מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שעות היום לא היו שם / דויד ראש-פינה

חלקים מסוימים באל. איי נראים כמו בגדד. לפעמים נשמתו של מארק נראית כאילו היא עוזבת. לפעמים, כשהוא מתעורר בבוקר, הוא נראה כמו אדם מפוחד. בחלומות שלו הוא מת כל הזמן.

"תגיד לי, מארק, מכל העבודות הדביליות והדפוקות, למה בחרת דווקא בזאת?"
ג׳מאל שואל אחרי פתיחת דלתות הזכוכית בלחיצת כפתור.
"אין לי שמץ. הזדמנות לפגוש אנשים כמוך, ג׳מאל. הזדמנות לבאס אותם על הבוקר," מארק אומר כשהוא תוחב את המכתבים בתיבות הדואר השונות בלובי היוקרתי.
"אתה יודע למה מכל העבודות הדפוקות, אני בחרתי דווקא בזאת?"
מארק לא עונה כי הוא יכול לנחש מה עומד לבוא.
"כי אני יכול להגיד ללבנבנים אהבלים כמוך ללכת להזדיין ולסגור להם את הדלת על התחת כל בוקר." ג׳מאל מחייך בניצחון. מארק מסתובב, פניו אל ג׳מאל. "אני חשבתי שבא לך על העבודה הזו כי היא היחידה שבה משלמים לך כדי לגרד את הביצים."
שניהם צוחקים ואז לוחצים ידיים. "כן. זה גם. נראה אותך מחר, אחי."
מארק יוצא מהבניין. הנשימה השורפת והלחה של החום הקליפורני זוחלת על פרצופו ועל צווארו ברגע שהוא עוזב את הלובי הקריר.
את פיט השמן הוא הכיר בג׳וב האחרון שלו במגרש חלקי חילוף למכוניות ברדפורד. למרות שתיעב את הבדיחות הגזעניות הדביליות שלו, ואת המשקל העודף, הוא אהב את מוסר העבודה שלו, ואת העובדה שכמוהו הוא בטלן חסר כיוון. פיט השמן הוא שהשיג לו את העבודה הזו, בדואר.
"למה לעזאזל ׳תה תמיד מדבר עם הכושי הזה?" פיט שואל ברגע שמארק נכנס לוואן.
"מאותה סיבה שאתה הולך לכנסייה."
פיט השמן מתניע את הרכב. "אשמה?"
מארק מצניח את תיק הדואר. "לא, כי מישהו צריך לפתוח את הדלת המזדיינת בשבילך. "
עצים ובתים חולפים מבעד למראות האחוריות כשהרכב קולט את השמש הקליפורנית השורפת. ‏זיעה מתחילה להיספג בחולצה השחורה של מארק, אין מזגן ברכב ‏הדואר הלבן הזה. דקות מאוחר יותר, מארק מחליק את המכתב האחרון אל תיבת הדואר האחרונה. איש גבוה וכהה מתקרב בשקט: "היי, מארק, אנחנו קצרים במניין, תסכים להצטרף?"
מארק רואה את המגן דויד על תיבת הדואר. "בטח, רבי, אין בעיה. אבל יש לי רק חמש דקות." מארק יגיד או יעשה כל דבר כדי להימנע מהחום שבחוץ. הוא מסמן לפיט השמן וצועד אל תוך בית הכנסת הקריר. כשהכיפה נוגעת בראשו, שערו חם כמו תנור. הוא מעולם לא הכיר את אמו, והדקות היקרות והמעטות האלה בחברתם המרעננת של יהודי צפון הוליווד הם הדבר היחיד שהוא אי פעם קיבל ממנה.
לפעמים, בלילה, אני חולם שאני נופל, ואני לא יכול לנשום…
מארק על השרפרף פוקח את עיניו ועוזב מייד כשהתפילה מתחילה.
בחזרה ב״מקרר״, כמו שהם קוראים לוואן, פיט השמן פותח פחית קולה. "אני חושב שאני הולך לעבוד בשביל המקסיקני ההוא בסנטה ברברה. אני עייף מכל השיט הזה."
מארק בוחן את שערותיו הלבנות. "אני מזדקן."
פיט השמן זורק פחית קולה על מארק. "כמו כולנו. שתה קולה ותשכח מהחרא הזה."
מארק פותח את הפחית ומתבונן בעצים החולפים על פני הרכב במהירות גדולה, משתקפים בזגוגית השמשה הקדמית. "אני חושב שהיו לי יותר עבודות מחורבנות משאני יכול לזכור."
פיט השמן שם לב שמארק הולך לכיוון אחר בנאום שלו. "לעזאזל, אחי! בוא נלך לעבוד בשביל ההיספני הזה! הם מוחצים לנו את הביצים פה, אבל שם בחוץ אנחנו אנשים חופשיים."
פיט השמן עמד להסביר את חזונו המלא על העולם מזווית ראייה של קולה קרה, אבל מכשיר הקשר הפריע לו. "פסטו, האם אתה שם?"
פיט השמן מסתכל על מארק, שנראה מרוחק, אוסף את שערו ומניח לעצים החולפים לפלוש לעיניו המלוחלחות. "זה פיט השמן בשבילך."
מארק שומע קטעים מהשיחה. יש לי חבילה פה שאני צריך שתבואו ותאספו. זה מיועד לצפון מזרח אל. איי. הקול-הלועס-מסטיק-בקשר אומר.
"שלילי, ג׳ימבו, זה האזור של גומז. אנחנו צפון הוליווד."
"גומז הודיע שהוא חולה, מה שאומר שהחבילה הזו היא עליכם. זו רק חבילה אחת. הייתי מחכה עד מחר אבל אי. טי. אס. ימלקו לי את הביצים."
"המשמרת שלנו הסתיימה." אבל התשובה מהצד השני קרה כמו הקולה בתיק שלידו.
"תקשיב, פסטו, אני השגתי לך ולחבר הקטן שלך את הג׳וב הזה ואני גם יכול להעיף אתכם החוצה באותה מהירות, והעובדה שאתה בן דוד שלי לא הולכת לשנות את מהלך העניינים. שחק איתי עכשיו בכדור, ומי יודע, אולי תשרוד עוד שבוע."
מכונית הדואר הלבנה נכנסת לשכונות השיקום. אור השמש הוצהב והוא מכה ישר בפניו של מארק. פיט השמן אוחז בחוזקה בהגה. הוא מזיע. הוא עצבני. בחוץ, ילדות צעירות שחורות משחקות ומחליקות באלגנטיות קסומה במורד המדרכות הריקות.
לפעמים אני מרגיש כאילו אין לי נשמה. אני חושש שהזמן והמוות עומדים מאחורי כל זה. אני כמו עץ דקל שנעלם במראה האחורית. משחק שח בלי מלך. משחק עם תוכן אבל בלי מהות.
"המקום הזה נראה כמו אזור מלחמה מזדיין." פיט השמן מוציא אקדח מתא הכפפות. "הפעם אני מוכן!"
מארק אדיש: "שים את האקדח בצד, אחי, אם הם יראו אותך עם הדבר הזה, הם יעיפו את התחת הלבן והעצוב שלך ישר לכוכבים."
זיעה מכסה את מצחו של פיט השמן. "מה הכתובת לחרא הזה?"
מארק בוחן את החבילה. "מאיפה לי לדעת? אני נראה לך כאילו באתי מצפון מרכז? רגע, אני חושב." החבילה היא קופסת קרטון קטנה מלאה בולים כאילו נסעה חצי מדינה כדי להגיע ליעד החם עד מוות שלה. מארק לוקח אותה ונכנס לבניין מלבנים כתומות. ילד לטיני קטן עומד במסדרון וצועק: "אני לא מכיר אותך." מארק מזיז אותו בעדינות מהדרך: "גם אני לא מכיר אותך, מה תגיד."
מארק מטפס במדרגות עד שהוא בטוח שהוא בקומה הנכונה. הוא דופק שלוש פעמים וממתין. וממתין עוד קצת. ממש כשהוא מתכוון להסתובב בחזרה, הוא שומע קול נשי גבוה.
"פתוח!"
מארק מניח לריאותיו להתרוקן מאוויר ופותח את הדלת, בוחן את השם על החבילה.
"גברת ג׳קסון? זה הדוור. יש לי חבילה בשבילך."
האוויר בדירה סמיך; האור מבחוץ עומד בניגוד לחשיכה הגמורה ומסנוור את פני השטח. אישה שחורה זקנה עם משקפיים כהים ישובה על הספה מתחת לתמונה של אדם בחליפה.
"גברת ג׳קסון, נדמה לי שזה שלך." מארק מתקרב לאישה. האוויר מריח מקינמון, והמהום עקשן של מזגן עושה את החדר לקריר ואת השקט למרוכז. "לא שמעתי שנכנסת."
מארק ניגש ישר לעניין: "את יכולה לחתום כאן, בבקשה?"
גברת ג׳קסון מרכיבה את המשקפיים התלויים שלה על עיניה המקומטות.
"העוגיות מוכנות. רוצה קצת, בחור צעיר?"
מארק נועץ את מבטו באיש שעל הקיר ממולו, שנראה כאילו הוא עושה לו את אותו הדבר, אבל במבט כבד שהצהיב עם הזמן.
לפעמים אני זוכר את הזרם השלו הקשה, המתפתל שקוף על נשימתי, זרם של פעם בחיים בחלון הזמן.
"בחור צעיר?"
"לא תודה, גברתי."
גברת ג׳קסון מעבירה לו את הקבלה. מארק נותן לה העתק וצועד בחזרה לעבר הדלת הפונה לרחוב. כשהוא נפנה להיפרד ממנה, מארק רואה את גברת ג׳קסון מוציאה ריבולבר מהחבילה. הוא עוצר. גברת ג׳קסון מביטה בו ואומרת בקול נמוך, כמעט בלחישה:
"אני לבד, אתה מבין." מארק לא יכול לזוז או לדבר.
"אין לי ילדים או נכדים, או משפחה כלשהי שתשמור עליי."
מארק, בטבעיות, עונה כאילו מישהו אחר עונה במקומו: "אני מעולם לא פגשתי את אמי…"
גברת ג׳קסון מביטה במארק ישר בעיניים ואוחזת באקדח. "הזמן תמיד כאן, הוא לא עוצר, אבל אני חושבת שאני יודעת איך לשטות בו. היום הוא לא יהיה פה.
מארק מתקרב: "אלה עוגיות קינמון? כשהייתי ילד הייתי אוכל עוגיות קינמון."
גברת ג׳קסון צוחקת: "בשביל ילדים הזמן לא קיים."
מארק מושיט את ידו כאילו ביקש את האקדח: "אולי נוכל למצוא דרך אחרת לעצור אותו?"
דממה משתלטת על החדר כאילו ניתנה לזמן החולף נוכחות חדשה לגמרי. גברת ג׳קסון מושיטה את האקדח למארק. הוא לוקח אותו: "אפשר לטעום מהעוגיות?"
גברת ג׳קסון מהנהנת: "כן, זה בפירוש יכול לעצור את הזמן."
הילד הלטיני מהמסדרון נכנס לחדר.
מארק מסתובב לראות מי זה.
הילד מבחין באקדח שבידו של מארק.
הילד שולף מגנום שלושים-ושמונה-מילימטר ממכנסיו
ויורה כדור אל בין עיניו של מארק.

חלקים מסוימים באל. איי. נראים כמו בגדד. לפעמים, נשמתו של מארק נראית כאילו היא עולה למקום אחר; לפעמים, כשהוא מתעורר בבוקר, הוא נראה כמו אדם מבוהל. בחלומותיו הוא מת כל הזמן.


 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp