דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

שירים / אודיה רוזנק

אני חוזר לכתוב שירים בלשון זכר

אֲנִי מְשׁוֹרֵר
יְפֵה עֵינַיִם
אוּרִי שְׁמִי.
שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים, נָבוֹן –
בַּעַל זַיִן.
הֵלֶךְ
מֵנִיחַ תַּרְמִיל עַל כַּר דֶּשֶׁא, לְעֵינֵי כֹּל
נִרְדָּם
אֶזְרַח הָעוֹלָם.
יֵשׁ לִי זְמַן.
אֵין לִי רֶחֶם.
בְּמַאֲמָץ אֶפְשָׁרִי אֲנִי מַרְוִיחַ אֶת לַחְמִי (בְּכָבוֹד)
וּכְשֶׁאֲנִי מַקְרִיא מִשִּׁירַי בַּסִּפְרִיָּה
רֹאשׁ הָעִיר זוֹרֵק עָלַי מָעוֹת וּמַקְצֶה לִי חֲדַר עֲבוֹדָה
קוֹבֵעַ שֶׁלֶט כֶּסֶף:
"לֹא לְהַפְרִיעַ
פֹּה כּוֹתֵב מְשׁוֹרֵר".

מִמְּרוֹמֵי הַקּוֹמָה הַשְּׁבִיעִית אֲנִי כּוֹתֵב.
יֵשׁ לִי זְמַן.
הָעֲנָנִים בַּחַלּוֹן נָעִים בִּמְהִירוּת הָרוּחַ
תּוֹשָׁבֵי הָעִיר נִרְאִים קְטַנִּים וּמִסְכֵּנִים
אִמָּהוֹת דּוֹחֲפוֹת עוֹלָלִים צוֹרְחִים בַּעֲגָלוֹת מִמּוֹשָׁבִי
הַיָּם פְּרָאִי וְהַדֶּגֶל שָׁחֹר וְהַגַּלִּים מִתְנַפְּצִים עַל הַטַּיֶּלֶת
וּרְסִיסֵי הַמֶּלַח נִשָּׂאִים עַד אֵלַי וַאֲנִי הוֹפֵךְ אוֹתָם בִּלְשׁוֹנִי
לְשִׁירָה:
"אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מִטִּפּוּל שִׁנַּיִם
אֲנִי מֵכִין לָךְ כּוֹס מַיִם רוֹתְחִים וּמֶלַח
יָם וָרֹד
אַטְלַנְטִי
אַתְּ מְגַרְגֶּרֶת
אוֹתוֹ בַּחֲלַל
פִּיךְ
וְנִרְפֵּאת"
יֵשׁ לִי זְמַן
לִכְתֹּב שׁוּרָה
וְאָז לִמְחֹק
מֻתָּר לִי לִטְעוֹת, וּבְכָל זֹאת –
לִהְיוֹת.

לֹא כְּמוֹ פַּעַם, כְּשֶׁעוֹד הָיִיתִי מִי שֶׁנִּנְקְבָה.
לֹא צָעֲקָה.
לֹא סִפְּרָה.
לֹא הִתְנַגְּדָה.
הִסְכִּימָה
כְּשֶׁבְּכָל פַּעַם עָשְׂתָה אֶת עַצְמָהּ יְשֵׁנָה.
הַכַּלְבָּה הַקָּרְבָּנִית הַזּוֹ כְּבָר לֹא חֲשׁוּבָה.
רָצַחְתִּי אוֹתָהּ.

מִתּוֹכָהּ יִלַּדְתִּי אֶת עַצְמִי
בֵּן, זָכָר
מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי
אוּרִי שְׁמִי.


הקדימי רפואה למכה

אַל תְּנַקִּי לוֹ אֶת הַקָּקִי מֵהָאַסְלָה.
אַל תִּרְחֲצִי כֵּלִים שֶׁהֻשְׁאֲרוּ בַּכִּיּוֹר אַחֲרֵי אֲרוּחָה.
(הַקְדִּימִי רְפוּאָה לְמַכָּה: אַל תְּבַשְּׁלִי).
אַל תִּשְׁטְפִי רִצְפָּה.
אַל תִּקְנִי לוֹ פְּרָחִים אַחֲרֵי מְרִיבָה.
אַל תִּקְנִי לוֹ אַרְנָק, חֲגוֹרָה, עֲנִיבָה
(פֶּן יַהַפְכוּ לְמַכְשִׁירֵי עִנּוּיִים).

אַל תִּהְיִי אִמָּא.

אַל תִּהְיִי מְכִילָה, אֶמְפָּטִית, קַשּׁוּבָה.
אַל תְּהַנְהֲנִי בְּהַסְכָּמָה.
אַל תִּהְיִי מִסְכֵּנָה.
קְטַנָּה.
טִפְּשֹׁנֶת כָּזֹאת שֶׁלֹּא מַמָּשׁ מְבִינָה.

אַל תְּסַפְּרִי לוֹ מָה שֶׁקָּרָה בַּבַּיִת.
(הוּא יַחֲשֹׁב שֶׁאִם קָרָה לָךְ פַּעַם אַחַת
אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לָךְ פַּעַם שְׁנִיָּה).


מה נורא המקום הזה, ביתנו

 

היטלר

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי מְעִירָה אוֹתָךְ בַּלַּיְלָה
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתָּקוּמִי כְּדֵי לִבְדֹּק מִי מְנַפֵּץ צַלָּחוֹת?
הָיִית מְדַבֶּרֶת אֵלַי מִתּוֹךְ שֵׁנָה, אַתְּ זוֹכֶרֶת?
מְגַמְגֶּמֶת: "אֲב… אֲבָל… אַפְ… אַפְחָ'ד לֹא שׁשׁשׁ… וֹבֵר צַלָּחוֹת".
וּבְכָל זֹאת, אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתָךְ, קָמָה מֵהַמִּזְרָן הַתַּחְתּוֹן שֶׁל מִטַּת הַקּוֹמָתַיִם
אוֹחֶזֶת בְּיָדַי וְהוֹלֶכֶת לְפָנַי בְּרַחֲבֵי הַטִּירָה הַחֲשׁוּכָה
שֶׁאָז קָרָאנוּ לָה בַּיִת.
(זֶה בֶּטַח הָיָה, אֶת לַחוּת־הַשֵּׁנָה־הַדְּבִיקָה־הָרַכָּה, שֶׁל כַּף יָדֵךְ, אֲנִי זוֹכֶרֶת).
בֵּין הַחֲלָלִים הָיִית מַדְלִיקָה אֶת הָאוֹר וּמוֹרָה: "אַ… אַתְּ ררר… רוֹאָה?
אַפְחָ'ד לֹא שׁ…שׁוֹבֵר צַצצ… צַלָּחוֹת."
(כִּבִּית אֶת הָאוֹר מִיָּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲנִישׁוּ אוֹתָנוּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל).

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם גִּלִּיתִי לָךְ שֶׁגַּם כְּשֶׁאֲנִי פּוֹקַחַת עֵינַיִם חָזָק
עֲדַיִן נִשְׁאָר רַק שָׁחֹר?
אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁשָּׁאַלְתְּ:
"אוּלַי זֶה מִפַּחַד?"

וּפַעַם צִיַּרְתִּי, בְּטוּשׁ לֹא מָחִיק, מַפָּה עַל הַבֶּרֶךְ שֶׁלִּי
וְשִׂרְטַטְתִּי מַסְלוּל דַּרְכּוֹ נִבְרַח יָד בְּיָד כְּשֶׁהִיטְלֶר יָבוֹא לַחַלּוֹן
וִיטַפֵּס (שׁוּב) אֶל תּוֹךְ מִטַּת הַקּוֹמָתַיִם, יַפְשִׁיט וְיָרִיחַ, וְיִגַּע.
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא הִיטְלֶר,
שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר.

 

שמש

אֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת גֶּזַע הָעֵץ הַזָּקֵן שֶׁחִבַּקְנוּ בְּיַחַד
אַתָּה הוֹלֵךְ
בְּלִי לְהַשְׁאִיר לִי מִכְתָּב, בְּלִי לְהַסְבִּיר.
יֵשׁ גֶּשֶׁם יֵשׁ שֶׁלֶג הַחֹרֶף עוֹבֵר בָּאָבִיב
אֲנִי מְטַפֶּסֶת. אוֹחֶזֶת בֶּעָנָף. מִתְנַדְנֶדֶת.
תְּלוּיָה לֹא
מַרְפָּה לֹא
מְשַׁנֶּה מָה יִהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה אֲנִי לֹא עוֹזֶבֶת.
בַּקַּיִץ אֲנִי מְיֻבֶּלֶת
וּכְבָר אֵין לִי יָדַיִם לְהַחֲזִיק אֶת עַצְמִי
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה –
לֹא.
אֲנִי לֹא קוֹפֶצֶת. אֲנִי אוֹמֶרֶת כָּךְ וְכָךְ
וְיֵשׁ לִי סִבּוֹת, עַד שֶׁאוֹזֵל לִי הַכֹּחַ מֵרֹב הַמִּלִּים הָרֵיקוֹת
וּבַנְּשִׁיפָה הַבָּאָה אֲנִי אֲנוּסָה
לְהַרְפּוֹת –
נוֹפֶלֶת
וְנוֹפֶלֶת
וְנוֹפֶלֶת נִרְאֶה שֶׁאֵין לָזֶה סוֹף
הַחַיִּים עוֹבְרִים.

אֲנִי כְּבָר לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ.

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלַי.
עַל הַחַיִּים שֶׁבִּזְבַּזְתִּי בִּזְמַן שֶׁהֶחֱזַקְתִּי חָזָק,
בְּכָל מְאוֹדִי. כָּל זֶה נִגְמַר עַכְשָׁו
אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
מִתְכּוֹנֶנֶת לִפֹּל אֶל מוֹתִי
וּבִמְקוֹם
נוֹפֶלֶת אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהִיא
מְלֵאָה בְּעַצְמָהּ, מְזִינָה אֶת עַצְמָהּ, צְהֻבָּה, מְאִירָה, וְחַמָּה אֶל עַצְמָהּ.
מִסְתַּכֶּלֶת סְבִיבִי –
נִדְמֶה לִי הָפַכְתִּי לַשֶּׁמֶשׁ.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp