מֹאזְנַיִם

שירים / סיגל נאור

זיכרון ערב חתימת הסכם הפרידה

בְּשִׂיחַת לַיְלָה בּוֹכִיָּה בִּשְׁנַת 99' אָמַרְתָּ לִי
שֶׁאֲנִי לֹא מִתַּחַת לָעוֹר שֶׁלְּךָ, נִדְמֶה לִי
שֶׁאֲנִי שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ אִם אֲנִי לֹא מִתַּחַת לָעוֹר
שֶׁלְּךָ וְהֵשַׁבְתָּ שֶׁלֹּא, זֶה לֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּכֹלְתָּ
לוֹמַר בְּעַצְמְךָ: "אַתְּ לֹא מִתַּחַת לָעוֹר שֶׁלִּי״
אֲפִלּוּ זֶה הָיָה רִגְשִׁי מִדַּי בִּשְׁבִילְךָ לְנַסֵּחַ
אֵיפֹה אֲנִי נִמְצֵאת וּמָה זֶה עוֹר וּמָה זֶה
מִתַּחַת לָעוֹר, כָּל זֶה
נִשְׂגָּב מִלִּבְּךָ
נִדְמֶה לִי עַכְשָׁו שֶׁהָיִיתִי צְרִיכָה
לָצֵאת מֵהַמִּטָּה, לְהִתְלַבֵּשׁ וְלָלֶכֶת.
אֲבָל כּוֹחַ הַהַתְמָדָה הָיָה נִשְׂגָּב
כְּמִצְוַת הָאֵם וְהָאָב וְהַמִּלְחָמָה
עַל אִי הַוִּתּוּר הִסְתַּבְּרָה
כְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם. לְהִצְטַעֵר
בְּדִיעֲבַד זֶה טִפְּשִׁי וְכֻּלִּי
יְרֻקָּה עַכְשָׁו מִטִּפְּשׁוּת וְרֵיקָה (כֵּן,
זֶה גַּם, רֵיקָה). אֲבָל אָז
הִגִּיעוּ שָׁנִים קָשׁוֹת
וְהַפַּחַד נִכְנַס אֶל מִתַּחַת לָעוֹר שֶׁלְּךָ
וְחָיִיתִי כְּמוֹ פַּחַד בְּתוֹכְךָ, מִפְלֶצֶת נַדְנֵדָה
מַתְמִידָה
עַד שֶׁנָּשַׁרְתִּי כְּמוֹ עָלֶה מֵעֵץ.
וְאֶפְשָׁר גַּם לוֹמַר שֶׁפָּקַע מֵיתָר.
כָּךְ אוֹ כָּךְ.

*

אִמָּהוֹת אוֹהֲבוֹת תִּינוֹק שׁוֹתֵק
אִמָּהוֹת אוֹהֲבוֹת תִּינוֹק רָגוּעַ
אִמָּהוֹת אוֹהֲבוֹת תִּינוֹק לֹא בּוֹכֶה
אִמָּהוֹת לֹא רוֹאוֹת תִּינוֹק נִשְׁמָט
אִמָּהוֹת לֹא יוֹדְעוֹת תִּינוֹק נִשְׁמָט
הַיֵּאוּשׁ מַחֲלִיף אֶת הַבֶּכִי
הַנִּימוּס מַחֲלִיף אֶת הַבְּכִי
אִמָּהוֹת אוֹהֲבוֹת תִּינוֹק מִתְנַהֵג יָפֶה
אִמָּהוֹת חוֹשְׁבוֹת חִנּוּךְ טוֹב מִבֶּכִי
אִמָּהוֹת מַקְהוֹת אֶת חֶרֶב הַתִּינוֹק
אִמָּהוֹת אוֹהֲבוֹת לֹא בְּעִיטוֹת 
מֻחְלָפוֹת בִּלְחִיצַת יָד מְנֻמֶּסֶת
זֶה חִנּוּךְ, זֶה חִנּוּךְ, הִנֵּה
זֶה חִנּוּךְ
שָׁלוֹם, מָה שְׁלוֹמְךָ, מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה בְּסֵדֶר
הֶעֱבַרְתִּי לְךָ חֲצִי מֵהַסְּכוּם, תּוֹדָה רַבָּה,
עָרַכְתִּי תֵּאוּם מַס עַל הַפִּצּוּיִים וְעַל
הַפֶּנְסְיָה, מַעֲבִירָה לְךָ
יוֹם נָעִים, תּוֹדָה רַבָּה. זֶה חִנּוּךְ,
זֶה חִנּוּךְ

אני עם לב

שָׁאֲלוּ אוֹתִי אִם כְּבָר קִצַּרְתִּי אֶת שְׁמִי
כְּלוֹמַר, אֵיךְ לְהַצִּיג אוֹתִי
וְאַתְּ שׁוֹמַעַת רַק: חֹק, חֹק, חֹק
אוֹ אַקְט פֵמִינִיסְטִי שֶׁל הַחֹק
וּבִכְלַל אַקְט, גַּם אֶת הַמִּלָּה הַזֹּאת
צָרִיךְ לְהָעִיף, אַקְט.

אֲנִי מְחַכָּה עִם שְׁנֵי שְׁמוֹת הַמִּשְׁפָּחָה
צְמוּדִים לִשְׁמִי הַפְּרָטִי כְּמוֹ שְׁתֵּי מִשְׁקוֹלוֹת
אוֹ כְּמוֹ שְׁנֵי פַּרְפָּרִים
אֲשַׁחְרֵר אֶת הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי לֹא
כְּמוֹ אִשָּׁה עִם שֵׂכֶל וְאִינְטֶלְקֵט מְהֻדָּר
אִשָּׁה שֶׁיּוֹדַעַת טוֹב טוֹב מָה הִיא רוֹצָה
וְאֵיךְ נָכוֹן, מָה יָפֶה
אַגִּיד אֲנִי סִיגָל וְאוֹסִיף אֶת הַשֵּׁם הָרִאשׁוֹן,
אֶהְיֶה אֲנִי עִם לֵב וְאֶת הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי
אָטִיל בְּבֶהָלָה וּבִכְאֵב
וּבַהֲנָאַת הֲקָלָה שֶׁל שַׁבְשֶׁבֶת קַלָּה.
הִנֵּה אֲנִי