שירים / חיה לוי
נדמה לי שאמות
נִדְמֶה לִי שֶׁאָמוּת
הֲרֵי לִחְיוֹת לָנֶצַח אִי אֶפְשָׁר
וְדַוְקָא אֲנִי חָיִיתִי הַרְבֵּה, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים.
אַחֲרַי אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁאִיר
מַשֶּׁהוּ יָפֶה, שֶׁלֹּא כָּרוּךְ בְּסֵבֶל.
כָּל מָה שֶׁהָיָה, אֲבִיבָה, בְּדִידוּת,
אַבְרָהָם, צָרוֹתַי וַחֲטָאַי, כָּל הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאתִי
וְכָל הַמַּאֲכָלִים שֶׁהִכְאִיבוּ לִי,
יָפְיָם שֶׁל הַחֲפָצִים, הַכִּעוּר הֶעָצוּב שֶׁלִּוָּה אוֹתִי
כָּל מָה שֶׁהָיָה, הָיָה – וְלֹא יָמוּת בִּכְלָל.
באמצע המלחמה
בְּאֶמְצַע הַמִּלְחָמָה
שָׁטַפְתִּי כֵּלִים וְנַעֲשֵׂיתִי מְמֻרְמֶרֶת
אֵיפֹה כָּל הַתְּהִלָּה שֶׁהִבְטִיחוּ לִי
הֲרֵי אֲנִי סִינְדֵּרֵלָה מַמָּשׁ
וְאַתְּ כָּתַבְתְּ "הַשָּׁעוֹת הַיָּפוֹת" –
לְמָה בְּדִיּוּק הִתְכַּוַּנְתְּ?
אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אֶת זֶה
עַכְשָׁו זֶה לֹא זְמַן לִצְחֹק
וְלֹא זְמַן לְהִתְעַקֵּשׁ עַל הַתַּעֲנוּג
וְלֹא זְמַן לַחֲלֹק עַל הַשְׁקָפָתֵךְ בְּעִנְיְנֵי דִּמְיוֹן
זֶה רַק זְמַן לִקְרֹעַ קְרִיעָה וּלְהִתְעַקֵּשׁ
שֶׁכֻּלָּם יֹאכְלוּ לָשֹׂבַע, יִשְׁטְפוּ אֶת הַכֵּלִים בְּעַצְמָם,
בִּשְׂבִיעוּת רָצוֹן, שֶׁכֻּלָּן יַרְגִּישׁוּ אֶת הַגּוּף הַטּוֹב, הָאֲמִתִּי, הַלֹּא פָּצוּעַ.
לְרֶגַע הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְהִתְבַּדֵּחַ
כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ עֲדַיִן בַּחַיִּים.