מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שתי קריאות ב"כתם כתר קטשופ אהבה"

 * השיר במלואו מופיע בסוף הטקסטים

א. מה זה? זו שירה / ליאת קפלן

מָה זֶה?
מישהי מצביעה על משהו נסתר, תוהה מהו ואומרת:
זֶה כֶּתֶם.
ומישהי (אחרת?) שואלת:
עַל הָרֹאשׁ? מָה פִּתְאֹם כֶּתֶם?
ההצבעה על הזה הזה, הנוכח ונסתר, יוצרת ממשות ומפירה אותה בה בעת. מה זה, הזה הזה, הנברא מן השאלה וכבר משתנה, מיתמר?
(ההצבעה של זרחי שונה כל כך מן ההצבעה הילדותית, השוללת כל, הנרקסיסטית והנפלאה בשיר הידוע של וולך: (ללא כותרת) וְזֶה לֹא מַה שֶּׁ / יַשְׂבִּיעַ אֶת / רַעֲבוֹנִי לֹא / זֶה / לֹא מַה / שֶׁיַּנִּיחַ אֶת / דַּעְתִּי / לֹא / זֶה לֹא זֶה.)
מי השואלת? על מה היא מדברת? עם מי? מה היא רוצה?
דבר אינו ברור לבד מן הדיבור, קרי: הצבעה, פקפוק וניסיון לבירור מה כאן? מה עכשיו?
זֶה כֶּבֶשׂ.
מָה פִּתְאֹם כֶּבֶשׂ? זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר
בהרף עין הממשות משנה פניה, מוחלפת, מומרת עם המרקם המוזיקלי של המלים.
מָה פִּתְאֹם? זֹאת בֶּאֱמֶת מַלְכָּה, (אנחת רווחה)
אֲבָל עַל הָרֹאשׁ יֵשׁ לָהּ קַקְטוּס.
מָה פִּתְאֹם קַקְטוּס? זֶה קַרְטִיב.
יש מלכה. יש סיפור? על מה הדיבור? איזה מין טקסט זה? שיר? עדיין לא ברור. באיזה עולם שוכנים מלכה, קרטיב, כבש וקקטוס בכפיפה אחת? ועם זאת, איכות פואטית מתבהרת: משהו, מעין מוזיקה, נארג בין מילים, בין הסימנים הממירים את המסומנים זה בזה. שירה מתרחשת, כאן וכעת ובפועל ממש, בתוך אי הבהירות וּבְשֶׁלָּהּ ולנוכח תמיהותינו.
(עולה במחשבה ציטוט מיאיר הורביץ: שירה היא דיבור במקום בו לעולם, לעולם לא יהיה חיבור.)

מָה פִּתְאֹם? זֶה לֹא קַרְטִיב. זֶה כֶּתֶם. זֶה כֶּתֶם שֶׁל קֶטְשׁוֹפּ.
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?
הכול שב ומשתבש, חוזר ומזכיר כי שירה במיטבה היא שיבוש: של כל סיפור, של אשליית הסדר הקוסמי, של מה שנדמה לנו כמציאות או ממשות, של התודעה המורגלת בתנועות אוטומטיות, של השפה. התנועה הפואטית משבשת, מחריבה ובוראת – את הטקסט כמו גם את תודעת הקוראת (והכותבת?).
ורגע מרגיע, לכאורה – רשימה:
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?
הַשּׁוֹטֵר? הָרוֹפֵא? הֶחָתוּל עִם הַשִּׂמְלָה? הַבַּלָּשׁ?
אבל איזו מין רשימה היא זו? מהיכן הופיעו הדמויות? לאיזה עולם הן הגיחו? של מעשיות על מלכות? אל סיפור בלשי? אל סיפור לילדים? באיזה עולם שוטר, רופא או בלש עשויים לשפוך למלכה קטשופ על הראש? ומה עושה שם חתול עם שמלה (והיכן המגפיים?), הסודק את הרשימה, הסדורה לכאורה?
(נכדי בן התשע טוען כי כתם כתר קטשופ דומה ליצירה משותפת של זמר רוק ונגן קלאסי, וכי באופן פלאי ונדיר המוזיקה משולבת בהרמוניה מושלמת.)
ברשימה נגללות אפשרויות המיובאות במפתיע אל הטקסט, הנברא בה בעת. הרופא או הבלש מופיעים לפתע, כלומר, פתאום. החתול עם השמלה מגיח כאחת הדמויות האחרות, הרשימות מפירות היררכיה (יש ימי הולדת לכבש, לקקטוס, למלך – אבל רק למכשפה אין יום הולדת כי היא נמוכה מדי) וחושפות עיוותים ב"היגיון הבריא" בדרכן לבטל את אפשרות קיומן.
*
מה זה הוא קואן. כשאלות הזן הידועות שהתשובות עליהן מתחדשות ללא הרף בד בבד עם המתרחש. תגובה לקואן היא מיידית ולא מתווכת, כאן ועכשיו, ללא הכנה מוקדמת. האימון בקואן משבש את הרצון לתשובות חד משמעיות, לבהירות, למהלכים סיבתיים או עלילתיים, לשפה המשקפת מציאות קבועה ונהירה. הוא דורש נוכחות שלמה וְאִתה: פעולה.
הקואן כאן מתרחש תוך כדי שיחה, טבעית לגמרי:
מָה פִּתְאֹם? זֶה לֹא קֶטְשׁוֹפּ, זֶה כֶּתֶם שֶׁל דָּם.
כֶּתֶם דָּם? זֶה נוֹרָא מַפְחִיד
או: אֲבָל הוּא נוֹרָא שָׁמֵן, אָסוּר לוֹ.
או: עֵסֶק בִּישׁ.
והוא מלווה בשלל שאלות פתאום: מה זה? מה פתאום כתם? מה פתאום כבש? מה פתאום? מה פתאום קקטוס? מה פתאום? מי שפך למלכה קטשופ על הראש? השוטר? הרופא? החתול עם השמלה? הבלש? מה פתאום קטשופ על הראש? מה פתאום? מה פתאום ספגטי? מה פתאום? מי נפצע? מה פתאום? מי שפך פה צבע? ליום ההולדת של מי? של הכבש? של הקקטוס? מה פתאום? מה פתאום? מה פתאום דייסה? לחתול? מה פתאום? מה פתאום? מה פתאום? אז למה יש לה כתר? מה פתאום? מאיפה יש לה כתם?
כמעט כל אמירה מופרת בשאלה. כמו בחלומות, כמו בשירה – הטקסט כופר בהיגיון היומיומי ההרגלי שלנו, מפריך אותו (כמו גם היררכיה, שיוכים מגדריים וסוציולוגיים ועוד) ומציע היגיון אחר, שגם הוא משתנה תדיר. כל משפט נוטש את המשפט הקודם, בוגד בו וצומח ממנו.
הטקסט הקצר, הילדי (לכאורה), העלילתי (לכאורה), הפשוט לכאורה הזה מברר סוגיות אפיסטמולוגיות: מה יש? מה אפשר לומר עליו? איך אפשר להבין אותו? האם ניתן להיות נוכח בו?
כתם כתר קטשופ עוסק בממשות המשתנה תדיר, בהטלת ספק באפשרויות לדעת אותה –
ובאהבה.
עוגת יום ההולדת, שאין יודעים למי היא מיועדת (כי למלך אסור לאכול עוגות, הוא שמן נורא, למכשפה לא יכול להיות יום הולדת כי היא… נמוכה מדי) בכלל אינה עוגה, היא שלולית דייסה, לא, היא כתם אבל השוטר חושב שמדובר בחפץ חשוד, עוצר את התנועה וכל המכוניות תקועות בפקק ענקי. אלא שהפקק הוא בכלל פקק אמבטיה, שנתקע על ידי המלכה, שרצתה לשטוף את הכתם –
אֲבָל מָה פִּתְאֹם, זֶה בַּכְּלָל לֹא כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶר
כֻּלָּם רָבִים עַל הַכֶּתֶר
כָּלְאֶחָד חוֹשֵׁב שֶׁהַכֶּתֶר מַגִּיעַ לוֹ
והנה, המרה חדשה, כמעט בלתי מורגשת: הביטוי הלשוני כלאחד הופך לדמות בטקסט:
זֶה כָּלְאֶחָד. הוּא גָּנַב אֶת הַכֶּתֶר
כִּי כָּלְאֶחָד חוֹשֵׁב שֶׁהוּא מֶלֶךְ
בפשטות הַמְּרָבִית של זרחי:
מָה פִּתְאֹם? רַק הַמַּלְכָּה מֶלֶךְ
*
מה אנחנו מבקשים משירה?
שתתרחש, בפועל ממש, שתנכח עכשיו, כאן, שתשוחח, שתהיה דיבור טבעי, קרוב, יומיומי. שתשאל, שתקשה על מה שטורד את מחשבותינו (היררכיה, תאוות שלטון, מגדר, עירוניות, זוגיות למשל) ויותר מכך: על המתרחש סביבנו ובנו.
אנחנו תרים אחר שירה שתעכיר את שלוותנו, שתשתנה תדיר, שתהיה חתרנית, שתשאל שאלות מהותיות, שתפתיע, שתהיה הכרחית. לא פחות.
אנחנו זקוקים לשירים שיעשו מעשים בלשון, שיכוונו אל השפה, שיתזמרו את המילים, שיארגו יחסים מורכבים ביניהן, לא רק בין מסומניהן.
עם שירה כזו אנחנו רוצים למשש את העולם, מקרוב קרוב.
ב"כתם כתר קטשופ אהבה" נורית זרחי מחוללת בזעיר אנפין את כל אלה: מדברת, מערבלת, מתזמרת, מפתה, מספרת, מפירה, עוכרת שלווה, משבשת, משנה תודעה.
עד הכתם, מתת האהבה.

הַמֶּלֶךְ נָתַן לָהּ אֶת הַכֶּתֶם
כִּי הוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ.

ב. נורית זרחי כמשוררת של העתיד / ד"ר דפנה בן צבי

"כל אחד צריך סוד,

אני יודעת –

כמו שהלילה מכור לשחור;

אחרת היה יום, יום ולילה

והיה צריך להירדם באור"

(נורית זרחי, "כל אחד צריך סוד")

כתם, כתר, קטשופ, אהבה של נורית זרחי הוא בשבילי סוד וגם קסם. כלומר, כתם. מתת של אהבה. כתם-קסם שמגלה משהו מהחומר, מהדופק, מהפְּנים, של הכתיבה.

אני קוראת בשיר-סיפור שמתחיל בכתם, הלוא הכול מתחיל בכתם, נטול גבול ברור וצורה, כתם חסר משמעות כשלעצמו, הקורא לנו, הקוראים והקוראות, לאקט של פענוח ומתן תשובה לשאלה הבסיסית, הפשוטה ("כל הדברים החשובים פשוטים הם", מזכירה ילן שטקליס בהמסע אל האי אולי):

"מָה זֶה?"
זֶה כֶּתֶם.

שהוא גם כבש וכתר וקקטוס וקרטיב וקטשופ.

מה שמניע את הטקסט הוא לא המשמעות, אלא איגיון מצלולי, המזכיר שבראשית היו צליל וקצב – הרי כבר ברחם שומע התינוק את הלמות הלב של אמו – ורק מאוחר יותר נוספה המשמעות. "תחילה דיברו [בני האדם] בלשון שירה ולא עלה בדעתם להגיין אלא זמן רב אחר כך," מדגיש רוסו, ומציין כי בראשית היה הדיבור מוזיקלי, ושימש על מנת להביע את השפע הרגשי של הסובייקט (רוסו, מסה על מוצא הלשונות).

בראשית היה צליל. והיה שפע רגשי. שכן בראשית החיים, בהתחלה, אין הבחנות, אין הגבלות, והאני הוא גם אני וגם את וגם אתה: "תחילה כולל האני את הכול, ואחר כך מפריד הוא עולם חוץ מעצמו." (פרויד, תרבות בלא נחת). תחילה כולל האני את הכול, ולפיכך הוא יכול להיות גם מלך, גם מלכה, גם מכשפה, גם שוטר, גם רופא, גם חתול עם שמלה.

בניגוד ללוגיקה המצמצמת של התודעה, המבוססת על העיקרון שלפיו דבר אחד לא יכול להיות בו-בזמן דבר אחר (כפי שקבע אריסטו במטאפיסיקה, "אף אחד אינו יכול להניח כי אותו דבר הוא ואינו"), הרי שהלוגיקה הלא הגיונית של ראשית החיים, העומדת מעל ומתחת לתודעה, מבוססת על עודפות, על היעדר סתירות ועל "גם וגם", על שלג שחור וחם ויבשה שהיא אגם, כפי שממחיש בתמציתיות שיר אחר של זרחי, "הכי": "הַכֶּלֶב שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת זֶה חָתוּל / הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי זֶה אַתָּה".

לוגיקה פואטית זו, המאפיינת את כתיבתה של זרחי בפרט ואת הכתיבה בכלל, חוזרת אל המרחבים הרגשיים של הילדוּת והינקוּת, המשוחררים מכבלי המציאות והתבונה, מיחסים של קודם ואחר כך, של סיבה ותוצאה, מרחבי איגיון ועונג, הפורעים את חוקי המציאות והשפה, מרחבים שבהם "למְכַשֵּׁפָה אֵין בִּכְלָל יוֹם הֻלֶּדֶת, הִיא נְמוּכָה מִדַּי", ושבהם מישהו אחד, שהוא "כלאחד", גנב את הכתר, כי " כָּלאֶחָד חוֹשֵׁב שֶׁהוּא מֶלֶךְ", אבל "מָה פִּתְאוֹם? רַק הַמַּלְכָּה מֶלֶךְ."

מרחבי עונג קדומים אלו, שבהם הכול מותר והכול אפשר, מזכירים את "אותה אמת אשר השכל מכחיש", כדברי מרקוזה (ארוס וציוויליזציה): אמת ההזיה והפנטזיה, שבה עקרון המציאות כופר ושאליה עקרון העונג חותר; אמת שרק הדמיון – אותו כושר יחידי המורד בעול המציאות – מאפשר (הדמיון, מדגיש ברטון במניפסטים של הסוריאליזם, אינו יכול להוליך שולל: ככל שימריא גבוה יותר, כך יגלה מרחבים גדולים יותר של אפשרויות).

מרחבים של כתם, שהוא גם כבש וכתר וקקטוס, וגם כתם של דם.

"כֶּתֶם דָּם, זֶה נוֹרָא מַפְחִיד. אוֹי וַאֲבוֹי. מִי נִפְצַע? צָרִיךְ לִקְרֹא מַהֵר לְָרוֹפֵא."

את המשפט הזה, דווקא את המשפט הזה, התעקשו בנותיי שאקרא להן עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, והתגלגלו מצחוק והתענגו מפחד, והתגלגלו מפחד והתענגו מצחוק, כי "כֶּתֶם דָּם, זֶה נוֹרָא מַפְחִיד. אוֹי וַאֲבוֹי. מִי נִפְצַע? צָרִיךְ לִקְרֹא מַהֵר לְָרוֹפֵא."

אבל הרופא הוא בכלל חתול עם שמלה והחתול הוא בלש והבלש מכשפה, כי במרחבים חופשיים ונטולי רסן אלו יש בעיקר זרימה ותנועה מעונג לפחד, מפחד לצחוק, משטות לשטות, מכתם לכתר, לתלתלים, לספגטי ולעוגת קצפת עם תות. תנועה שמתקדמת מתוך החלפת דימוי בדימוי, צורה בצורה, תנועה שמשמעה אינה אלא בניית צורה חדשה מתוך הרס האחרת, החוזרת אל האין-משמעות, אל הכתם, וקמה בחזרה.

היה זה ניטשה שקרא לסוג חדש של פילוסופים, "פילוסופים של עתיד", שבמקום לחפש אחר מהות קבועה שתמיד-היתה, יפנו את מבטם קדימה, לעבר עתיד פתוח, הנמצא כל העת בתנועה. הפילוסוף של העבר, לפי ניטשה, מחפש לכאורה אחר האמת, אבל למעשה מעדיף נחמה מטאפיזית, שאותה תעניק לו האשליה בדבר אמת אובייקטיבית. הפילוסוף של העתיד, לעומת זאת, יחתור תמיד "להישאר בתחום כלשהו בגדר חידה" (מעבר לטוב ולרוע), ויקדיש את חייו לשיקוף האמת היחידה שיש, אמת התנועה, שמשמעה בנייה של צורה מסוימת והריסתה, וחוזר חלילה.

הפילוסוף של העתיד הוא אמן, המכונן את יצירתו – את עצמיותו, את אופיו, את אורחות חייו – במרחב של החיים עצמם. הוא מחוקק צווים, שהקריטריון היחיד להם הוא מרד ברוח הזמן: עליו לערער את עמדות היסוד של התרבות בת זמנו, להעז ולהרוס את הערכים הבסיסיים ביותר, על מנת לפנות מרחב לסלילת "נתיבות חדשות שטרם דרכה בהן רגל" (מעבר לטוב ולרוע). דרך הרס הערכים ובניית חדשים – שבתורם ייהרסו אף הם – חושף הפילוסוף החדש את המציאות כריבוי אינסופי של צורות הנולדות מתוך שפע (דיוניסי), שמטרתן להתגבר על עצמן ולקרוס חזרה לאין.

בהקשר הזה אני חושבת על זרחי כעל "משוררת של עתיד", שכתיבתה חוגגת את ההבנה הניטשיאנית "שביסודו של דבר החיים הם עוצמה בלתי-כלה ומלאת-עונג, על אף היות התופעות כולן בנות חלוף" (הולדת הטרגדיה). זרחי אינה מבקשת לחשוף בכתיבתה תשובה, פתרון, אמת קבועה, להפך: היא מבקשת "להישאר בתחום כלשהו בגדר חידה", כהגדרת ניטשה, ולחשוף את כוחו של הכתם-קסם, העומד בלב כל יצירה.

זרחי אינה מעוניינת להעניק מובן לכתם, הרי אין לו מובן ואין לו מהות. במקום זאת, כתיבתה מנכיחה את עונג התנועה – את העובדה שאין דבר אלא תנועה – ומזכירה כי הכתיבה בפרט והיצירה בכלל, ולמעשה כל משמעות, כל מילה, לעולם מתחילות ומסתיימות בבלתי מוכר ובבלתי ידוע, בכתם שמקבל צורה ופושט צורה, מדלג ממשמעות אחת לאחרת, מספר סיפור כזה ואחר, אומר את כל מה שאפשר וגם, אולי בעיקר, את מה שאי אפשר.

זהו כתם קסם. כתם מתנה. מחולל חיים, מחולל כתיבה. כתם קסם, מתת של אהבה.

כתם כתר קטשופ אהבה / נורית זרחי 

מַה זֶּה?
זֶה כֶּתֶם.
עַל הָרֹאשׁ?
מַה פִּתְאֹם כֶּתֶם?
זֶה כֶּבֶשׂ.
מַה פִּתְאֹם כֶּבֶשׂ?
זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר.
זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה.
מַה פִּתְאֹם? זֹאת בֶּאֱמֶת מַלְכָּה,
אֲבָל עַל הָרֹאשׁ יֵשׁ לָהּ קַקְטוּס.
מַה פִּתְאֹם קַקְטוּס?
זֶה קַרְטִיב.

מַה פִּתְאֹם? זֶה לֹא קַרְטִיב,
זֶה כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶם שֶׁל קֶטְשׁוֹפּ.
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?
הַשּׁוֹטֵר?
הָרוֹפֵא?
הֶחָתוּל עִם הַשִּׂמְלָה?
הַבַּלָּשׁ?
לֹא, מַה פִּתְאֹם, זֹאת הַמְכַשֵּׁפָה.
הִיא שָׁפְכָה לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ.
מַה פִּתְאֹם קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?
כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהּ תַּלְתַּלִּים.
מַה פִּתְאֹם? זֶה בִּכְלָל לֹא תַּלְתַּלִּים,
זֶה סְפָּגֶטִי.
מַה פִּתְאֹם סְפָּגֶטִי?
הַמֶּלֶךְ הִזְמִין בִּמְיֻחָד וְהוּא שָׁפַךְ עֲלֵיהֶם קֶטְשׁוֹפּ.
מַה פִּתְאֹם? זֶה לֹא קֶטְשׁוֹפּ, זֶה כֶּתֶם שֶׁל דָּם.
כֶּתֶם דָּם, זֶה נוֹרָא מַפְחִיד. אוֹי וַאֲבוֹי, מִי נִפְצַע?
צָרִיךְ לִקְרֹא מַהֵר לָרוֹפֵא.
מַה פִּתְאֹם? אַף אֶחָד לֹא נִפְצַע.
זֶה בִּכְלָל לֹא דָּם, זֶה צֶבַע. הַבַּלָּשׁ אָמַר.
מִי שָׁפַךְ פֹּה צֶבַע?
זֶה בִּכְלָל לֹא צֶבַע, זֹאת עוּגַת קַצֶּפֶת עִם תּוּת,
הַמַּלְכָּה הִזְמִינָה בַּחֲנוּת הָעוּגוֹת לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת.
לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל מִי?
שֶׁל הַכֶּבֶשׂ?
שֶׁל הַקַּקְטוּס?

מַה פִּתְאֹם? שֶׁל הַמֶּלֶךְ.
אֲבָל הוּא נוֹרָא שָׁמֵן, אָסוּר לוֹ.

טוֹב, אָז לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל הַמְכַשֵּׁפָה.

לֹא, מַה פִּתְאֹם? לַמְכַשֵּׁפָה אֵין בִּכְלָל יוֹם הֻלֶּדֶת,
הִיא נְמוּכָה מִדַּי.
מִסְכֵּנָה, זֶה נוֹרָא עָצוּב.
טוֹב, אָז הָעוּגָה לֹא בִּשְׁבִילָהּ.
בֶּטַח שֶׁלֹּא, כִּי זֹאת בִּכְלָל לֹא עוּגָה.
זֹאת שְׁלוּלִית דַּיְסָה. הַנַּעַר הַשָּׁלִיחַ הִפִּיל אוֹתָהּ בָּרְחוֹב.
מַה פִּתְאֹם דַּיְסָה? זֶה כֶּתֶם.
עֵסֶק בִּישׁ. הַשּׁוֹטֵר חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה חֵפֶץ חָשׁוּד וְהוּא לֹא מַרְשֶׁה לַעֲבֹר.
כָּל הַמְּכוֹנִיּוֹת תְּקוּעוֹת בִּפְקָק עֲנָקִי.
מִי תָּקַע אֶת הַפְּקָק?
הַמַּלְכָּה.
הִיא רָצְתָה לְמַלֵּא אַמְבַּטְיָה, לִשְׁטֹף אֶת הַכֶּתֶם.

אֲבָל מַה פִּתְאֹם? זֶה בִּכְלָל לֹא כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶר, כֻּלָּם רָבִים עַל הַכֶּתֶר, כָּלְאֶחָד חוֹשֵׁב שֶׁהַכֶּתֶר מַגִּיעַ לוֹ.

אֲבָל זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה.
צָרִיךְ לִקְרֹא לַבַּלָּשׁ, לַשּׁוֹטֵר,
לֶחָתוּל עִם הַשִּׂמְלָה.
לֶחָתוּל? מַה פִּתְאֹם? הוּא גָּנַב אֶת הַכֶּתֶר.

מַה פִּתְאֹם? זֶה לֹא הוּא, זֶה כָּלְאֶחָד.
הוּא גָּנַב אֶת הַכֶּתֶר. כִּי כָּלְאֶחָד חוֹשֵׁב שֶׁהוּא מֶלֶךְ.
מַה פִּתְאֹם? רַק הַמַּלְכָּה מֶלֶךְ.
הִיא לֹא מֶלֶךְ.
אָז לָמָּה יֵשׁ לָהּ כֶּתֶר?
מַה פִּתְאֹם? זֶה לֹא כֶּתֶר, זֶה כֶּתֶם.
מֵאֵיפֹה יֵשׁ לָהּ כֶּתֶם?

הַמֶּלֶךְ נָתַן לָהּ אֶת הַכֶּתֶם,
כִּי הוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ.

______
מתוך הספר הפנטסטי של נורית זרחי, הוצאת ידיעות אחרונות 2008

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp