראש על המיטה כל יום ומחרבן על הרצפה ואיך אני יכול ״לקלוט אותו״ בחזרה? לקלוט לאן? איך אני יכול? למה אני נכשל ומתפרק מהפחד הזה ונתקע מול הפרצוף בבן אדם הזה שירד מהפסים? מה זה אומר ירד מהפסים, איך מחזירים משהו אחורה, איך מתקנים את זה, איך אפשר לחזור משם, מהחשמל הזה משער מנשה הזה, מהסלטות על הדשא ליד חדר האוכל, איך עושים את זה למישהו שישן שלושה מטרים מהמיטה שלך בבית הילדים, ישן מולך, לידך, בתוך הקישקע שלך? איך עושים את זה?
כמה זמן לאחר מכן, פגשתי איפשהו את ההורים שלו ולא יכולתי להסתכל להם בעיניים, התביישתי על מה שהייתי, מה שנהיה ממני. רציתי לקבור את עצמי באדמה. מה הם ידעו על כל זה? לא ידעתי מה הם ידעו, אבל מתישהו לקחו אותו שוב לשער מנשה. היה דיבור שהמצב התדרדר. ככה הוא יצא מחיינו שוב ונעלם לכמה חודשים. אולי חיברו אותו לחשמל, אולי תרופות ופסיכיאטרים בחלוקים לבנים בתוך הקסרקטינים האלו שהיו פעם מחנה בריטי, על יד השדה התעופה הישן, המקום האפל הזה שמשם נעלמו ילדים תימנים, שבלעה אותם האדמה, ועכשיו מחברים אנשים שאיבדו את זה לחשמל.
יואב ניני הלך, ואז חזר שוב לתקופה קצרה ואחר כך נעלם מחיינו.
לפני כמה שנים אמרו שהוא מת. אולי הוא היה הקורבן האחרון המאוחר של מלחמת הניצחון ההיא. אולי זה לא קשור, אף פעם לא אדע, מה אני יודע.
הוא נעלם לעולמים. רק אני נשארתי עם הבושה, עם החרדה מהמקום הזה ממנו איש לא שב עדיין, הסלע האדום של השפיות, והבושה האינסופית על שלא ידעתי אז, בגיל שש־עשרה, שלא ידעתי איך לחיות עם זה, שלא מצאתי את הכוח, ההבנה, לקלוט אותו בחזרה ״לתוכנו״, לתוך ה״אנחנו״ שהיינו, ילדי הבסדר, בסדר גמור. ״לעזור ליואב ניני״ למצוא את זה מחדש.
היה איזה קו, קו ירוק אולי או סגול, קו הפחד שהסתמן בתוכי, קו הגבול הפנימי שאסור לעבור, שאסור.
אני הרי הייתי שם. ראיתי את הדבר הזה, את ההוא שאיבד את זה ואת עצמי שנהייתי איש רע, שאיזו אכזריות נואשת יצאה ממני, שהחלקתי במדרון ללא מוצא למטה למטה.
המקום הלא מסומן, המשוער, אותו אסור לעבור, לעולם לא לעבור לתוך היער האפל הזה, השער מנשה הזה, מעבר להרי החושך של התודעה.
וככה נספג ניני לתוך השכחה, התאדה לגורלו.
שנים מאוחר יותר, ב־1977, כשהייתי סטודנט במדרשה לאמנות, וישנתי איפשהו בתל אביב, העיר אותי צלצול הטלפון באמצע הלילה. מישהו אמר לי: ג׳וני התאבד. השאיר מכתב. הלך לים. הטביע את עצמו, איפשהו שם ליד חיפה, ליד תל שקמונה, איפה שהמכון לחקר ימים ואגמים, בין השוניות שבתוך הים שפלט את גופתו.
בהלוויה שלו בבית הקברות במענית, בתוך החורש הסלעי כבר הנצו רקפות ולא יכולתי לבכות. עמדתי שמה בין החברה האלה, ולא ידעתי לבכות. והבכי היבש נשאר חנוק בגרון להרבה שנים.
היינו שם שלושה בחדר הזה במוסד החינוכי, שלושה. אחד איבד את זה לנצח. אחד, ג׳וני שאהבתי כמו אח, איבד עצמו לדעת. אני נותרתי פה. שרדתי את השטחים המתים האלה, שלא אשכח כבר לעולם. אולי כדי לספר את הסיפור הזה, להיות עד מוצל למה שסימנו בהיעלמם שני החברים לחדר ההוא במוסד. ראיתי לזה את הלבן של העיניים, אבל שנים לא ידעתי לבכות.
בבית הקברות הזה, במדרון הסלעי, קרוב מאוד לאיפה שפעם עבר הגבול, הקו הירוק לפני ששת הימים, שמה שוכב ג׳וני, אהוב ליבי.
במעבה היער, במעבה התודעה שהתפוררה לספקות וחרדות ופחד מוות מלחצות את הגבול, גבול המותר המנטלי, הגבול הלא נראה של גילוי העריות של החיים, של החברות, של חוק האב הסמוי שעמד באוויר ילדותנו, של הפחד והאימה הזאת מלחצות קו בלתי נראה, מקום ממנו איש עדיין לא שב. רק זה נותר, רק זה, המקום עליו אי אפשר לומר עוד דבר.