מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / ילי שנר

*
שֶׁמֶשׁ שׁוֹטֶפֶת מֵהַלַּיְלָה אֶת הַלָּבָן ובְגֹלֶם הַבֹּקֶר
מְפַעְפֵּעַ הַחוּץ אֶל הַבַּיִת, בַּעֲרוּץ הַנַּחַל אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ
כֶּלֶב מָרוּט דּוֹרֵךְ עַל תַּפּוּזִים. רַק חַלּוֹן וְקִיר בֵּינִי וּבֵין הַוָּאדִי
וּבִתִּי הַתִּינֹקֶת יְשֵׁנָה בִּזְרוֹעוֹתַי, בֵּינִי וּבֵינָהּ
רַק הָעוֹר. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, פֹּה יִהְיֶה תָּמִיד חֹמֶר רַךְ וְחַם
מִמֶּנּוּ נַעֲשֶׂה הַכֹּל, אֲנִי יוֹדַעַת, אֵין לָנוּ דָּבָר שֶׁל מַמָּשׁ
לְהִתְגּוֹנֵן בּוֹ מִפְּנֵי הַטֶּבַע. בִּתִּי מִתְעוֹרֶרֶת וּבוֹכָה,
גּוּפִי מִתְנַפֵּץ, הַסְּדָקִים נִמְלָאִים חָלָב.

האישה שרה

אֲנִי יְכוֹלָה לְלַמֵּד אֶת כֻּלְּכֶם אֵיךְ לְזַהוֹת אוֹתוֹ,
הַלִּקּוּי שֶׁשְּׁמוֹ אִי-אַהֲבָה

כְּשֶׁיּוֹם הֻלַּדְתִּי מִתְקָרֵב אֲנִי שׁוֹכַחַת אֶת הַשּׁוּרוֹת שֶׁלִּי
סִירִים רֵיקִים נוֹפְלִים מֵהָאָרוֹן,
בָּבוּאָתִי מְקִימָה סְבִיבָהּ
רַעַשׁ גָּדוֹל

בְּסוֹף כָּל הַבְּגָדִים לִהְיוֹת שׁוּב
אוֹתָהּ אַחַת שֶׁבּוֹקַעַת מִתּוֹכָם,
כָּל כָּךְ הִתְאַכְזַבְתִּי
הָיָה עָלַי לְהִתְחַדֵּשׁ בְּמַשֶּׁהוּ
עָשׂוּי עוֹר

*
רוּחַ עֵץ חַמָּה מֵהַחַלּוֹן
מְנַדֶּפֶת אֶת רֵיחַ הַהַסָּעָה הַדָּבֵק בָּעוֹר (גּוּפִים דְּחוּסִים
בִּטְרֶנִינְג כָּחֹל אָפֹר, שְׂרוֹכִים שֶׁנִּפְרְמוּ, לֶחֶם חֻמְצִי).
אַחַר הַצָּהֳרַיִם נְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
אֲנִי פּוֹתַחַת. הַיַּלְדָּה הָאֲדֻמָּה מֵהַכִּתָּה שֶׁמֵּעָלַי
מַזְמִינָה אוֹתִי לְשַׂחֵק, נְחִיל יְלָדִים מְנַעַנְעֵי גַפַּיִם מֵאֲחוֹרֶיהָ,
מַרְבֵּה רַגְלַיִם אֵימְתָנִי עם רֹאשׁ אֶחָד. "רַק קֹדֶם תִּסְתַּכְּלִי",
הִיא דּוֹחֶפֶת לְחֵיקִי דְּלִי לָבָן. עָמֹק בִּפְנִים צָנוּף דָבָר זָעִיר,
מָעוּךְ, אוּלַי עַכְבָּר. הָרֵיחַ הוֹדֵף אוֹתִי לַקִּיר. הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת וּצְחוֹק
מִתְגַּלְגֵּל מַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת. בַּסָּלוֹן אִמָּא וְאַבָּא רוֹאִים טֶלֶוִיזְיָה,
אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָהֶם שֶׁגַּם הַיּוֹם נִצַּלְתִּי בַּרֶגַע הָאַחֲרוֹן
רַק שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת מִמָּה.

זרויות

בַּחֶדֶר הָאָפֹר הַסְּפוֹגִי מַטָּחֵי גֶּשֶׁם בַּחַלּוֹנוֹת
סוֹגְרִים חֶשְׁבּוֹן עִם תֵּל אָבִיב הַיָּפָה שֶׁל הַקַּיִץ,
הַמְּרַאְיֵן וְהַעוֹרֵךְ מַצִּיתִים זֶה לְזֶה מִשְׁפָּטִים
עַל סֶרֶט זָר שֶׁיָּצָא זֶה עַתָּה וְהַדִּבּוּר כּוֹרֵך אֵת קוֹלָם
(כָּךְ וַדַּאי גִּלּוּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת נִיק קֵייב, בַּחֲנוּת דִּיסְקִים
בָּעִיר הַזּוֹ מַמָּשׁ, שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים, בְּנֵי שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה
בְּנַעֲלֵי פָּלַדְיוּם וכִּפַּת מִכְסֶה קָטָן סוֹגֶרֶת
מִבִּפְנִים תְּשוּקוֹת נְעוּרִים, אָזְנִיּוֹת בְּפִנַּת הַהַאֲזָנָה
עַל לְחָיַיִם מַעֲלוֹת זִיפֵי בֹּסֶר). אוֹתָן אָזְנִיּוֹת
מֻנָּחוֹת כָּעֵת עַל רֹאשָם הַמְזֻקָּן. שִׁיר מְתֻכְנָן מֵרֹאשׁ
עוֹצֵר אֶת שֶׁטֶף הַהַקְלָטָה בְּהִמְהוּם תֻּפִּים וְסִיגַרְיוֹת
וְהֵם נָעִים בְּתוֹךְ הַמּוּסִיקָה בְּלִי פַּחַד,
כְּמוֹ שֶׁרַק גְּבָרִים יְכוֹלִים. גּוּפָם שׂוֹחֶה
בְּתוֹךְ צְרִידוּת הַהֲבָרוֹת (דָבָר לֹא יִגָּזֵל מֵהֶם הַיּוֹם,
גַּם לֹא בְּמַבָּט) לֵאוֹנָרְד כֹּהֵן מִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם
בְּ"הִנְנִי, הִנְנִי", פּוֹעֵר חֹר בַּתִּקְרָה
וּמַכְנִיס דַּרְכָּה זְרוֹעַ מְגֻיֶּדֶת.
רַק אֲנִי רוֹאָה אֶת הַיָּד.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp