מֹאזְנַיִם

שירים / אורית נוימאיר פוטשניק

על שפת הנהר

עַל שְׂפַת הַנָּהָר בְּאוֹקְסְפוֹרְד
בַּרְוָזִים קְרֵבִים לַגָּדָה,
יוֹדְעִים בְּוַדַּאי שֶׁיֶּשְׁנָהּ עוֹד
פַּת לֶחֶם בִּידֵי הַיַּלְדָּה.

הָרָקִיעַ מַנְמִיךְ לָרֶדֶת
בְּאוֹקְסְפוֹרְד עַל שְׂפַת הַנָּהָר.
לְטִיפַת עֲשָׂבִים מְקָרֶבֶת
חֲלוֹמוֹת עַד לִגְבוּל הַבָּשָׂר.

בָּעֵשֶׂב עַל שְׂפַת הַמַּיִם,
עַל סַף מְאוּרַת הָאַרְנָב,
לֹא רָצִיתִי אוֹתָךְ עֲדַיִן
רַק צֵל מַגָּעֵךְ חָלַף.

מתוך סיוט שהיה באמת

בָּרְחוֹב, לְיַד בֵּיתֵךְ, אֲנִי נִצְמֶדֶת לַגָּדֵר.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ לֹא תִּגְּשִׁי אֶל הַחַלּוֹן.
אֶפְרֹץ אֵלַיִךְ, אֶהְיֶה לְרוּחַ שֶׁחוֹדֵר
בְּסֶדֶק תְּרִיס יָשָׁן, רָעוּעַ, נֶאֱנַק. חֶלְמוֹן
הַמְּנוֹרָה רוֹטֵט וּמְזַמְזֵם לְרֶגַע קָט
וְאָז חָדֵל. נִרְגַּעְתְּ מִיָּד: זֶה בֶּטַח שׁוּם דָּבָר.
וּמַבָּטֵךְ חוֹזֵר, שָׁקֵט אֶל תּוֹךְ סִפְרֵךְ. לְאַט
אֶצְבְּעוֹתַי חוֹלְפוֹת לְאֹרֶךְ עוֹרֵק הַצַּוָּאר
שֶׁלָּךְ וְאַתְּ רַק מְגָרֶשֶׁת חֶרֶק טוֹרְדָנִי.
זְנָבוֹ שֶׁל הֶחָתוּל חוֹמֵק זוֹעֵף אֶל תּוֹךְ חַדְרֵךְ.
הִגִּיעַ כְּבָר זְמַנּוֹ, חָתוּל זָקֵן וְחוֹלָנִי.
מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, צְמוּדָה לַקִּיר בְּמִטָּתֵךְ
אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹף אוֹתָךְ וְרֵיחַ זָר אוֹפֵף
אוֹתִי. עִקְבוֹת אִשָּׁה זָרָה טְבוּעִים עוֹד בַּמִּזְרָן.
לִפְנֵי בּוֹא הַדְּמָעוֹת בְּסֶדֶק תְּרִיס יָשָׁן, רוֹפֵף
אֲנִי יוֹצֵאת לָרְחוֹב בְּהֶבֶל נְשִׁיפַת עָשָׁן,
בַּחֲזָרָה לְמִטָּתִי בַּחֲשֵׁכָה, אֶל תּוֹךְ
גּוּפִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בּוֹ הַרְבֵּה יָמִים רָעִים.
כִּי כְּשֶׁאֶצְבְּעוֹתַי מְגַשְּׁשׁוֹת בִּי אֶל הָרֹךְ,
אַתְּ בָּאָה לְעַנּוֹת אוֹתִי כְּמוֹ רוּחַ רְפָאִים.

השחפים והשפכים

בָּאת לִקְרֹא לִי מִסִּפְרֵךְ "הַשְּׁחָפִים וְהַשְּׁפָכִים"
שֶׁיִּרְאֶה אוֹר בְּעוֹד כַּמָּה חֳדָשִׁים.
וּכְבָר זָכָה לְבִקּוֹרוֹת מְהַלְּלוֹת וְלִשְׁבָחִים,
אֲבָל אֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ: הַקֶּטַע שֶׁהִקְרֵאת
לְגַמְרֵי לֹא עוֹבֵד. וְנִסַּחְתִּי מֵחָדָשׁ
כָּל מִינֵי נִסּוּחִים.
וְאַתְּ הִקְלַדְתְּ בְּקַדַּחְתָּנוּת וּבְשַׁקְדָנוּת
וְנִקְרַעְתְּ מִצְּחוֹק, מֵאֲחוֹרֵי מָסַךְ הַלֶּפְּטוֹפּ
וְאָז הוֹרַדְתְּ אֶת הַמָּסָךְ
וּמֵאֲחוֹרָיו נִגְלוּ פָּנִים שֶׁהֵם לְגַמְרֵי לֹא שֶׁלָּךְ.
וְשׁוּב הֵרַמְתְּ וְשׁוּב הוֹרַדְתְּ וְהֶחְלַפְתְּ
פָּנִים אַחֲרֵי פָּנִים, כֻּלָּם דּוֹמִים
אֲבָל לֹא לָךְ
וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי אֵיךְ מִתְרוֹקְנִים לִי הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים
וּמִתְמַלְּאִים בְּהֶלְיוּם זַךְ וּמַתְחִילִים לְרַחֵף
וְצָעַקְתִּי לָךְ: תִּתְפְּסִי, תִּתְפְּסִי אוֹתִי מַהֵר!
וְאַתְּ רַק הִמְשַׁכְתְּ לְהַחְלִיף פַּרְצוּפִים וְלִצְחֹק.
וְהִתְעוֹרַרְתִּי,
(לֹא שְׁטוּפַת זֵעָה כִּי הַמַּזְגָן טִרְטֵר
וְגַם הַמְּאַוְרֵר)
בְּמִטַּת נֹעַר בַּדִּירָה שֶׁל חֲמוֹתִי
וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבִּכְלָל הָיִית אִתִּי.

שיחה דמיונית עם משוררת

“יְהִי נָא כִּדְבָרֶיךָ", נֶאֱנַח אָז הַשֵּׁנִי,
“אֲנִי הָאַהֲבָה שֶׁלֹּא תָּעֵז לִנְקֹב בִּשְׁמָהּ״
אלפרד דאגלס

הַיָּמִים בָּם לֹא הֵעַזְתִּי עוֹד לִנְקֹב בִּשְׁמָהּ
חָלְפוּ. חָלְפוּ מִזְּמַן.
נִדְמֶה שֶׁכְּבָר נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי קִיּוּמָם,
כְּאִלּוּ שֶׁתָּמִיד הָיִיתִי מְאֻחֶדֶת וּשְׁלֵמָה
כְּאִלּוּ לֹא חָצִיתִי כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה
הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶת הַחוֹמָה וְאֶת גִּדְרוֹת
הַתַּיִל שֶׁחָרְצוּ בְּתוֹךְ גּוּפִי,
כְּאִלּוּ לֹא הִשְׁפַּלְתִּי אֶלֶף פְּעָמִים עֵינַיִם
מוּל מַבָּטָם הַקַּר שֶׁל הַזְּקִיפִים.
שָׁנִים שֶׁל צֹפֶן מְגֻמְגָּם,
שָׁנִים שֶׁל שְׂפַת סְתָרִים,
עַכְשָׁו כְּמוֹ בַּעֲלַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ מִיסְיוֹנֶרִית,
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ: תִּשְׁתַּחְרְרִי.
אֲבָל אַתְּ לֹא רוֹצָה וְאַתְּ כְּבָר לֹא תִּרְצִי.
תַּמְשִׁיכִי לְיַדּוֹת בִּי מִלִּים כַּאֲבָנִים
מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי
שֶׁל קַו הַגְּבוּל הַדִּמְיוֹנִי.