שירים / אביחי קמחי
*
אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת דֶּלֶת חַדְרֵךְ
וְרֵיחַ עֲשַׁן הַסִּיגַרְיוֹת
הַסָּפוּג בַּקִּירוֹת
מַכֶּה בִּי
לוּ יָדְעוּ הַחֲדָרִים שֶׁלִּי
לִכְתֹּב הָיוּ מְסַפְּרִים
כַּמָּה עָשָׁן הוֹתַרְתִּי בָּהֶם
גַּם אָבִי הוֹתִיר עָשָׁן בַּחֲדָרָיו
גזוזטרה
בַּבִּנְיָן מִמּוּל
מַרְחִיבִים אֶת הַמִּרְפָּסוֹת
וְלִבִּי יוֹצֵא אֲלֵיהֶן
בְּיַלְדוּתִי נָבְטוּ מִן הַמִּרְפֶּסֶת חֲלוֹמוֹת
כְּשֶׁהִבַּטְתִּי
פַּעַם לָרְחוֹב וּפַעַם לָאֹפֶק
מִרְפֶּסֶת הִיא מְעַט מֵחֵרוּת
הַמַּחְשָׁבָה שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵא אֵלֶיהָ
לִמְתֹּחַ אֶת צַוָּארוֹ לַשָּׁמַיִם
וְאַחַר כָּךְ לְכוֹפֵף אוֹתוֹ מְעַט
כְּדֵי לְהַשְׁקוֹת אֶת הַצְּמָחִים
יָכוֹל הוּא גַּם לְהַשְׁעִין
אֶת יָדָיו עַל הַמַּעֲקֶה
וְלִבְהוֹת קָדִימָה בָּעוֹבְרִים וּבַשָּׁבִים