מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / ענת בצר

*

רָאִיתִי אִשָּׁה מֵתָה
צוֹעֶדֶת בְּאִבְּן גַּבִּירֹול.
פָּאק פָּאק פָּאק הִיא צָעֲדָה.
זֶה הָיָה מוּזָר, צָּחַקְתִּי נוֹרָא,
חִי חִי חִי גַּם הִיא צָחֲקָה.

הִמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ, עַל גַּבָּה תַּרְמִיל,
בְּיָדָהּ שַׂקִּית נְיָר חוּמָה,
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ צוֹבְטִים אֶת חָטְמָהּ.
מָה? מָה? מָה?

אֶת הַכְּבִישׁ בִּקְּשָׁה לַחֲצוֹת, לַצְּדָדִים הִתְבּוֹנְנָה,
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי: הֵי, אַתְּ מֵתָה! אַתְּ פְּטוּרַע! רַע, רַע
אֲבָל הִיא כְּמוֹ נִזְהֲרַע,
כְּמוֹ עַל כְּבוֹד גּוּפָה הַמֵּת שָּׁמְרַע.

אִשָּׁה מֵתָה עוֹרֶכֶת קְנִיּוֹת,
בִּשְׁבִיל מָה? מָה? מָה?
מְטַפַּחַת אֶת בֵּיתָהּ –
עֲצִיץ, מַגֶּבֶת חֲדָשָׁה.

לְפֶתַע הִיא פּוֹגֶשֶׁת מַכָּרָה –
שָׁלוֹם שָׁלוֹם, מָה נִשְׁמַע?
אִשָּׁה מֵתָה נִפְרְדָה – אַף אֶחָד לֹא רָאָה,
אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע.

בְּאִבְּן גַּבִּירֹול פָּסְעָה,
בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה הִתְבּוֹנְנָה,
חִיְּכָה,
חִיַּכְתִּי בְּחֲזָרַע, רַע, רַע

לָמָּה מֵתָה הָאִשָּׁה?
אוּלַי סָבְלָה? אוּלַי וִתְּרָה?
אוּלַי מִסַּעֲרַת נַפְשָׁהּ קָפְאָה?
אָה! אָה!

אִשָּׁה מֵתָה פּוֹסַעַת לְבַדָּהּ,
תַּרְמִיל, שַׂקִּית, קְצֵה חַלָּה אֲכוּלָה.
אִשָּׁה מֵתָה לְבֵיתָהּ חָזְרָה, בְּמִטָּתָהּ שָׁקְעָה,
אֶת גּוּפָה הַמֵּת לִטְּפָה, חָלְמָה חֲלוֹם חַיִּים,

וְלֹא הִתְעוֹרְרַע.

 

*

יֵשׁ שֶׁהֵם הַרְבֵּה,
הַרְבֵּה נֶפַח, הַרְבֵּה מָקוֹם.
הַרְבֵּה שְׂעַר אַרְיֵה, הַרְבֵּה גּוּף,
הַרְבֵּה קוֹל, קַעֲקוּעַ אֶחָד הַרְבֵּה.
הֵם לֹא חַיָּבִים לִהְיוֹת,
אֲבָל הֵם הַרְבֵּה.
הִכַּרְתִּי מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה הַרְבֵּה עַיִן,
וּמִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה הַרְבֵּה אֲוִיר.
לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה הַרְבֵּה,
בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מְעַט.
לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה הַרְבֵּה בַּחוּץ
וּמְעַט בִּפְנִים.
לִהְיוֹת מְעַט זֶה אֶקוֹלוֹגִי,
זֶה מִתְחַשֵּׁב בַּסְּבִיבָה
לִהְיוֹת הַרְבֵּה זֶה יַלְדוּתִי,
לִהְיוֹת מְעַט זֶה מַלְכוּתִי.
פַּעַם הָיִיתִי יוֹתֵר מִדַּי, הֵעַזְתִּי,
זֶה הָיָה מְאֹד נָעִים, כְּמוֹ נָגַעְתִּי
בְּתֵל נְמָלִים.
לִהְיוֹת מְעַט זֶה נָשִׁי, זֶה קוֹקֶטִי.
לִהְיוֹת מְעַט זֶה לִפְעָמִים מְעַצְבֵּן,
מְעַצְבֵּן הַרְבֵּה.
כְּשֶׁאֲנִי כּוֹעֶסֶת אֲנִי הַרְבֵּה,
כְּשֶׁאֲנִי שְׂמֵחָה אֲנִי מְעַט.


*

פַּעַם בַּמִּדְבָּר קַמְתִּי מֻקְדָּם, הֶהָרִים הִזְדַּקְּרוּ כְּמוֹ מָמוּטוֹת וְהַשָּׁמַיִם נִמְתְּחוּ יְרֻקִּים,
הַמְּדוּרָה לָחֲשָׁה וְהַתֶּה נִגְמַר. מַעְלָה מַעְלָה, זוֹ לצַד זוֹ, תָּלוּ הַלְּבָנָה וְהַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
וְהָאַחַת הֵאִירָה אֶת הַשְּׁנִיָּה וְהָאַחַת כִּבְּתָה אֶת הַשְּׁנִיָּה וְהָיָה לִי קַר וְלֹא הֵבַנְתִּי
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ צָחֲקָה וְהַלְּבָנָה בָּכְתָה, רַק עַכְשָׁו אֲנִי מְבִינָה.
אוּלַי הָיָה זֶה הָרֶגַע בּוֹ הַכְּאֵב הָפַךְ לְעֶצֶב וְהַקַּו הַמָּתוּחַ בֵּין הַיָּם וְהַחוֹף נִמְשַׁךְ עַד אֵין קֵץ.
הָיוּ שֶׁבָּנוּ אַרְמוֹנוֹת – לְבֵנָה לְבֵנָה, וַאֲנִי בְּלִי כַּף, בְּלִי דְּלִי, בְּלִי תַּבְנִית, בְּלִי תָּכְנִית.
יוֹם אֶחָד הַכְּאֵב יַהֲפֹךְ לְעֶצֶב וְהֶחָרִיץ הָאֲלַכְסוֹנִי יַהֲלֹם אֶת חִוְרוֹן הַפּוֹאֶטִיקָה שֶׁל הָעֶצֶב,
שֶׁל העֵרֶךְ המוּסָף, שֶׁל הפֵּשֶׁר, שֶׁל סִבָּה לָקוּם בַּבֹּקֶר, שֶׁל רִנַּת הַקָּפֶה אוֹ סְתָם לָלֶכֶת לַיָּם, לִצְעֹד עַל קַו הַחוֹף, לְהָרִים צֶדֶף מְכֹעָר וְלִזְרֹק אוֹתוֹ בְּזַעַף לַמַּיִם.
אֵין מָקוֹם לְכִעוּר בְּחַיַּי, רַק יֹפִי שָׁטוּחַ, צִיּוּר מִשּׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים, מַפִּית רְקוּמָה, שְׁקִיעָה, כֶּתֶם דָּם. שִׂמְחַת הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים בַּתַּחַת שֶׁלִּי,
רַק קָפֶה וְיָפְיָהּ שֶׁל כּוֹס כֶּסֶף צָרוּף מְלֵאָה גַּלְעִינֵי רִמּוֹן אָדֹם וְזֵר שֶׁל וֶרֶד אָדֹם
בֵּין חַמָּה לְצֵל, בֵּין כְּאֵב לְעֶצֶב.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp