דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
בשנה האחרונה שואלים אותי שוב ושוב, בטון זהיר ומתחשב, מה שלומי. אני עונה שוב ושוב את אותה תשובה מטופשת, מתחמקת, ניסיון שקוף ועגמומי להקטין ולהקליל את התשובה: ״שלומי לא משהו״. מאז השבעה באוקטובר לא כתבתי אף מילה. כלומר, כן כתבתי, כתבתי המון, אשד של מילים התפרץ ממני בעקבות הטראומה הנוראה של המאורעות עצמם, וגל ההדף השני שלה, והשלישי, והרביעי – גלים שנוצרו על ידי הסביבה האקדמית והאינטלקטואלית האמריקאית המתנכרת שבתוכה אני חי, סביבה שבחרה לשתוק שתיקה רועמת אחרי המאורעות עצמם ולשלול את זכותה של ישראל להתגונן, ובמקרים רבים גם להתקיים, הרבה לפני שהתגובה הישראלית הקשה למאורעות התחילה. אני, שעד אז לא דיברתי בפומבי או כתבתי על ״המצב״, מצאתי את עצמי מתראיין ללא הרף וכותב מאמרי דעה, מסות אישיות ותגובות כמו לא עשיתי מימיי. כבר בשעת המעשה הבנתי, ובדיעבד זה אפילו יותר ברור, שזאת תגובת טראומה טיפוסית. יש מי שהטראומה משתיקה אותם, אחרים מתמלאים פתאום במלל בלתי נשלט. הדיבור הבלתי פוסק על הטראומה מייצר אשליה רגעית של התרה, של זיכוך קתרטי – אבל הרגע המבורך של השקט שנוצר אחרי שהצלחתי ללכוד במילים תגובה מדויקת למאורעות מתפוגג במהירות, והרעש האינסופי חזר פעם אחרי פעם להשתרר בחלל הנפש הפצועה. מעולם לא ראיתי במעשה כתיבה אקט תרפויטי, ואם היה בי אי פעם ניצוץ־אשליה שכזה, הוא כבה השנה. הכתיבה והמלל השאירו אותי ריק וחסר, הם לא פתרו שום בעיה.
ובכן, כתבתי הרבה על אקטואליה, אבל פרוזה? לא. כלומר, כן. כתבתי כמה סיפורים קצרים, פרגמנטים של זיכרון או בדיון שלא היו קשורים במישרין אל ההווה המיוסר, מנסה להיאחז באל־זמניות של התמות והלשון כמו טובע הנאחז בקש. ניסיתי להתרפק על העברית, למצוא דרך חזרה אל תוך מחילת־הארנב המסחררת שלה – אבל הלשון האהובה נענתה לי רק באופן חלקי, מתוך רחמים, אבל לא מתוך התמסרות של תשוקה. פרוזה של ממש, עמוקה, ארוכת־נשימה וחסרת גבולות, פרוזה שמפתיעה אותך במקוריותה תוך כדי שהיא נכתבת – שעריה של הפרוזה הזאת נותרו נעולים בפני, מוגנים על ידי כלבי השמירה הנשכניים של האקטואליה. פרוזה אמיתית, כתיבת מעמקים, צריכה חלל פנימי כדי להדהד בו. כמו בתורת הצמצום הקבלית, העצמי־היוצר צריך להתכווץ כדי לפנות מקום ליצירה. באופן פרדוקסלי, צריך הרבה ביטחון ותחושת־מבוצרות כדי להרשות לעצמי להצטמצם. העצמי הפגוע הוא נפוח ונוקשה כמו איבר חולה. שום יצירה אינה נובעת מעצמיות פצועה.
גם לא קראתי כלום. כלומר, כן קראתי, המון. קראתי בקדחתנות מבזקי חדשות, מאמרי מערכת, ציוצים מלודרמטיים ברשתות החברתיות, פרשנויות מופרכות של כל מיני מומחים מטעם־עצמם. כל דבר שעשוי היה להזרים עוד אדרנלין בגופי ולגרום להכרה שלי להמשיך ולהתפלש באופוריה המורעלת של הכאב, השנאה והייאוש. קראתי רק מעט פרוזה, ומתוכה מעט מאד נחרת בזיכרוני. איזה סיכוי היה לדרמה של הבדיון מול הדרמה של החדשות – דרמה שמשדרת בגל נסתר, תת עורי, ממכר, מטפטפת את הרעל של האלימות והשנאה ישר אל תת־ההכרה? ובאמת, הייתי מלא בשנאה בשנה האחרונה. שנאתי את כולם, את כ־ו־ל־ם. יהודים, מוסלמים, נוצרים, ימנים ושמאלנים, שחורים, חומים ולבנים. שנאה יוקדת, חסרת גבולות, שנקרעה מהעוגן שקשר אותה אל הקרקעית ושטה במסלול כאוטי כמו ספינת־רפאים נטושה.
הדרמה של האקטואליה היא דרמה נחותה, אלמנטרית, חסרת ניואנסים. הדמויות גסות וחד־ממדיות כמו בובות שנגזרו ביד לא מיומנת מקרטון אריזה: ראש ממשלה נכלולי, רעייתו המרשעת, חבורת שרים שנראים ומתנהגים כמו מוקיונים־רצחניים בסרטי האימה של שנות התשעים. גם דמותו של האויב כמו לקוחה מסרט הוליוודי ישן זול – סרט שנוצר לפני שהאולפנים התחילו לשכור את שירותיהם של פסיכולוגים כדי לעבות את הדמויות ולהוסיף להן עומק. ועדיין, אני צורך את החומרים הנחותים, הרעילים, הללו ומתאווה לעוד ועוד – כמו שמתאווים לג׳אנק פוד, מזון תעשייתי ומהונדס שכובש את החך ומקהה את טעמו של מזון אמיתי שנראה לעומתו תפל ומשעמם. תעשיית החדשות, ממש כמו תעשיית המזון המהיר, עובדת קשה כדי לטעת בנו את התשוקה לעוד אלימות, לעוד גירויים. כמו כולם, מצאתי את עצמי משתוקק בחשאי שמישהו יוסיף עוד ועוד נתרן וכימיקלים רעילים לתערובת, יגביר את הווליום, ימלא את החלל ברעש מחריש אוזניים, יצבע את הרקע בכתום של להבות ובאדום של דם.
כל זה לא רציונלי כמובן, ואפילו לא לגמרי מודע. אילו היה לי שרביט קסמים הייתי מניף אותו בן־רגע ועוצר את האלימות מייד. ועדיין, ברגעים נדירים של פיכחון, כמו בזמן כתיבת השורות האלה, אני מביט בעצמי בהשתאות ומבין כמה עמוק חלחל הרעל הזה אל מוחי, גופי ונשמתי. כל תא שלי רווי בו. לצערי, ההכרה הזאת כשלעצמה לא מספיקה, כמו בכל התמכרות, כדי להתחיל את תהליך ההיטהרות והריפוי. רגעי הפיכחון הללו הם רגעים חולפים. אין הרבה תועלת טיפולית ב־Aha Moments כמו שמכנים זאת בזלזול האמריקאים שמכירים את כל התעלולים של ההכרה והדרכים שלה להתחמק מהתמודדות אמיתית. כשאסיים את הכתיבה אניח את הטקסט ״להתקרר״, כהרגלי, ומן הסתם אעוט ברעבתנות על הטלפון הנייד כדי לראות מה קרה בארץ. מי נרצח, ומי חוסל, מי הופצץ ומי נדרס, מי ירה, ומי זה שם נפל.
גם הדרמה של הלשון היא דרמה מורעלת. מי יכול להתעכב על הדקויות של הלשון הספרותית כשהפיתוי של לשון האקטואליה הוא חריף כל כך? לשון מוכת טראומה, רווית אדרנלין, היסטרית – לשון שכמעט טבעה בנחשול של ייאוש ואימה, ומפרפרת נמרצות במים העכורים כדי לשרוד. קחו למשל את השיר ״חַרְבּוּ דַרבּוּ״ שהפך במשך כמה שבועות מדממים להיות השיר הרשמי של מלחמת ״חרבות ברזל״ (איזה שם! מה היה הפסיכואנליטיקן הלאומי שלנו אומר עליו?) ולמעין המנון ישראלי אלטרנטיבי. ״חַרְבּוּ דַרבּוּ״ היה שיר עם עוצמה בלתי רגילה – עוצמה ראשונית, חייתית, משחררת. הלשון של השיר היא לשון שבורה. ״חַרְבּוּ דַרבּוּ״ הוא צירוף לא קיים, גם לא בערבית שהיא לכאורה שפת המקור שלו. הוא שייך לאוצר המילים של האִיד, של הנפש הבהמית – אוצר מילים מעורבל, אינטואיטיבי, שמתחבר אל הרבדים החייתיים של ההכרה ומחפש שם את התעצומות הנחוצות כדי לשרוד ולתקוף חזרה. שאלו אותי כמה פעמים צפיתי בווידיאו קליפ של השיר המופרך הזה? המון. צפיתי בו שוב ושוב, מוקסם מאימה, אשמה וגועל, מתמכר לריגוש הפרימיטיבי שהוא עורר בי. אלמנט נוסף, חדש ומטריד שנוסף ללשון האקטואליה הישראלית הוא המעבר הבלתי־מוסבר לזמן הווה בכל פעם שהדיווח החדשותי נוגע לפעולה אלימה כלשהי: ״הכוחות מזהים את האיום, ומגיבים מייד בירי מדויק״, ״אני רואה את המחבל רץ מולי עם סכין״, ״אנחנו יוצאים מהמיגונית ומבינים שאף אחד לא שרד את האירוע״. העבר והעתיד נמוגו, ואתם גם הסיכוי לריפוי והחלמה – נשארנו עם הווה מתמשך, מסויט, שכולנו לכודים בתוכו כמו בבועת זכוכית. הוסיפו על זה את שטף הלהג הפסבדו־ביטחוניסטי שנשפך מפיותיהם של הפרשנים שממשיכים להחליף מקומות באולפנים וללהג מסביב לשולחן כמו המשתתפים במסיבת־התה המטורפת של לואיס קרול ב״עליסה בארץ הפלאות״, להג אינסופי שמשובץ במילים מומצאות כמו ״תמרון״, ״עָצִים״ (שהחליפה את המילה ״עוצמתי״, המומצאת והמכוערת בזכות עצמה) ועוד תצורות־לשוניות מעוותות שמעניקות נופך מפלצתי ללשון. מהצד השני, בעולם הספרות, האמנות והאקדמיה האמריקאי קמו מפלצות ממין אחר: קלישאות לשון ומחשבה נוקשות ואטומות, גלמים גדולים ואלימים שאיזה לחש אפל הקים לתחייה והן מסתובבות בעולם הרעיונות וזורעות בו אימה והרס. מי שאינו חי בישראל חשוף ביתר שאת לשיח האלים, הניהיליסטי, שמאפיין את מתקני העולם למיניהם שקפצו על המציאה ושחררו כל רסן כשהם מדברים על ישראל, הציונות והעם היהודי. גם כאן אני מזהה את נוכחותו של האיד, של הדחף הביולוגי העתיק לנקר ולהשמיד את ״האחר״ – דחף ראשוני, אכזרי, פרימיטיבי, שלמרבה הזוועה מתחפש לסופר־אגו ומתלבש באצטלה של צדקנות ומוסרנות. במחשבה לאחור, ״מפלצתי״ היה שם תואר שהשתמשתי בו כמעט מדי יום בשנה האחרונה. אני מוקף במפלצות, פנימיות וחיצוניות, מוחשות וערטילאיות, לשוניות ואידיאולוגיות. לפעמים נדמה לי שגם אני הפכתי למפלצת, מין השתקפות מעוותת, מבעיתה, של מי שהייתי. לשוני מרופשת, רעיונותיי בשלים־למחצה, הכללות גסות ומרושעות מתפרצות ממני כמעט בכל כורחי כמו לבה רותחת. שלומי לא משהו. ממש לא, ואני תוהה אם אי פעם אחלים, אם כולנו נחלים אי פעם, ממה שקרה וממה שממשיך לקרות, בעולם וגם בתוכנו, מאז השבעה הארור באוקטובר.