דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
נולדתי בבית שטוף שמש עם עץ לימונים בחצר, ופרדס תפוזים במעלה הכביש. למדתי בבית הספר היסודי על שם דוד בן־גוריון. דור ראשון להורים דוברי עברית שפת אם. למעט שמי בעל הצליל הנוכרי לא היה שום סממן להיסטוריה היהודית בגלויה הציונית בה גדלתי. אבל יש לדייק — מי שנכנס פנימה אל תוך ביתנו היה יכול למצוא אי אלו רמזים מטרימים. לדוגמה: הספרייה. דמיינו ספריית קיר מתפקעת מספרים, חלקם נדחסים במאונך, חלקם כמעט מחליקים לרצפה. דמיינו את הכותרות: The Destruction of the European Jews, Night, To Hell and Back וכו׳ וכו׳.
דמיינו ארוחה משפחתית ב״בראסרי״, אז מסעדה תל־אביבית טרנדית שרק נפתחה. השנדלירים המעוצבים מנצנצים, מפיות הבד הלבן מגוהצות למשעי, היין הקר נמזג לכוסותינו, זהו ההולדת ה־21 של אחי וכשאנו מקישים את כוסותינו לחיים, הוא מבקש בבדיחות הדעת: ״בלי לדבר על היטלר ביום ההולדת שלי.״ אנחנו צוחקים, אבא שלי מחזיק מעמד עשרים דקות בדיוק.
הכרתי את נרטיב המלחמה לא רע. הנה אני בת 13, יודעת שביוני 1942 כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר פלשו לברית המועצות. אהבתי לגלגל על הלשון את המילה ״ברברוסה״.
הנה אני נערה מתבגרת, מתווכחת עם אבא שלי על אנטישמיות: ״זאת תופעה נצחית,״ הוא מתעקש. הוא בעבר, אני בהווה. הוא תקוע, אני משוחררת. הוא לא רואה את מה שאני רואה. ״ודי, די, די עם זה כבר, זה לא קשור לחיים שלנו יותר.״ אני מפזרת אבקת זעם שחור באוויר וטורקת את הדלת מאחוריי.
ואז בשנות העשרים אני עוזבת את בית הוריי, ויוצאת לחיים עצמאים. העבר ההוא נותר מאחור, רקע משני לחיים שהפסקתי להגות בו. עברתי לתל־אביב, פרסמתי את הרומן הראשון שלי, אלו היו שנים מתוקות של גילויים, הרפתקאות עירוניות וחופש גדול. ביום בו נכנסתי בשערי הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב חלה נקודת המפנה. תחילה למדתי בחוג לצרפתית, קראתי סארטר וסימון דה־בובואר, שיננתי זמנים בצרפתית. זה היה מעניין ומסעיר, זה היה באמת טרה שיק. למדתי, הגיתי, והתלבשתי יפה. כשהתחלתי לגלגל בראש את הרעיון של לימודי דוקטורט (אבא היה אומר לי מגיל צעיר – עד גיל 30 תוכלי לסיים את הדוקטורט שלך!) הבנתי שמוטיבציה של טרה שיק (חזקה ככל שתהיה) לא מספיקה בשביל לשקוע במחקר של שש או שבע שנים מחייך. וכך הגעתי לראשונה לקורס של פרופ׳ חנה וירט־נשר על ספרות יהודית־אמריקאית. קראנו את סיפורי ההגירה וההשתלבות בחברה של מארי אנטין, אניה יז׳רסקה ואברהם וקאהן, וזה היה מוכר מאוד מחד גיסא ורחוק מספיק מאידך גיסא, וממוקם בנינוחות בין השואה לציונות – מה שקוראים האל־ביתי. התאהבתי בהיסטוריה, שכמעט הייתה יכולה להיות שלי, ולמשך כמה שנים טובות החלפתי הווה יהודי מדומיין אחד באחר. את הדוקטורט הקדשתי לאבא שלי באלו המילים:
״אבי פתח בפני שערי ידע, הטמיע בי את אהבת הספרות, והעביר לי את האחריות על גורלו התרבותי והמוסרי של העם היהודי. בהיותו בן לניצול שואה הוא העביר לי גם מחויבות ללמוד, לזכור, ולנצור בליבי את הקורבנות וחייהם. הוא כאב את אובדנם על בסיס יומיומי. לפני מספר שנים, כשהלכנו על הטיילת בחוף ימה של תל־אביב, הוא אמר לי, 'אני מרגיש קרוב יותר בחיי להיסטוריה ההיא מאשר למציאות חיינו כאן.'״
פאסט־פורוורד לשבעה באוקטובר. אני מתרוצצת כמו תרנגולת כרותת ראש, בוכה ובוכה במעגלים, מחפשת אחר אלוהים־יודע־מה. אני מעשנת בשרשרת, טבק נמהל במלח דמעות ואני חושבת שתי מחשבות מהירות: לראשונה מזה ארבע שנים אני חשה הקלה על שאבי אינו כאן לראות את אשר רואות עיניי. אבא שלי, שחי עם הנספים כל יום מחייו, שציווה עלינו ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא –״, אבא שלי לא יכול היה. שנית, אני מבינה שעד אותו יום לא חייתי בהווה. בהווה במובנו היהודי זאת אומרת. אפילו לא במובנו הישראלי. על אף הפיגועים של שנות התבגרותי, הסכמי אוסלו, רצח רבין, ההתנתקות עוד פיגועים ועוד פיגועים – על כל אלו כיסתה בועת העבר. מצד אחד, היא קרקעה אותנו לצער תמידי. מצד שני, לא הבנתי אפילו כמה היא שמרה עלינו.
שנה הלכה, שנה באה ובשבעה באוקטובר 2024 אני מוצאת את עצמי יושבת על גדות אגם ואנזה בברלין. אני שוהה כאן לצורך תוכנית רזידנסי לסופרים. קיבלתי חדר גדול ובתוכו חדרון נוסף, זהו חדר כתיבה עם נוף משגע לאגם ולחצר. בבית ועידת ואנזה, הידוע גם כווילה ואנזה עדיין לא ביקרתי. פניו הארוכות והצרות ושערו הבהיר המודבק לקרקפתו של ריינהרד היידריך מוכרות לי היטב. היידריך היה בין האחראים העיקריים והיוזמים, לצד היינריך הימלר ואדולף אייכמן, על השמדת היהודים והפתרון הסופי. הוא כונה ״הקצב מפראג״, ״המפלצת הבלונדינית״ ו״התליין״. ולכן בשבעה באוקטובר 2024 על גדות אגם ואנזה אני מצפה לחוש אימה, אני מחכה לצמרמורות ורעד, אני מייחלת לעילפון, אבל אינני חשה אף אחד מהדברים האלו. בעודי מתבוננת על הנוף הזה, היפה עד בחילה, אני מבינה שהמוח שלי החליף אימה באימה. בעוד אני נבלעת בתוך דרמה ענקית, אפוס תנ"כי שמאיים לטרוף אותי, נדבקים לתודעה שלי מספר דימויים בניגוד לרצוני: ילד כבן שלוש, צבעו כשל קיר בטון, שוכב על מיטה (לא ייתכן שזאת מיטת בית־חולים), כל גופו רועד. את ההדף אינני שומעת אבל אני יכולה בהחלט לדמיין אותו. משפחה במנוסה על עגלה עם חמור (לא ייתכן שזאת מכונית), בחור צעיר מחזיק בחיקו כלוב ציפורים. הוא מחייך, אפילו צוחק. לאן אתה מבריח את הציפורים האלו? וכל הזמן מרחף מעל זמזומם הטורדני של הרחפנים. אני לא רוצה לחשוב את המחשבות הזרות האלו. אני מנסה לשכנע את מוחי לסגת. אני מובילה אותו אל מתחת המנהרות, אל החטופים, אל חטופות. אל נעמה לוי, נעמה לוי, נעמה לוי, אל מתן צנגאוקר, מתן. אל החיילים, אל החיילות, אבל אני לא מצליחה. כאוס נזרע בתודעה שלי. השעות, הדקות, הימים, השבועות ואחריהם החודשים והשניות שאחרי השעה 6:29 ההיא קעקעו כל מושג שהיה לי. כל בנייני חיי התמוטטו אחד אחר השני, ובתוך עננת האבק הזו אני מבינה שעליי להיפרד, גם אם לתקופה מוגבלת, מהאימה ההיא (ההיא שהייתה ונגמרה ויכולנו לבכות אותה, לקונן עליה, לכתוב ולחקור אותה), האימה שהייתה לי לבית.
קוראים נמהרים עלולים לטעות שהטקסט הזה נגוע בהשוואה, או אפילו למצוא בו טעמים פוליטיים. חלילה לכם. זהו רק תיאור פשוט של הצרחה.