שנת שמיטה / אביבית משמרי

נצר לשושלת ארוכה של נשים שישנות עם פה פתוח; טכנאית מסורה של רקמה, הטלאה וחיבור של מילים; קוראת מושבעת של קלאסיקות ושל האותיות הקטנות בשלטי פרסומת, לסירוגין – אני! מי היה מעלה על הדעת שאני (לאגו תפקיד חשוב כאן), כן אני, לא כתבתי בשנה האחרונה אפילו שורה אחת.

לא שלא היו רצנזיות, פובליציסטיקה, כתיבה בתשלום, סטטוסים פה ושם, בלטריסטיקה של פסקה וחצי-שתיים, שנגנזו באין להן ערך. לא שלא היו קלקולציות מגונות בנוסח "כתבתי חמישה ספרים ועשרות סיפורים בשבע שנים, אני על ממוצע סביר". לא שלא היו תובנות על שנות שמיטה ספרותיות, הצורך במנוחה, בעיבוד החומר פנימה. הכול היה – הכול.

ולא שלא הייתה מלאכת החיים, פס נע ארוך של מכונות כביסה ושיעורי בית ופרישׂת ההוצאות על הגשר לשיניים. ולא שלא היה פה מוות, איכסה, סיעוד, פיכסה, פחד אימים, יתמות שתימשך חיים שלמים, נשיאת ההורה הנותר כביפר תמידי; לא שלא הייתה הכבישה הנפלאה במכבש הזמן, ריכוך של כל עצמותינו יחד ולחוד בגריסה הזו שלא תיפסק לעד; מבט במראה ותהייה עוד כמה שנים ימשיך החיוך להיות כזה ומתי ייכנע להסתדרות אחרת של השיניים, להיחלשות הלסת, לחוט של עצב, לכבלים של זעם, לאדישות. לא שדעך עולמי הפנימי, חלומות קולאז'ים ופנטזיות העולות במזלג. לא שלא היו חומרי הגלם.

אבל מילים לתאר אותם לא נמצאו לי. ואם נמצאו נמשכו שורה או שתיים, טיפשיות מחמת הבנאליות. אז מניחים לזה. הרי במקום לכתוב אפשר המון דברים – יוצאים לסיבוב, עוקבים אחר החדשות, מבשלים, מברברים. הזמן עובר, איזה יופי. הבלחי תובנה עליו באים והולכים. כמו אישה לא-כותבת.

איפה הכתיבה שלי? היכן קולמוס נפשי, מעייני הנובע? נפל לבור של היומיום והתערבב בדייסת קורונה מגעילה ושפכו עליו קצת מאמץ יתר בעבודה (להפסיק עם התירוצים, מתמיד כתבת גם בשיא הלחץ ופרחת כך) ופשוט נגמר. נגמר! או תלה שלט זמני, מייד אשוב.

אולי עוד מעט ייגמר המייד? אפשר לחלום שפעם אשוב להיות האישה שיש לה מילים בראש, שרעיון מכונף (או בעל זנב) אוחז בעורפה, הולך איתה לכל מקום עד שהוא מתנסח על דף. לא כיני הרעיונות המטופשות הללו שיש לי כעת, גירוד פה ושם ופלייה שלהן באצבע – רק למולל וזה מתחסל. אפשר לחלום לפחות ששוב אדע לכתוב יומן יומי, לעצמי? לעצמי! עזבו את הקוראים עכשיו.

*

כל הזמן הזה זזה בלעדיי מערכת הספרות, מנגנון עברי מזעזע שכמו הרכיב ילד עיוור מאלפי רכיבי פח קטנים ומקרקשים. הכול-בו: כמה בעלי מלאכה משומנים עם מהלכים בהוצאה, וכמה שרלטני נירוסטה עם כפתורים משוכללים ומדיניות תשלומים קבועה; ועוד מאור אחד או שניים של ממש. ולא מעט נחבאים אל הפינות, פנינים טמירות בידם ומבוכה בעיניהם. והמון מלל מטביע-כול: זיכרונות משפחתיים ורומנים של סדנאות ומימון עצמי וגריסת עותקים וסיפור קצר יפהפה אחד בכל הקובץ. ואיזו מישהי, תמיד מישהי אחרת, שמבשרת בשמחה על מהדורה שנייה. מי קנה את הדרעק הזה שלך, יקרה? ועוד אחד שמצלם את עצמו קורא בספרו, באין לו דורשים. ומניפולטור שמכריז רק שבוע אחרי צאת הספר שכבר הראו לו נתוני מכירות ושאין קונים, והאם תוכלו לעזור ולהמליץ. ראיונות בעיתון וברדיו וליקוקים ולייקים למי שכבר שנים כותב זרדים ואניצים, אבל מקבל כיבודים וממשיך לפרסם כי צריך להשביע את רצון המעריצות.

יש גם כסף שנבזק על כל זה, תמיד תשלום במשורה ותמיד הדרישה הזו להוציא את הנשמה (תחתימו, תסרקו, תשכפלו… לא קיבלתם!). קרנות ארציות שמעדיפות חומרים שאפשר לעבד לסרט. קרנות עירוניות שמבשרות כל שנה מחדש שאין מענק. ופרסים שנפרסים על כל זה, מהעיטור היהיר והנפוח של הגנרלים ועד אחרון התארים החנוניים למושכים בעט. הודעות שמחות על כנסים ופאנלים שמקשיבים להם מחצית ממספר דובריהם. ולמי אכפת? להמוני קוראים לא אכפת בכלל, ולחמישה-שישה כן אכפת קצת, לרוב.

נוסעת נוסעת המערכת הזו, עמוסה כמו אוטובוס בעולם השלישי ויעילה כמוהו. בשנת המגיפה לכל הפחות לא היו רזידנסיז ולא מלגות התפנות בחוץ לארץ וככה נחסכה לנו הבהייה בתמונות עמיתינו עם משוררים פינים, בעלי טור טאמילים, בתרגומים לשבע שפות ובלחיצת יד חמה עם שר התיאטרון המאלזי שמצא מעלות גדולות בכתיבתם והשווה אותם ל –

(די עם אלה. לחזור פנימה, עין בעין במראה.)

*

במשך שנה וחצי היא הלכה וגוועה, עד שיצאה נשמתה. כל אותו הזמן באו לבקר אלה ואחרים, והתקשרו אלה ואחרים, ורק אלה ואחרים מסוימים כלשהם לא התקשרו. ולא באו ולא שאלו. אולי שמעו מרחוק, אולי דאגו בהסתר, אבל לא באו ולא מסרו ד"ש ולא השמיעו דבר. רק ללוויה שלה הגיעו, כשכבר לא הייתה.

ומה? לפני שבוע מצאו אותי, בִּתָּהּ, וביקשו ממני חברות בפייסבוק. בפייסבוק! חברות!

אישרתי אותם, כן. לא ברור מדוע. כי אני ותרנית? כי אין לי כוח לכעוס? או כי עדיף לשתוק? לאפשר שלא ישאלו עליה אפילו פעם אחת בשנה וחצי? להעמיד פנים שזה בסדר? הלוואי שלא הייתי מאשרת. הלוואי שהייתי פוגשת אותם, מחכה להם ליד הבית, אומרת להם בפנים: לא הגעתם! לא התקשרתם! ככה הייתי מדמה שסגרתי איזה מעגל, שתיקנתי עוול. ככה האבל היה זורם, לא נִקווה בעורקים. מתנקה בצורת כעס. למה שיֵצא רק בצורת ואקום פנימי?

(בחינה של המקום הריק מכל צדדיו, אין לו גבול בעצם ואין צורה מוגדרת, הוא סתם גומחת אפס נוכחות. והנה הוא כבר מלא בכל מיני פיצ'פקעס של זיכרונות, טעמים ותמונות ישנות. לסירוגין הוא מתמלא ונחסר, בכל פעם שנזכרים בו. למה לא ביקשתי מהם בזמנו שיתקשרו? בשבילה, לא בשבילי. אין תשובה.)

לא באו לבקר, וזהו. כמו שהקוסמת הרעה לא באה לנשף. כמו שכרוב ממולא בטעם הבית כבר לא ייווצר אף פעם. כמו שפעם כל חלל נחזה להיות חלל הבדידות ועכשיו כל חלל מתיימר להיות חלל היתמות, אבל זה שוב סתם חלל רגיל של החיים שצריך למלא. ככה הכתיבה זנחה אותי ומתישהו היא בטח תעז שוב להגיע, בת זונה מסריחה, בצורת מכתם או פוסט או סיפורון מוזמן לכתב עת.

ואם היא תבוא אליי ככה שוב פתאום, תבקש לשוב, האם אאשר לה? אאפשר אותה? כן, אאשר ואאפשר. ועדיין אשנא אותה ממש. כאילו לא מספיק לאבד אמא, צריך לאבד גם את הדיבור.