דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שניצל עלא רסי / נעם פרתום
כבר חצי שנה לפחות אני מבטיחה לבעלי שאכין לו שניצל לתפארת המדינה והמליצה. הוא אומר שאני צריכה לפתוח את הטקסט הזה ככה, בעודו מכין לנו טוסט גבנ״צ־מוצרלה משודרג א לה ״גמביט המלכה״ מלחם משפחתי.
״נו,״ הוא מפטיר, זה זורק אותך ישר לתוך הסיטואציה הטראגית! מה שאצל נשים אחרות הוא ארוחה פשוטה ומובנת מאליה לילדים בצהריים של יום שני, הפך אצלנו בבית לפנטזיה בלתי מושגת! את״ – הוא מקטרג,״ את תמיד תכיני שניצל רק בעתיד. שניצל פוטנציאלי־תיאורטי מרחף עם כנפיים כמו המשיח של ישעיהו ליבוביץ!״
בקיצור, פריטי הוא ד״ר ג׳קיל ומר הייד של הכתיתה האוסטרית ובמקום שרביט הוא אוחז בידו פטיש שניצלים. כבר כתבתי פעם בשיר שהוא ״משורר הבית במסווה של צייר״. אבל אם לומר את האמת ולדייק, פריטי הוא פיגמליון. ואני אסביר – רוב הזמן אני גבירתי הנאווה שלו והוא, צייר מדופלם בפני עצמו, מתפקד גם כאשת המשוררת.
אבל עזבו את המליצה. פריטי מקטר בצדק על כך שאני לא שותפה די הצורך במלאכות הדומסטיות השוטפות. תבינו, יש בינינו חילופי תפקידים מגדריים קלאסיים, רק הפוך גוטה, אשכרה הפוך! זה פמיניסטי ויפה מאוד על הנייר אבל לא פייר כלפיו בפועל. אני הפרינססה המעופפת שכותבת שירים ועושה מה בטוּטה שלי ומכניסה טיפה׳לה יותר כסף, לעיתים, ובעיקר יש לי את פוטנציאל ההשתכרות הגבוה יותר. נגיד.
תראו, כל עוד לא היה לנו ילד דברים היו מתנהלים, בגדול, על מי מנוחות. יכולתי להשתרלל עם השכינה וההשראה, לקנות לי מחלצות יפות כאוות נפשי, ללרלר עם חברות וחברים, לישון עד הצהריים ולהשאיר לו את החזקת השיט היומיומי על תילו. בסוף הייתי מפצה בחינדלעך ופוצי מוצי, ועל הדרך הייתי פותחת איזו סדנת כתיבה ומכניסה כמה ג׳ובות קטנות והכול בסך הכול זרם בצ׳יל.
אבל מאז קיומו של ים – בננו הפעוט שעוד שבועיים בול יהיה בן שנה, חמסה חמסה חמסה – שימדורה אנחנו עליו! – מאז ים נטרפו כל הקלפים, והפכתי מד״ר הנרי ג׳קל הבת בדמותה של אודרי הפבורן היפהפייה הקוקטית האגדית עם הסופרן קולרטורה הגמיש והמתנגן של ג׳ולי אנדרוז (גברתנו הנאווה בגירסתה הבימתית) למיסיז אלייזה דוליטל־הייד מרוטה, טרוטה, קרירה כמו חת׳כת דג טרוטה יבשה ומעצבנת!
כלומר, מילא שהרשיתי לעצמי לגנוב עוד שעה שינה בבוקר כי יש לי טרשת נפוצה, יו קנואו, ואני חייבת לישון, בלי שינה הרי אין אותי וזה מסוכן – מילא זה. ניחא. מילא שאני רוקדת כל הלילה בפאקינג דרימז שלי. אבל אז, כאילו כדי להכעיס, אני אפילו לא מכינה שניצל. מה כבר פריטי ביקש?! מה, הוא לא מוריד את הזבל כל יום ומפנה את פח חיתולי הקקוּש של התינוק שלא יעלו עובש ויצחינו עד לב שמיים בחדרון ההחתלה הקטון בחום יולי־אוגוסט? נו בטח שמוריד; והוא לא קם ראשון (כמעט) כל בוקר ומחתל ומנשק ומחבק ומלביש ומאכיל בתמ״ל ואז לוקח לגינה או לג׳ימבו? – לוקח; ומי מכין את רוב חביתיות הגבינה והחביתות מביצים ולביבות הבטטה וטוחן ירקות בבלנדר מוט, מי? הא יא ג׳מעה? נו, כבר הבנתם. הוא. ודאי שהוא.
ועכשיו גם הוצאתי ספר חדש נוסף לכל אז כיבודים וקולטורה וספרות! ועל הדרך נכנסתי למגה מינוס כי השקה חגיגית וצילומים לעיתון והייתי חייבת לרענן ת׳גרדרובה, ומי לא ישן בלילה בגלל זה בסוף? הוא! הגבר הוא־הוא זה שמתהפך בשנתו במיטה. כי בניגוד אליי הוא מחובר יותר לקרקע, וזה בא, אפעס, עם חרדה.
ומה לעזאזל הוא כבר ביקש? סבבה יאחתי, סובל ת׳כפיות טובה הלא שוויונית שלך. הוצאת עכשיו ספר. דבר גדול ומסעיר. הוא סופג כמו אולווייז אולטרא של הביוקר. אבל רבאק, עד שאת מתעשתת שוב ומתחילה לתת יד ולהשתתף כיאות, בהגינות של פרטנרית על אמת, במאמץ גידול הצאצא, או לכל הפחות מביאה קצת בייקון מזומנים נאה, עד הרגע הנכסף הזה, לפחות תכיני שניצל!
כל הדיבור הפופולרי עכשיו באינסטה של ״טרד וייפז״ – נשים שלכאורה צריכות להתחבר שוב לאנרגיות הנקביות שלהן וככה לשוב מחדש אל נשיות ה״רצות עם זאבים״ שאבדה לנו קטלק; כל הדיבור הזה על ״כוח הפוסי של הנקבה״ דוחה ת׳שועלות עד זרא לטעמי. נקבה בכוסאמא שלי.
אבל מה כולה פריטי ביקש ממני?! הוא לא אמר בובה, שמעי רגע: בא לי שתשחקי אותה נקבה קצת עכשיו – נשמת אפי, משוש חיי, עשי טובה! תעלי רגע על עקבים,ככה לשם שינוי, תדפקי איזו שמלה עם קרינולינה תפוחה ומחשוף מרומז ואלגנטי, שרשרת פנינים מעודנת, סלסלי ת׳שיער ותרימי אותו ואת שדייך ותכיני לי מנת צלי הגונה עם פירה ומעט שעועית ירוקה בצד לארוחת ערב כמו אישה אמריקקית ראויה לשמה מהפיפטיז!
לא. פריטי בן, חייאתי, לא ביקש את זה. הוא כולה רצה מחווה קטנה. מחוונת. בדמות שניצלון. אבל אני – גורנישט. נאדה. זילץ׳. שנה וחצי נתתי לו להתייבש בהמתנה לשניצל. בזמן שנשות ישראל טובלות עוד חזה עוף מקומח ומתובל בבלילה של ביצה ומעבירות את החזות למקלחת או שטיף או בעצם חפיפה – מה חפיפה?! פרמננט! – סלסול תמידי לשיער במסרקות ברזל, כלומר סליחה, ברולים! הרולים הכי חדשניים ואפ דו דייט שיש! איך היו אומרים בסיקסטיז? הרולים הכי במודה!!! כאלה עם גומי סיליקון ואנאערף מה, ספוג תכלת מנצנץ לפרמננט שכל הווייתו פירורי לחם מוזהבים הנושרים על הראש כקשקשי ענבר מתכתיים וחלומיים שגורמים לשיער להתחלק על השכל ולהתיישר לנצח נצחים (בווריאציה קסומה משודרגת על אלי שידי – גיבורה מסרט נעורים קלאסי אחר, רק מהאייטיז הפעם, ״מועדון ארוחת הבוקר״, בו שידי הקולית והמתולתלת מנערת את שערה גדוש הקשקשים כדי להוריד שלג על ציורה).
בקיצקיצ, בעודי יושבת פה וכותבת את הטקסט הזה, רוקחת את המעדן הליטררי המפוקפק והמצחין מהראש כדג מת הזה, אני קולטת שאלעד, מיי לאבר, הגבר שלי, פשוט צודק. כוסאומו. פמיניסטית־פמיניסטית, עם פוטנציאל לעשות כסף נייס, מעופפת אקסטרה כי יצא לי ספר חדש. הכול אחלה־סבבה. אבל מה הקטע? האיש שלי רוצה שניצל! סימבול. מעשה הוקרה והערכה פעוט. טלי קורה, בת אדמת, הפשילי שרוולייך, פשטי זרועותייך מלאות העזוז המדומיין יותר או פחות, ותעלי תחת ידייך לא רק ספרות מחוריינת או משעשעת או מלבבת או מה שלא תהיה. שנאמר: לעזאזל הספרות וכל אשר בה, אני צריכה שניצל טעים!
וכעת גברת משוררת, חדל קשקשת תבוסתנית ויאללה למלאכה. אכבר שניצל מארץ השניצ־שנ״צ המובטחת את תדרדסי לו פה! שניצל כלכך משובח שייבלע אל קרבו בגמיעה אחת וישר יפילו לסיאסטת שרעפים מטוגנת ומענגת, שכולה חלום צלול כעין היהלום! לשם המשימה פניתי לחברי החדש, הסופר אסיף אלקיים – אושיית אינסטגרם בל תתואר, ברנש חתיך ונבון שיכול לדברר גם אגרטל אם יחפוץ בכך, ושמעבר להברקותיו ולעיניו היפות והכובשות הוא גם ספרדי שלם – מרוקאי טהור מלגו ומלבר, מה שנקרא, ובעיקר – בשלן על חלל!
ביקשתי מאסיף טיפים לקראת הבישול. ניצלתי את כישוריו לצורך רקיחת השניצל האופטימלי. שנאמר: ניצול לטובת שניצול. ״שומעת,״ הוא אמר לי, ״המתכון שלי לשניצלים די פשוט. אבל תעקבי טוב טוב.״ וככה הכתיב לי:
״מייבש את החזה עוף
מקמח
ביצה
פירורי לחם. אל תתביישי לייבש לחם ולטחון אותו, גם עובד מעולה״ (זה הסוד שלו, יסף אחר כך. הפנמתי. וואלק, אעשה טוסטים ברעל של הרבאק, כמצוותו, ואטחן!)
״את הביצה אני מתבל עם קצת פפריקה, מלח וכמון,״ הכביר.
ולסיכום סימס: ״שהשמן יהיה רותח רותח. הכי חשוב.״ חוצמזה הוא גם נתן לי מתכון להיט לקוסקוס מיקרו מהאגדות שמתעלה על כל המאמות מרוקו שבעולם הזה ומתכון חותם מנצח למרק לקוסקוס ללקק ת׳אצבעות. ככה שגם תוספת ישראלית־אסלית כהלכתה יש לי.
כלשונו של אסיף, כפרעליו, ״עלא רסי ועיני!״ יענו, באחריותי. מילה של אבא, יא מאמא, יהיה לך שניצל דה בסט בסוף. וואלה, קניתי. תודה אסיף, יא אח. פריטי, חביב אלבי, אני על זה!