דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

שירים / אלי הירש

הטיילת

כַּמָּה אָהַבְתִּי לִהְיוֹת תַּלְמִיד שֶׁלָּךְ. לָמַדְתִּי מִמֵּךְ כָּל כָּךְ
הַרְבֵּה דְּבָרִים. לִמַּדְתְּ אוֹתִי לִהְיוֹת בֶּן אָדָם – לְמָשָׁל,
לִמַּדְתְּ אוֹתִי אֶת הַכְּלָל הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר לְחַיִּים טוֹבִים:
לֹא לָלֶכֶת לִישֹׁן כְּשֶׁהַכִּיּוֹר מָלֵא כֵּלִים. וְלָקַחְתְּ אוֹתִי

לְמִסְעֶדֶת הַטַּיֶּלֶת (הָיְתָה פַּעַם מִסְעָדָה כָּזֹאת בְּתֵל אָבִיב,
בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים) וְלִמַּדְתְּ אוֹתִי לֶאֱכֹל סָלָט קֵיסָר (רַק
כַּעֲבֹר שָׁנִים נוֹדַע לִי שֶׁהָיִית שָׁם גַּם עִם מִי שֶׁקָּדַם לִי, זֶה
שֶׁוִּתַּרְתְּ עָלָיו לְמַעֲנִי, שֶׁהָיָה מְבֻגָּר מִשְּׁנֵינוּ בְּיוֹתֵר מֵעָשׂוֹר,

וְשָׂמַחְתְּ בִּי דַּוְקָא מִשּׁוּם שֶׁהָיִיתִי צָעִיר, צָעִיר כָּמוֹךְ, וּבְעֶצֶם
צָעִיר מִמֵּךְ בְּשָׁנָה תְּמִימָה. הָיָה לָךְ נָעִים לְהַרְגִּישׁ מוֹרָה וְלֹא
תַּלְמִידָה. וּבְעִקָּר הָיָה לָךְ נָעִים לְהַרְגִּישׁ שׁוּב צְעִירָה). אִם כִּי
לֹא הָיִית הַמּוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי: קָדַם לָךְ מֹשֶׁה, שֶׁחִזֵּר אַחֲרַי

כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה, וְלָקַח אוֹתִי לְטִיּוּל לֵילִי בָּעִיר הָעַתִּיקָה,
וּלְמִסְעָדָה סִינִית, וְלִמֵּד אוֹתִי לֶאֱכֹל סְפֵּרִיבְּס וַחֲזִיר חָמוּץ מָתוֹק
וּדְיוֹנוּנִים וַחֲסִילוֹנִים, וְהִקְלִיט לִי אֶת מָתֵאוּס פַּסְיוֹן שֶׁל בָּאךְ בְּצֵרוּף
שְׁלַל קַנְטָטוֹת נִבְחָרוֹת, וְהָיָה קַשּׁוּב וְרָגִישׁ וְעָדִין עַד מְאֹד, וּבְכָל זֹאת

בָּרַחְתִּי. וְהִמְשַׁכְתִּי לִבְרֹחַ. עַד שֶׁהוֹפַעְתְּ שָׁם אַתְּ. וְגַם מִמֵּךְ נִסִּיתִי
לִבְרֹחַ. וְנִכְשַׁלְתִּי. וְהִנֵּה אֲנִי פֹּה. כִּי זֶה מָה שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי: לֶאֱהֹב.


הפעם הראשונה

וְכַמּוּבָן הֶרְאֵיתִי לָךְ שִׁירִים שֶׁלִּי. כְּלוֹמַר קָרָאתִי לָךְ
אוֹתָם. בְּזִכְרוֹנִי קוֹלִי רָעַד, בְּזִכְרוֹנֵךְ קוֹלִי הָיָה בָּטוּחַ
וְרָהוּט. זֶה קָרָה דֵּי מַהֵר, כְּבָר בַּשָּׁבוּעוֹת הָרִאשׁוֹנִים
שֶׁלָּנוּ יַחַד: אוּלַי אֲפִלּוּ בִּקְצֵה הַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן, בְּבִקּוּרֵךְ

הָרִאשׁוֹן בְּגִבְעָתַיִם, בַּדִּירָה שֶׁהָפְכָה לְבֵיתֵנוּ הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר
קְצָת לִפְנֵי אוֹ קְצָת אַחֲרֵי שֶׁשָּׁכַבְנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה: הַפַּעַם
הַהִיא, הַמְּבֻלְבֶּלֶת, הַלֹּא נִתְפֶּסֶת, הַבִּלְתִּי זְכוּרָה. וְהַשִּׁירִים –
לִקְרֹא לָךְ אוֹתָם הָיָה מִתְבַּקֵּשׁ וְנָעִים, חוֹשְׂפָנִי וְנַרְקִיסִי, וְלָכֵן

גַּם מַפְחִיד בְּמִקְצָת. אֲבָל אָהַבְתְּ אוֹתָם, אֲנִי חוֹשֵׁב. לֹא
נִרְתַּעְתְּ מֵהֶם, לְפָחוֹת. וְאוּלַי הֲכִי מְדֻיָּק יִהְיֶה לוֹמַר: הֵם
לֹא גָּרְמוּ לָךְ לֶאֱהֹב אוֹתִי פָּחוֹת. לֹא הָיִיתְ בִּקָּרְתִּית, אֲבָל
גַּם לֹא טָרַחְתְּ לְהַבִּיעַ אֵיזוֹ הִתְלַהֲבוּת יוֹצֵאת דֹּפֶן. וַאֲנִי

תָּמִיד אָהַבְתִּי בְּדִיּוּק אֶת זֶה – אֶת הָאִשּׁוּר הַשָּׁקֵט שֶׁלָּךְ,
וְאֶת הַיַּחַס הָרְצִינִי, הַפָּתוּחַ, אַךְ גַּם הַצּוֹנֵן בְּמִדָּה, הַלֹּא
מְמַהֵר לְהִתְלַהֵב, כְּלַפֵּי סִפְרוּת וְאָמָּנוּת וְעוֹלַם הָרוּחַ בִּכְלָל.
זֶה הָיָה כָּל כָּךְ מַרְגִּיעַ: הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנָּגַעְתְּ בְּגוּפִי

הָעֵירֹם, וְהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁקָּרָאת אֶת שִׁירַי, וְהַמֶּתַח שֶׁלִּי,
וְהַמֶּתַח שֶׁלָּךְ – וְהָרֹגַע הָרַךְ, הַנָּבוֹךְ, הַאוֹהֵב, שֶׁל שְׁנֵינּו יַחַד.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp