מֹאזְנַיִם

החדר העמוק מכל החדרים

"הַיּוֹם שֶׁהָיָה מֻשְׁלָם,
הַיּוֹם שֶׁהָיָה סָגוּר״,
לאה גולדברג, מתוך שיר גנוז

וְשׁוּב אֲנַחְנוּ נִבָּטוֹת מִתּוֹךְ מַרְאַת
הַחֶדֶר בַּמָּלוֹן שֶׁלָּךְ. אֲנִי עוֹצֶמֶת
עֵינַיִם מוּל יָפְיֵךְ הַמְּהַמֵּם כִּי אַתְּ
הֲכִי יָפָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְצֶמֶד

פָּנֵינוּ שָׁט בַּחֹשֶׁךְ כְּמוֹ שְׁתֵּי לְבָנוֹת
וְאַתְּ אוֹמֶרֶת לִי: תִּרְאִי כַּמָּה אֲנַחְנוּ
יָפוֹת בְּיַחַד. זוֹ תְּמוּנָה בֵּין חֲתֻנּוֹת
כִּי קֹדֶם הִתְחַתַּנּוּ וְאַחַר כָּךְ נַחְנוּ

צְמוּדוֹת עָמֹק עָמֹק בְּתוֹךְ בּוּעָה מֵימִית.
וְלֹבֶן הַסְּדִינִים הָיָה אַרְמוֹן הַקֶּרַח.
הָלַכְנוּ יָד בְּיָד בַּקֶּרַח הַדּוֹקֵר אַךְ

הַחֶדֶר הֶעָמֹק מִכָּל בַּסּוֹף פִּתָּנוּ
וְלֹא נוֹדַע כִּי הוּא הַחֶדֶר הַמֵּמִית
וְלֹא מָצְאוּ שָׁם לֹא אֶת אוּן וְלֹא אוֹתָנוּ.

הילדה שנפלה לבאר

לוֹרְקָה כָּתַב עַל יַלְדָּה שֶׁנָּפְלָה לַבְּאֵר, אֲבָל זֹאת לֹא הָיִית אַתְּ.
הָיָה רַק דָּבָר שֶׁהִזְכִּיר –
יְדֵי הַטַּחַב הַקְּטַנּוֹת עַל קִיר
הַבְּאֵר
שֶׁמָּשְׁכוּ אֶת הַנִּימְפָה חֲזָרָה, מַטָּה מַטָּה –
הַנִּימְפָה הַיְּפֵהפִיָּה
בַּמַּיִם שֶׁעוֹמֶדֶת בָּהֶם
נְשִׁימַת הַכִּנּוֹרוֹת שֶׁחָרְגוּ מִמְּסִלּוֹתָם,
אוֹתוֹ סֻלָּם מוּזִיקָלִי
שֶׁל פְּצָעִים וּבִנְיָנִים נְטוּשִׁים.