שישים ותשע / אסתי ג. חיים

מתוך ספרה החדש שיראה אור בקרוב בהוצאת אחוזת בית.

שישים ותשע. המספר הדהד לי במוח עם כל צעד שעשיתי בדרכי חזרה מסדנת הכתיבה האוטוביוגרפית במרכז התרבות הדתי הקרוב יחסית לביתי. אומנם אני אתיאיסטית, לא מאמינה בדבר, אבל זה היה המקום היחיד שבו היה קורס כזה, ואני רציתי לכתוב משהו מתולדות חיי. בעצם רציתי לצעוק, הלו, הייתי כאן, חייתי על האספלט הזה. בעיר הזאת.

עשרות אלפי פעמים צעדתי ברחובות האלה, גררתי את עגלתו של יותם, ליוויתי אותו לבית הספר, נסעתי לעבודה, חזרתי מהעבודה, יצאנו לבילוי, הלכתי לחנות, מיהרתי הביתה, חלפתי בדרכי אל מחוץ לעיר, אל מחוץ לארץ, נפלתי לבורות הנפש שלי, קמתי, זחלתי, אכלתי את עצמי, בכיתי, שתקתי, השתגעתי, איבדתי, אחזתי, שרדתי, רקדתי, אבל הסתפקתי במילים כתובות, חיוורות, שסיפרו איזו בדיה על בסיס הזיכרונות שלי.

צעדתי מהר. המפגש הסתיים מאוחר מן הרגיל והשעה הייתה אחרי תשע. הרחוב הראשי הפך למזללה אחת ענקית של מסעדות וברים. חבורות של עשרות צעירים התגודדו בפתחי המסעדות, ישבו על כיסאות גבוהים על המדרכה, צעקו בקולי קולות כדי להתגבר על צווחת המוזיקה, שתו בירה ואכלו מיני מאכלים שצעירים אוכלים. המבורגרים טבעוניים או משהו דומה. חלפתי על פניהם. הם לא ראו אותי.

לאחרונה אני סופרת את הצעירים שחולפים על פניי ברחוב. צעיר אחד, שניים, שלושה, עשרה, שלושים ושלושה. ולעומתם את המבוגרים. הנה אחד, שניים. ארבעה. כל ראש סב-שיער או פנים שיש בהם קמט מעוררים בי תחושת נחמה קלה. כאילו נתקלתי בבן ארצי בנֵכר. אחרי השעה תשע המבוגרים מעל גיל ארבעים נעלמים מן הרחובות. צעירים ועוד צעירים. הם לא רואים אותי. הפכתי אוויר. שנים עבדתי על בניית נוכחות בעולם. ועכשיו איבדתי אותה שוב.

שישים ותשע. גלגלתי את המספר הזר בראש. ניסיתי להתרגל. השישים האחרון. ולא ששישים היה קל לעיכול. וגם הוא התפוגג אי-שם במורד הדרך. מה נעים בו? התנוחה? אף פעם לא סבלתי את התנוחה הזאת. בלתי אפשרי להתרכז בהנאה הפרטית, כאשר באותה עת איבר מין גברי חונק את הנשימה. ותמיד אהבתי לראות את הפנים, לא את האשכים או את חריץ התחת.

שישים ותשע. הלכתי מהר. חלונות הראווה האירו חנויות סגורות. התחשק לי לקנות איזו חולצה. מתנה קטנה לעצמי, אבל לאחרונה, כשמדדתי בגדים והבטתי בדמותי שנשקפה במראות המרזות הללו, בתאי המדידה, הייתי מוותרת. האורות הבוהקים מדי האירו את האגן המתרחב, את המותניים ההולכים ונעלמים (רופא הנשים הסביר לי שבגילאים האלה האסטרוגן מתרוקן ואת מקומו תופס הטסטוסטרון, הורמון גברי, ומעלים לאיטו את מבנה הגוף הנשי, לעיתים אפילו מצמח שפמפם של מתבגר ואניצי שיער על הפנים.) אני הופכת למקרר, הייתי נבעתת. עדיין שקלתי רק ארבעים ושבעה קילו, וגובהי התכווץ ממטר חמישים ושש למטר חמישים וארבע. נו, לא למקרר, חייכתי לַמראָה חיוך עקום, אולי רק למיני בר… ובכלל, פתאום נהייתי מודעת לחפצים הללו שיישארו אחריי. נעליים, חולצות טריקו, שמלות לאירועים, מכנסי ג'ינס, ספרים, שפתונים, מייק-אפ. דמיינתי מה יהיה עוד שימושי וייאסף על ידי בני משפחתי, ידידותַי. מה יושלך. מדי פעם אספתי בגדים ונעליים בשקיות זבל גדולות והורדתי לרחוב. הנחתי על ספסל, ליד הפחים. למה לא להיפטר מהם עוד בחיי? להשאיר עדויות מעטות ככל שאפשר. בכל פעם שאיבדתי מישהו פצעו החפצים שנותרו את ליבי. החולצה המשובצת שעטפה את גופו של אבי, שהייתה קצת הוא ונחה כעת מקופלת על המדף בין שאר החולצות שנהג ללבוש, כאילו דבר לא קרה. לעולם לא תעטוף שוב את עורו. לעולם לא אוכל לחבק את כתפיו הרזות ולחוש את מגע הפלנל תחת האצבעות. השמלה הפרחונית שאורה נהגה ללבוש בקיץ מפני שהייתה מאוּוררת, ותלויה עכשיו תמידית בארונה, ריקה מבעליה. הספר האחרון שנותרה בו הסימנייה. מין לעג היה בהם. רק חפצים, מה? והיכן הוא האדם שהשתמש בנו? מי נשאר? מי נצחי?

והפָּנים. הפָּנים. בבית, הקפדתי על מנורה שהאירה אותי מאחור. האור האפלולי חמל עליי וטשטש את נזקי הגיל, אבל החנויות, לרוב, הוארו באור עז ואכזרי, ולא יכולתי לחמוק מן הפנים המחורצות שהשתקפו מולי במראה. לא הרווחתי את קמטיי ביושר. לא הרווחתי אותם כלל. הפסדתי לַזמן. כן, יש יופי בפנים מזקינות. יש בהן לא פעם כוח מהפנט שהוא תערובת של יְפי העבר וסימני החיים שנֶחיו, אבל לא, לא בפניי שלי. הם חרושות תלמי תבוסה. הזדהיתי יותר ויותר עם בלאנש, מחשמלית ושמה תשוקה, המחזה שאהבתי במיוחד. צפיתי בסרט של אִיליה קזאן שנעשה על פיו, עם מרלון ברנדו וויויאן לֵיי, אולי חמש-עשרה פעמים. בלאנש-ליי כיסתה את מנורת המטבח החשופה באהיל נייר. בגילה, הסבירה, היא אוהבת את האפלולית. והיא הייתה אולי בת ארבעים.

שישים ותשע. איך קרה שהפכתי לסבתא שלי? שתי חברות לסדנה, שגיליתי להן, הציעו שנלך לבית קפה, לאכול עוגה טובה. לחגוג קצת. סירבתי בנימוס. פעם היינו אני וצבי הולכים לבית קפה קטן ברחוב טשרניחובסקי, מזמינים עוגת פרג וכוס יין – אני, ושוקו חם – הוא, ובכל שנה מחדש צבי היה שואל, "במה את עוסקת?" כאילו אנו זרים במפגש עיוור-ראשון. פעם, הייתי חוגגת עם שלוש חברות-הנעורים שלי בארוחה או בהילולת שתייה בבר סואן.
אבל צבי כבר שנים לא בבית, מאז חלה בגיל חמישים וארבע באלצהיימר נעורים, ועכשיו אני כבר כמעט לא הולכת לבקרו. הוא שכח לגמרי מי אני, מצא לו במוסד מישהי עם דמנציה וסקולרית, ובטוח שהיא אהבת נעוריו. משלוש חברותיי נותרה רק רנה שעברה לדיור מוגן, נמאס לה מקול צעדיה בדירה הריקה בקומה השלישית בלי מעלית. את אורה איבדתי למחלה הנבזית לפני חמש שנים. את ריקה איבדתי השנה. והייתה יעל.

 פעמים רבות מדי אני מוצאת את עצמי חושבת על אהובַי שאינם. הם הולכים ומתרבים. רק השנה הלכה ריקה; הלך דודי בן התשעים, מייקי; אבי מת לפני כשנה וחצי; שכנתי מקומת הקרקע שהפכה שותפתי למעידות בפארק, סליחה, צעידות (אם כי היו גם לא מעט מעידות); מת גם החתול הג'ינג'י האהוב שנהגתי להאכיל בחצר; החתולה הטריקולורית טובת הלב שנעמדה על רגליה האחוריות כדי לטמון את ראשה הקטן בכף ידי ולזכות בליטוף – נדרסה; מכרה חביבה שגרה בהמשך הרחוב שאני לא זוכרת את שמה אבל נהגנו לפטפט, בעיקר על המצב ההולך ומידרדר סביבנו או על חתולי הרחוב – טבעה בים יום אחד. היא התגאתה בשחיות הבוקר היומיות שלה בכל מזג אוויר. אני חושבת שפעילות מסוג זה מיותרת לחלוטין, והטביעה שלה הוכיחה שאני צודקת. ויש עוד, יש עוד שהתפוגגו מן המרחב, רובם קשישים ממני אבל גם צעירים יותר, בני שישים וחמישים שצנחו פתאום, שלא נדע, חברה לשעבר שנותק עימה הקשר ומודעת אבל עם שמה התנוססה על לוח המודעות בשכונה; סופרות שאהבתי, שחקניות, אנשי תקשורת. השורות הולכות ומידלדלות. עוד מעט יעלה מספרם על מספר מקורבַי החיים עדיין.

 בין המוני הצעירים והברים מצאתי מאפייה פתוחה, ובחרתי מבין הכיכרות הבודדות שנותרו על המדפים, כיכר לחם כֻּסְמין. המוכרת הייתה מחבר העמים, משהו בה נותר זר לעיר הזאת, והיא חייכה אליי. אולי בגלל יום ההולדת, נתקפתי פרץ רגשנות, זה קורה לי מדי פעם, בעיקר אם אני שותה קפה עם קפאין. אמרתי לה, תראי איך העולם נהיה צעיר. כשהייתי בגילם לא יכולתי לחלוף ברחוב בלי שיגידו משהו. יתבוננו. כמובן, גם יטרידו. ועכשיו יש לי שקט, איש לא מטריד, אבל מישהו שפך את התינוק עם המים. היא חייכה ושתקה. ליהגתי: אני כל-כך שמחה שנשאר לחם מקמח כֻּסְמין. לחם רגיל עושה לי כאבי בטן. פעם יכולתי לאכול כל דבר. גבינת שמנת שלושים אחוז, תותים עם קצפת, סופגניות, צ'יפס. עכשיו אני נזהרת עם המתוק, עם הקמח, עם מוצרי חלב, עם השומנים… המוכרת הרחיבה את חיוכה. בטח, היא ענתה. כוסמין זה קל לעיכול. זה טוב. רציתי לספר לה עוד משהו. להגיד לה שסליחה על השטחיות, אני אוהבת ספרות ותיאטרון ומחול, אני חושבת – משמע אני קיימת בנוסח דקארט, אני יודעת שהבל הבלים והכול מתכלה, אני עמוקה-זאת-אומרת, סובלת באופן אקזיסטנציאליסטי בכל יום, בכל שעה, בכל דקה, אבל יפי נעוריי המתפוגג, הפיזיות הארורה, הבוגדנית, האומללה… אני שונאת את בשר הזרועות הרפוי, המתנודד כמו כביסה ברוח עם כל תנועה, את עור הזרועות והמחשוף שאיבדו את רעננותם. והידיעה שאין מה לעשות, מפני שלעולם לא אזריק לפני רעלנים משתקי הבעה או אשאב שומן מהתחת כדי למלא את הפנים, גם מפחד וגם מפני שהפנסיה הצנועה מאוד-מאוד שלי לא מאפשרת לי דברים מסוג זה, ואני מזדקנת בהכנעה ומתוך הכחשה. כמעט פצחתי בסיפורי מחלות, בדיקות קולונוסקופייה וביופסיה של השד והמתח הכרוך בציפייה לתוצאות, הפער בן חמישה מילימטר ושבוע ימים בין אפשרות הבריאות לאפשרות החולי, הפחד השחור מפני סבל אפשרי, מפני נפילה באמבטיה, מפני מישהי זרה שתגור איתי כדי לרחוץ ולהאכיל בכפית ולחתל בחיתול. איני רואה במחלות הזדמנות אלא רק אימה.

כמעט דיברתי על העצב מפני היעדרי העתידי מן העולם שכבר התרגלתי לנוכחותו על אף טרדותיו, על כך שכולם מתים בסוף, רק שלא כולם בבת-אחת, וכך, בטפטוף דקיק מצטבר ההעְדר: עוד פּרֵדה, ועוד אחת, עד לפרידה הסופית, האחרונה, הבודדת – אבל הצלחתי להתאפק. הודיתי לה, נטלתי את שקית הלחם ויצאתי. עדיין הרגשתי בתוכי את ההרגשה המשונה הזאת, כאילו מישהו רימה אותי או כאילו איבדתי את תעודת הזהות שלי ואני אנונימית לעצמי ולעולם.

מאז נשארתי בלי צבי, ויותם, הבן היחיד שלנו עבר לטורונטו, מפני שאשתו קנדית ו"טורונטו היא מעצמת אנימציה", הסביר לי, אף שעסק בכלל בעיצוב המוצר, הייתי לבדי. תמיד אהבתי להיות לבדי, אבל בכל זאת, בהשפעת החברות ממרכז התרבות, נרשמתי באתר היכרויות לגיל השני, ואחר-כך לשלישי. רוב הגברים הציגו עבר רב-פעלים, מקומות עבודה אטרקטיביים, תחביבים מפתים, עמוסי טיולים וחיבה לתרבות ולטבע, רגישים, בעלי הומור וחובבי נשים עד גיל חמישים. כאשר צירפתי תצלום מגיל ארבעים ושמונה, פנו אליי ארבע-מאות מן המועמדים לזוגיות. מיינתי אותם בקפידה והותרתי שניים–שלושה. בתחילה התכוננתי לפגישות הבודדות בחרדה. ניסיתי לצמצם את הפער בין התצלום לביני. חשבתי אפילו להשקיע את חסכונותיי המעטים בשיפוץ חלקי. אבל מישהי בתוכי צחקה בקול והתריסה, לאן את רוצה לברוח? כאילו מישהו מאבירי האתרים האלה נראה בן שלושים. את צודקת, השבתי לקול, ואף על פי כן. קראתי באינטרנט כי מריחת חלבון ביצה על הפנים תיישר ותמתח את הקמטים לשעות אחדות. שברתי ביצה. הקצפתי מעט את החלבון, ליתר ביטחון, ומרחתי עם מברשת לצביעת שיער. בתוך רבע שעה אכן הרגשתי כאילו ארזתי את פניי בפלסטיק נצמד. בפגישה הראשונה נחל החלבון הצלחה מסוימת, אלא שהאיש שמולי היה נטול לחלוחית לחלוטין וסיפר לי בקול בוטח את תולדות הקריירה הצבאית שלו ואת אהבתו לאתרי הנצחה. הקשבתי לו על אף העקצוץ ההולך וגובר בעור פניי. במשך שעתיים הספקתי לשמוע את רוב תולדות חייו. לבסוף, כאשר הגיע החשבון, מיהרתי להוציא את ארנקי, ואילו הוא התמהמה. שילמתי על שני כוסות הקפה, כריך גבינת אמנטל שהזמין וכוס היין. כאשר נפרדנו לחץ את ידי ואמר, את נחמדה מאוד למרות שאת נראית לי קצת מבוגרת מדי בשבילי.

לקראת הפגישה השנייה מרחתי שוב את החלבון בנדיבות, אף כי בחדשות התריעו מפני חיידק הסלמונלה המצוי לאחרונה בביצים, והמליצו על בישול של עשר דקות לפחות לביצה. מתוחה ובוטחת צעדתי לבית הקפה המיועד בנמל. בעוד המועמד לזוגיות נאם על תחביביו ועל יתרונות הגמלאות, החלה זוחלת בתוכי בחילה נוראה. לבוֹשְׁתי, הספקתי לגמגם התנצלות, ובעוד שותפי לפגישה נסחף בשבח שיעורי היוגה והבודהיזם, הקאתי את עוגת הטריקולַד על השולחן שעמד בינינו. מיותר לציין שהאירוע נעל את הניסיונות, העקרים ממילא הללו, לזוגיות אפשרית.

בבית שטפתי שוב ושוב את הפנים בסבון ובמים, נכנסתי לעמוד הפייסבוק שלי, עשיתי "לייק" לכמה פוסטים שהוקיעו את השחיתות, אי-הצדק והעדר החמלה בארץ, ולידיעה על קיצוץ קצבאות הזקנה, והעליתי בדחף פתאום תמונה מתקופת היותי סטודנטית, שרועה על הדשא בקמפוס במכנסי ג'ינס קרועים (צעירים, לא המצאתם את זה!) חושפי רגליים מוצקות. זכיתי לשלושים וארבעה לייקים ולכמה שבחים מאנשים שלא הכרתי: "נהדרת", "יפהפייה מבחוץ ומבפנים", "יפה אז והיום" ו"מהמממת", שלא ניחמו אותי.

את נפלאות הרשת החברתית למדתי לבדי, בניסוי ותעייה.

אחר-כך נכנסתי ל"טד", בעברית, והקשבתי להרצאה קצרה על אודות הפתרון שגילה מנתח מוח דרום-אמריקאי לכאבי פנטום. הוא הציע להשתמש במראה, ולהניע את היד הקיימת. במראה יראה הגידם שתי ידיים. כך יטעה את המוח שיפענח את ההעדר כקיים. המנתח טען שהשיטה נחלה הצלחה כמעט מלאה. כאבי הפנטום חלפו.

הלכתי למראה, התפשטתי, והתבוננתי. קיוויתי לראות את הגוף שהיה לי. כאבי הפנטום של האישה הצעירה, לפעמים אפילו הילדה שהייתי ואינני עוד, המשיכו לכאוב.

נטלתי ממגירת השידה את הוויברטור המאולתר. ליום הולדתו החמישים קיבל צבי מאריק, חבר הילדות שלו שנפטר לפני כמה שנים מדום לב, מין מכשיר דמוי עכביש לעיסוי הראש. המכשיר היה מורכב מזרועות פלסטיק דקות שבמרכזן מעין פין ארוך ודק. על המשתמש להרכיב על ראשו את הזרועות הדקות, ללחוץ על מתג זעיר והפין שבמרכז המכשיר יפרוץ בסדרת רטטים וירעיד את זרועות הפלסטיק. אריק וזוגתו אלה חייכו כשהגישו לצבי את המתנה, והסבירו שמסז' לראש יועיל לו לקראת המעבר לגיל הבוגר באמת, מה גם שעל-פי מחקרים חדשים הוא מונע התנוונות של המוח. כולנו צחקנו, וצבי טמן את המכשיר בארון לצד אביזרים אחרים, שיושלכו כאשר אי-פעם נעשה סדר בבית. יתכן שהיה עליו להשתמש מדי פעם במסז' הראש, מפני שכעבור ארבע שנים המוח שלו התרוקן.

לאחר שנאלצתי לאשפז את צבי במוסד, מצאתי את המכשיר הזנוח. פירקתי את זרועות הפלסטיק והותרתי רק את הפין הדק, הרוטט. ויברטור חדש ואמיתי יקר מדי. ביררתי. והתחליף עשה את העבודה.
האורגזמה שלי לא הזדקנה. אומנם מחשבות על מין לא צצו במוחי מדי יום כבעבר, אבל גם פעם–פעמיים בשבוע היו מספקות לגמרי. רק החיבוק שצבי היה מחבק אותי אחר-כך היה חסר.

שישים ותשע. בשנה הבאה, בשנה הבאה… צעדתי מהר יותר. רק בשנים האחרונות ניעורה בתוכי ההבנה כי נוצר סדק הולך ומתרחב בין הנפש, או איך שנקרא לזה, לבין החוץ.

בשיעור הכתיבה שבמרכז התרבות התקבצו חמישה-עשר כותבים, רובם אף מבוגרים ממני. המנחה, סופרת צעירה שמעולם לא שמעתי את שמה, הסבירה לנו את עקרונות הכתיבה. היא דיברה על סיבה ותוצאה ודרשה מאיתנו לנמק את אירועי חיינו הכתובים. דמות אינה יכולה לפעול סתם כך. לכול יש מניע, ועל הדמות להיות מנומקת.
בצעירותי, הייתי שותקת. לא סיפרתי לאיש על הכאבים, על הפחדים והצער. התנהגתי יפה. בנימוס. עכשיו חדלתי. אני אומרת הכול. מרוקנת את עצמי ממילים. מתחצפת למנחה. מה את חושבת, הרמתי את קולי, בחיים יש תמיד סיבה ותוצאה? היא הביטה בי במבט תוהה. כדאי שתדעי, חמודה. בחיים אין סיבות. אין תוצאות. המוות שרירותי. נתון קבוע. מתרחש בלי סיבה. הנה, צבי, אישי, הפך לבוגונוויליה. אלצהיימר נעורים. תני לי סיבה, תסבירי לי. זה קרה כתוצאה מ… ועוד משהו, מתוקה. שום דבר לא מנומק. הקמטים שלי מנומקים? אני הולכת ברחוב ואני בלתי נראית. אני מדברת עם ביטוח לאומי שיגדילו את הקצבה שלי שלא מספיקה לכלום, ואין תשובה. הבן שלי מדבר איתי פעם בשבועיים–שלושה, לפעמים פחות, בסקייפ, והנכדים שלי מנופפים לי לשלום מבעד למסך. נסעתי אליו פעם אחת לקנדה, אזרתי אומץ למרות שאני פוחדת ללכת לאיבוד בנמלי התעופה הענקיים, במיוחד בקונקשן. הוא אסף אותי מהשדה, אבל רוב הזמן הייתי לבדי. יותם ואשתו עובדים מאוד קשה, והילדים ב"דֵיי קֵר" עד הערב. אחרי שבועיים חזרתי, ושוב הם מנופפים לי מהמסך. אני בודדה. נמקי לי את זה.

הסופרת הצעירה הביטה בי בעיניים רציניות. האחרים התלחשו, חלקם הנהנו. אני מבינה, היא אמרה לי, ובקולה הענייני נמתח חוט דק מאוד של רוך, אני מבינה. אבל כאן אנחנו מדברים על טקסטים. אין לי כישורים לגעת בחיי הנפש. אולי תשקלי טיפול או קבוצת תמיכה. אני חושבת שכדאי שתשתמשי בזה בכתיבה, תכתבי על זה סיפור.

שישים ותשע. חמישים ותשע החדש. פעימות צעדיי נקשו על האספלט: הכול בי עדיין בוער, גם אם הופך אט אט לרמץ. אני רוצה לרקוד. לנסוע בעולם. מה הבעיה? אארוז את הסטטינים, את הכדורים לטיפול בבלוטת התריס, את הציפרלקס שקיבלתי מרופאת המשפחה כשהתלוננתי שלפעמים אני בוכה בפנים, בלי קול, מפני שאיש לא לימד אותי כיצד עליי לנהוג באני החדשה הזאת שאיני מכירה. כמו מישהי שהייתה רזה כל חייה ופתאום עלתה מאוד במשקל, עדיין בתוכה היא האישה הרזה ההיא. אקח עימי את הוויטמינים. חמישה בבוקר: ויטמין סי נטול חומצה, מולטי-ויטמין, שני כדורים של תמצית חמוציות – למנוע דלקות בשלפוחית השתן, כדור אחד של קוהוש שחור, שמועיל כנגד תופעות גיל הבְּלוּת – השם הזה, מי שהמציא אותו ראוי להוצאה להורג בגלי חום והזעת לילה – וכמה שקיות של תה צמחים, נגד צרבות, נגד גזים, נגד נזלת אלרגית וכאבי ראש, נגד לחץ דם, נגד העולם הזה, השרירותי, האכזרי, נטול הנימוק, נטול הסיבה. והתוצאה היא: שישים ותשע. וזה לא יעצור כאן אלא ילך ויחמיר.

שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה.

בתי הקפה והברים התמעטו ככל שקרבתי לבית. עוד מעט אגיע, אאכיל את חתולי החצר. הם ודאי כבר ממתינים, ישובים על השביל המרוצף, מבטם נעוץ בנקודה סמויה אי-שם. הם יקדמו את פניי בזנבות מורמים, ביללות ברכה. רובם במצב גרוע ממני. עדיין איני תלויה באיש. בכל חודש שחולף נאספים בי אגלי חרדה. איני רוצה להפוך לחתולת רחוב. תירגעי. יש יתרונות בלהיות חתול. ובכל מקרה, היצורים הפרוותיים אהובים עליי. אחווה סמויה רובצת בינינו. כשאני מאכילה אותם, לרוב בשימורים, לא במזון יבש אף שהשימורים יקרים יותר, אני מנהלת עימם שיחות. ברור לי שמי שחולף ברחוב ושומע אותי ממלמלת לחתול הג'ינג'י החדש, המ המ המ, ג'ינג'וש, המ המ המ, פה גדול, תאכל, חמודון… מכניס אותי מייד לקטגוריית הנשים המקשישות, המטורללות, החיות לבדן ומאכילות חתולים באובססיה. מישהו, גבר לא צעיר ולא מבוגר, קרא לי פעם פסיכית, תחיי עם החתולים שלך אם את אוהבת אותם כל-כך. למה בחוץ? למה להסריח את כל הרחוב עם האוכל הדוחה הזה?! אחרים קוראים לי מלאך. בשביל רובם אני אישה בגיל העמידה שמאכילה חתולים מפני שהבדידות שיגעה אותה.
איש מהם אינו יודע על התואר השני במדעי החברה, הנוסף לרוקחות, שעשיתי ככה בשביל הכיף. הנושא החשוב היה: "גילויים של אקזיסטנציאליזם בקרב מעמד הפועלים באירופה המתאוששת ממלחמת העולם הראשונה".
למי אכפת מגילויים אקזיסטנציאליסטיים בקרב מעמד הפועלים באירופה או בקרב כל מעמד אחר, במקום אחר.

שישים ותשע. לפני כמה שנים החלו לקום לכבודי מדי פעם באוטובוס. נהגתי להגיב בהתרסה: מה, אני נראית לך כל-כך זקנה? לאחרונה הפך הטפטוף הקל לקימה סדרתית, אני רק מבצבצת במלבן הדלת, וצעיר או צעירה מנומסים מזנקים ממקומם כאילו מדובר במצב חירום ויש להציל אותי מייד מסכנת חיים. בדרך כלל אני מסרבת בנימוס קר וכפוי טובה. פעם אחת איבדתי עשתונות, נעצתי בנערה הצעירה עיניים רושפות והרמתי קול: יפה מאוד מצידך אבל כדאי שתקומי לאנשים זקנים באמת! המסכנה צנחה בהכנעה חזרה לכיסאה, ומבטה היה נזוף ותמה. הרי כה רבים מתעלמים ונועצים מבט בוהה במסכי הניידים שלהם. מאז פיתחתי חרדה מסוימת לקראת כל נסיעה. יקומו או לא יקומו? וכאשר מתעלמים מקיומי אני נאחזת בהקלה בעמוד המתכת, אסירת תודה, שומרת בקנאות על חסד העמידה, השמור לצעירים בלבד.

הגיל החדש כנראה שיגע לי את הראש. אחרת מהם הסיבה או הנימוק שבשלהם, תחת לפנות שמאלה, לרחוב שלי, פניתי לאחד השולחנות העמוסים, על המדרכה. ביקשתי מהבחורה הבלונדינית בשמלה הצבעונית חשופת הגב לזוז קצת. היא הביטה בי מבעד לאדי האלכוהול כאילו הייתי ליצנית רפואית, אבל זזה. התיישבתי באנחה. המלצר ניגש אליי. בירה מהחבית, ביקשתי. שליש או חצי? חצי. כאשר הונחה לפניי הכוס הגבוהה, לגמתי ממנה כאילו היו בה מים. בגמיעות בהולות, רצופות. הזמנתי עוד כוס. הבחורה שלידי צחקקה. החבר שלה, בעל זקן ושיער אסוף לקוקו גבוה, חייך אליי. תראו איזו קולית הזקנונת הזאת, שמעתי אותו אומר לחברו משמאל. לגמתי מן הבירה המרה. יש לי היום יום הולדת, אמרתי לבחורה שלימיני בקול רם. מזל טוב, היא דחקה את מרפקה בצלעות חברהּ. תגידו לגברת מזל טוב. יש לה יומולדת היום. תנחשו בת כמה אני, צעקתי מעל למוזיקה האלקטרונית. ארבעים? שאלה בעלת מחשוף הגב, והניפה לאחור קווצה משערה הגולש. חמישים? שאל חברה. מבחינת בני העשרים ומשהו האלה, ארבעים הוא הגבול. מעבר לחמישים אני בכלל חשובה כמתה.

אני בגילכם. בת עשרים ושמונה. בדיוק. יש לי יום הולדת, ואני מזמינה את כולכם. קול צהלה עלה מן השולחן הארוך. יושבי שולחנות אחרים הפנו ראשיהם אלינו. גם אתכם אני מזמינה, קראתי. מישהי, שפניה העדינות, החלקות כקטיפה, היו מאופרות מדי, קראה למלצר. הי, תביא לנו שליש טוּבּוּרג. ומהבראוניז האלה שלכם. עם זיקוק. לסבתא'לה יש היום יומולדת. המלצר הגיע עם מגש מלא כוסות ובקבוקים. ומגש נוסף עם חומיות. בראש הערֵמה התנוצץ זיקוק. כולם שרו "היום יום הולדת" בקול אלכוהולי, וקראו לי לכבות את הזיקוק. לבקש משאלה. נשפתי וביקשתי משהו. חסר חשיבות. חסר סיכוי. מישהו הושיט לי ריבוע עוגה. דחפתי לפה שלוש חתיכות. למרות רמות הסוכר הגבוהות בבדיקת הדם האחרונה. שימות הסוכר. שימות הזמן.

חַלְקת הפנים גהרה עליי. נשימות האלכוהול שלה מילאו את הנחיריים שלי. את מוכנה להיות סבתא'לה שלי? סבתא שלי מתה לפני חודש. בבקשה, תהיי סבתא'לה שלי. פליזז. אני מתה לסבתא כמוך! ברור, חייכתי אליה. מחר אתחיל לסרוג לך סוודר.

המשך הסיפור בגיליון המודפס, מאזניים פברואר 2020, בקרוב בהזמנה באתר ובאתר