מֹאזְנַיִם

שפמה של פרידה קאלו / אמיר שילון

הַעֲמִידִי פָּנִים שֶׁהָאֲדָמָה שְׁקֵטָה כְּפִי שֶׁהִיא נִרְאֵית מֵרָחוֹק,
שֶׁכָּל מָה שֶׁבֵּינֵינוּ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעֲשׁוּעַ כּוֹאֵב שֶׁחָרַג מִגְּבוּלָיו.
~
סַלְּקִי אֶת דְּבָרַי הַנֶּעֱרָמִים כְּאָבָק,
נִשְׁמִי עָמֹק. זִכְרִי כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְאֵיךְ הָפַךְ הָעִנְיָן לְמַכַּת חַשְׁמַל מְזַכֶּכֶת,
מַכָּה שֶׁכִּמְעַט וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה אַדִּירָה בְּמַחְסָן רֵיק.

(“שפמה של פרידה קאלו״, אשרף פיאד. תרגום: עמרי לבנת)

באופק המטשטש, מעל הגבעות החומות, העירומות, הרוח מרימה גרגירי חול באויר ומעיפה אותם כלהק הרחק משם. הגרגירים מסתחררים, רודפים זה אחר זה בתחרות בלתי אפשרית, ונעלמים מאחורי השמש השוקעת, או אולי לפניה, נמוגים באורה המסנוור והעז, כתום שנעלם גם הוא מאחורי התרוממות אדמה נוספת. עוד רגע שניהם ירגישו את הרוח גם כאן, טופחת על פניהם, דרומית וחמה, וכמה מן הגרגירים יפרצו את חומות הריסים, יידבקו אל קרנית העין, ישרטו ויצרבו. דמעות ייווצרו וישטפו את העין בניסיון לנקות אותה מהפולשים הקטנים, יסתירו סערת רגשות שקמה והתרגשה עליו הרבה לפני שעמד על הגבעה הזאת, הרבה לפני שהחליטו להגיע לשם בצהרי היום.

  הוא ניסה לדבר איתה כבר לפני חודש, אבל השתפן, ומאז היו עוד הזדמנויות, ובכל פעם שניסה להוציא את המילים מפיו הן מיאנו לצאת. הוא דמיין עשרות פעמים איך ומה יגיד לה, שינן כל מילה ומילה, אבל גם אם היה עושה חזרות במשך עשור שלם, המילים לא היו יוצאות מפיו. גם עכשיו הן עומדות לו בגרון כמו קציצה שבלע בלי ללעוס, חוסמות את האוויר שמבקש למצוא את דרכו החוצה. הוא מחרחר ונחנק, דוחף אוויר במעלה אפו, מלווה בבועות נזלת שמבצבצות מנחיריו כמו אז כשהיה ילד וניגב את אפו בגב הזרוע. כעת הוא מוציא מהכיס ממחטת נייר ומועך את הבועות לתוכה, מושך וחוזר על הפעולה. הוא לא יכול לחכות יותר, זה הופך קשה יותר ויותר, מדיר שינה מעיניו בלילות ולא נותן מנוח לראשו בימים. לכן גם הציע שיבואו לכאן, אל הצוק המשקיף אל הים. זהו קצה העיר, קצה העולם. הקצה שלהם.

  הוא נזכר בביקור ההוא בכותל, כמה חודשים לפני שנפגשו. הוא בכלל לא מאמין באלוהים, איך יאמין במשהו אמורפי שאין לו צורה ואין לו קול? אם רק היה מקבל הוכחה, משהו אחד היה מספיק, היה משנה את דעתו. אבל זו הייתה תקופת שפל בחייו, אולי השפל הגדול מכולם, והוא חשב שלא יזיק לנסוע בעליות של ירושלים ולתחוב בין כמה סלעים עתיקים פתק עם כמה בקשות. ככל הנראה זה גם לא יעזור, אבל לבטח לא יזיק. הוא החליט לרשום בפתק רק דברים בסיסיים, לא להגזים. זוגיות, כזאת מיטיבה, ועבודה שלא יסבול בה ורק יחכה עד שיפטרו אותו. ברגע האחרון הוסיף סעיף נוסף של כסף, משל היה אלוהים דג זהב, ולמה שינצל רק שתי משאלות מתוך שלוש שניתנו לו? כשתחב את הפתק זמזם בקול חלש “מי שמאמין לא מפחד״ כמו אחרון החוזרים בתשובה.

  וכעת הוא מפחד, כל כך מפחד, להגיד לה שזהו, זה נגמר. למעשה, זה נגמר מזמן. זה לא מה שביניהם, זה מה שלא ביניהם. מה שלא יוכל להתממש. כן, יש פה חברות גדולה, ושותפות, והכול מתנהל על מי מנוחות: ניהול החשבונות, סידור הבית, הקניות, אבל זה הכול, אין יותר מזה. לא הרבה בכל מקרה. זו לא האש שרצה שתבער ביניהם, בהם.

  היא מסיבה את מבטה מהים ומתקרבת אליו, נכנסת אל תוך החיבוק שלו. הם עומדים שם דקות ארוכות, רועדים. היא רועדת מקור והוא רועד מפחד. “מי שמאמין לא מפחד״, הוא משנן את המנטרה הפנימית, מחכה לאות מאלוהים. שיכה בו עכשיו, יכה בברק, העיקר שיביא לסוף של כל זה, יותיר מהם ערימת פחם מעלת עשן, עדות לאהבה שמסרבת להיעלם, להיכבות באופן סופי. כל מה שניסה רק ליבה את האש שבתוכו – כזאת שלא תאמה את הטמפרטורות שלה – והיא בערה בו ושרפה כל חלקה טובה כמו גם רעה, לא הבחינה ביניהן. מזמן הבין, הם כמו שני מגנטים. כשמקרבים ביניהם יש התנגדות, וכשהם מתרחקים, הם רק נמשכים בחזרה האחת לשני. זו לא אשמתם, אלה חוקי הטבע. נדמה לו שליבה הפסיק לפעום. הוא מניח יד על חזה, מעט מעל הלב, מנסה לבדוק. היא מחייכת וזה מספיק להבין שיש בה דופק.

  “נלך?״ היא שואלת, “אני רעבה וקר לי.״

  הוא לא עונה, רק מביט בשמיים הכתומים-אדומים. דומה שהשקיעות התארכו והחושך מתעכב להגיע. עוד מעט יגיע הסתיו והעננים ייתעבו מן המערב וימלאו את השמיים. אז גם יגיעו השקיעות היפות. היא תתאושש מההחלטה שלו, יש עוד דברים יפים להיאחז בהם. שקיעות וריח פרחים ויין לבן בשישי בצהריים עם חברה בבית קפה בשוק הכרמל, אולי גם תיסע לחו״ל ותעשה את הטיול בסלובניה שתמיד רצתה לעשות. הוא בולע רוק בניסיון להוריד את הקציצה בגרון, אבל זו קציצה עיקשת. חבל שלא הביא את הבקבוק התרמי מהאוטו. מחשבות מתגנבות לראשו. אולי בכל זאת יש לזה סיכוי, אולי לא ניסו הכול. אולי המגנט השתבש, הוא מנסה לכופף את חוקי הטבע. המחשבות מנסות לפלוש לשארית גופו, להכניע אותו. הוא חייב לעצור אותן כבר בהתחלה, אולי יצליחו לעזוב את הראש, אבל הוא יוכל לעצור אותן במחסומי הגפיים, רק שלא יגיעו אל הלב, או גרוע מכך – אל הבטן.

  “אודי…״

  “מה?״

  “אפשר ללכת?״

  הוא מניח אצבע על שפתיה להשתיקה, מנסה למקד את מחשבותיו, לזקק אותן. עיניה פוזלות אל האצבע.

  “אוגגייי…״

  הוא מסיט את האצבע. הוא יודע מה יקרה אם יגיד לה את שהחליט. גם אם יצליח לעשות את זה, גם אם יוכל לעזוב אותה אחת ולתמיד, גם אז לא יעברו יותר מכמה ימים, עם קצת מאמץ כמה שבועות, והוא יחזור אל פתח ביתה, ייפול על ברכיו ויתחנן בפניה שתיקח אותה בחזרה. הוא יתנצל ויגיד שיפצה אותה על שיברון הלב והזמן האבוד. הוא יודע שהיא תסלח לו, לפחות כך הוא מקווה.

  לא. הוא חייב להיות חזק. זה או לדבר או לקפוץ. או שיכה אותו הברק. אבל ככה הוא לא יכול להמשיך. הוא מכווץ את שפתיו, לשונו נעה אחורה. מיצי הפה מתחילים לפעול ומתרכזים על הלשון. כשכמות גדולה מספיק של רוק נאספת, הוא בולע אותה במכה ודוחף מטה את הקציצה, וזו מחליקה בכאב במורד הוושט.

  “ענבר, אנחנו צריכים לדבר.״