דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

שיפוצים / יפעת טללייבסקי

באמת שלא היה הרבה מה לספר על השכונה שלנו – שכונת טבעת, מרוחקת מהמרכז, שנבנתה בדחיפות והכילה המון תושבים, בעיקר עולים חדשים. לא היו בה עשירים אמיתיים, רק נובורישים שבנו לעצמם בתים בסגנון ״בנה ביתך״ מה שהוכיח ש״הם לא משפחות עם קולטורה, רק עם כסף של מכונאים.״

 

לקראת שיפוצים בדירה הקטנה שלנו ברחוב הבושם, עברנו לגור אצל סבתי. קיוויתי שבזמן הזה, איכשהו, הדירה שלנו תתרחב למידות ולהוד של הבתים הגדולים של החברים העשירים שלי משכונות טובות יותר.

 

על אף המרחק הקטן בין הבתים, לקראת המעבר אל בית סבתי ארזנו מזוודות כאילו אנחנו נוסעים לחופשה במקום רחוק. את חופשת הקיץ הזו העברתי במשחקי כדור ותופסת עם הילדים מהרחוב. בהתחלה הם התגרו בי במילים ומעשים. לא פעם הוטחתי על חומת אבן ירושלמית שגירדה לי את העור מעל הבשר. יחס הגדלים והכמויות ביני לבינם אף פעם לא נטה לטובתי, מה שכן שיחק לידיי הייתה העובדה שלא ציפו ממני, על גופי הקטן והגפרורי להכאיב ולהשאיר סימנים.

 

״לא פייר, היא נושכת.״

  ״לא פייר, היא חונקת.״

  ״לא פייר, היא זרקה לי חצץ בעיניים.״

 

שיחקתי מלוכלך.

  אבל אחרי סדרת קרבות, אנשים למדו לכבד אותי, למרות שהייתי ילדה רוסייה.

 

גם כשהתקבלתי לחבורה, בתור שחקנית חוץ, לא אחת משלהם, הם המשיכו לקרוא לי ״סוכה, סוכה, סוכה, סוכה״, מזמרים ברוב קולות. סבתא שלי הייתה מופיעה בחלון וצועקת להם בחזרה ״אידיטה וז׳ופו!״ (לכו לתחת) ועושה תנועה מגונה של היד (לא אצבע שלישית, אלא אגודל שמתכנס ובולט מתוך האגרוף.) הילדים היו צוחקים ובורחים להתחבא בין הסלעים של גבעת האשפה, הגבעה שכל החלונות פנו אליה, כמו תאים בתיאטרון. על הגבעה הזו אפשר היה למצוא הכול. לכל אורך היממה הושלכו מחלונות הבתים שקיות אשפה שאנשים לא טרחו להוריד כל הדרך לאזור הפחים. שאריות מזון, חיתולים מלוכלכים, בגדים שהתעופפו מהחבל צבעו וקישטו את הגבעה.

 

*

 

אחרי ארבעים שנים, ההורים שלי התכוננו לעזוב את השכונה ואת העיר. כדי להתרענן מאריזות וזיכרונות עשיתי טיול לרחוב מרגלית, הרחוב של סבתי. בדרך עצרתי ליד שיח גדול שצמח פרא וגלש למדרכה. הריח היה אותו הריח, מתיקות מעט מחליאה. בגלל המיקום של הרחוב, ממש על צלע ההר, רוחות העונה הסיעו את פריחת השיח ממקום למקום.

 

איש צעיר חובש כיפה, טייל עם הכלב שלו. הוא עצר לידי. קטפתי לי את הפרח הלא מוגן.

  ״זו חבצלת קטנת פרחים, היא פורחת בסתיו,״ הוא אמר בידענות.

 

חבצלת… קטנת פרחים, מי ידע. התקדמנו לאותו כיוון, לא בכוונה, אולי זה היה הטיול הקבוע שלו, הוא בטח גר בסביבה. התקרבתי אל חומת האבן הירושלמית, כבר יכולתי לראות את הקומות העליונות של הבניין של סבתי. ליד החומה אחזתי במעקה, הוושט שלי כמו הוצר, היה לי קשה לבלוע.

 

״היה פה הר של זבל,״ אמרתי לעצמי. הבחור עם הכלב שמע.

 

״נו?״

 

״ועכשיו אין.״

 

״וזה רע?״ הוא שאל, ספק מתגונן או מגונן על השכונה שבה הוא חי ואני רק מבקרת.

 

התבלבלתי. לא זה הרי לא רע. זה לא רע ששיטחו את הגבעה ולא רע שבנו במקומה גן שעשועים. רק שפתאום לא הייתי בטוחה שאי פעם הייתה גבעה. חיפשתי את החלון שדרכו סבתי הייתה מתצפתת עליי. לכל קומה ופאה התווספו חדרים, מרפסות מקורות והרחבות בנייה. התמונה של סבתי בחלון דהתה. כבר לא הייתי בטוחה שהיא אי פעם עמדה שם.

 

*

 

באחד מימי עונת השיפוצים רדפתי אחרי כדור ואחרי רדפו הבנים ששיחקתי איתם. אחד מהם תפס לי בחולצה שנמתחה ואיימה להיקרע, הצלחתי לחמוק ממנו על ידי פיתול ובריחה מהירה. עליונה ומרוצה מעצמי, המשכתי לקפץ במיומנות על הסלעים והזבל. ידעתי בדיוק איפה אפשר לדרוך, נזהרת שהרגל שלי לא תיתקע בין הסלעים. למדתי את כל זה מטעויות עבר קרובות, דרך השריטות על הרגליים ושטפי דם גבוה יותר במעלה הרגליים, בזרועות ובגב. רכשתי לי מעמד של לוליינית גבעת הזבל. כשהגעתי אל הכדור נָחַתִּי עליו כמו שחקן פוטבול, כדי שלא יחמוק ממני לטובת הבנים. וכשהבריון הכי קרוב תפס מספיק מרחק התרוממתי בזהירות עם הכדור חפון בין ידיים לחזה. מיששתי חומר זר שדבק בכדור, ניילון או גומי חלקלק. שחררתי את האחיזה כדי לגלות קונדום משומש שנצמד לכדור. חיוך המנצחת נמחק באחת. בגיל אחת עשרה ידעתי לדמיין בן רגע את הזוג שהחדיר פין בפות. יכולתי לדמיין את הקונדום מתקלף ונזרק בלי מחשבה דרך חלון אחת הדירות הגבוהות. הבריון שרדף אחרי הבחין במציאה שלי וצעק מראש הגבעה – ״איח… לסוכה יש איידס!״

 

בשנת הלימודים שקדמה לקיץ זה, כבר התחילו שיעורי חינוך מיני, אולי קישרו חינוך מיני לבר ובת מצווה. נניח, אחת ממתנות בר המצווה של אחי באותה שנה הייתה מסגרת קטנה כשמאחורי הזכוכית קונדום באריזה והכיתוב: לשבור במקרה חירום. בגיל אחת עשרה, השאלה הקבועה של סבתי הייתה ״נו, היא כבר קיבלה?״ נראה שכולם רק חיכו לכך שנהפוך מילדים למבוגרים. לשיעור חינוך מיני, הביאה המורה שאר ירקות והדגימה איך מלבישים קונדום על מלפפון.

 

באותו הרגע קפאתי על הגבעה, אפילו הרצון שלי לקפוץ על הבריון המטומטם ולהלום בו נבלם על ידי הבהלה. כשהתעשתי העפתי מידיי את הכדור והתכופפתי לשפשף את הידיים שלי על האבנים. העיניים שלי הוצפו דמעות בושה. כאילו רק מעצם המפגש עם הדבר אני מוכתמת. ניגבתי את הפנים בחולצה, מותירה עליה סימנים של זיעה ולכלוך. חיפשתי מקום להיות בו לבד. ירדתי בריצה את גבעת הזבל והמשכתי במורד הרחוב, איפה שבדרך כלל אימי או סבתי נזפו בי ״אל תרוצי שם! מכוניות!״ למי אכפת עכשיו ממכוניות? בטעות, בלי שבכלל יגיע לי, אני בסכנת חיים! טיפסתי והתיישבתי על החומה שגידרה את שטח השכונה שלנו. נזכרתי או המצאתי לי מעשיות על ילדים שבטעות נדקרו ממזרק של נרקומנים שהושלך בגינת שעשועים, וזהו, הלך עליהם קפוט.

 

לא סיפרתי לאף אחד. וככל שחלפו הימים נעשיתי יותר ויותר משוכנעת שקרה לי דבר נורא. שכנעתי את עצמי שהיה דם על הקונדום, ושהיו לי ודאי חתכים פתוחים. לו יכולתי, כבר עכשיו הייתי מרחיקה את עצמי מהמשפחה. כאב לי על סבתי. לא מספיק שהיא עברה את המלחמה ואת החיים בגוש, לא מספיק שמתו לה תינוקות – עכשיו גם הנכדה, ככה? בגלל שטות כזו.

 

במשך כמה לילות, על ערמה של שמיכות חורף בריח נפטלין, ששימשו לי מזרן למרגלות המיטה של סבתי ולקול הנחירות שלה, שכבתי ערה וטוויתי את הסיפור כל פעם מחדש. בעולם שלי אפשר למות מאיידס או סרטן, תאונת דרכים, פיגוע או במלחמה. החלטתי בשלב מסוים שהאנשים שמאחורי המעשה הם בכלל זוג גברים, לא הייתה אישה שם בחדר, ואז שיניתי את דעתי והתלבטתי אם היה זה מעשה אהבה, או בכלל אונס אכזרי. רעיונות שהיו בשבילי חדשים, מסעירים ומפחידים כאחד. את המושגים והפתח לעלילות למדתי באותה תקופה דרך ערוצים שונים, דוגמת קלטת למבוגרים שהראה לי אחד השכנים כשאמא שלו הזמינה אותי לארוחת צהריים ישראלית שכללה פתיתים ושניצל. הוא היה כל כך עשיר בעיניי, שלמרות שהדירה שלו הייתה קטנה כמו שלנו, בחדר הילדים ניצבה טלוויזיה וגם מכשיר וידיאו. היינו חוסמים את הכניסה לחדר בגופנו וצופים בסרטים בלי ווליום, הנחנו שהם בטח בגרמנית.

 

תהיתי בחשש כבד כמה זמן יעבור עד שאתחיל לפתח סימנים, הרי מתישהו צפיתי בסרט ״פילדלפיה״ עם אבי שהפך את הצפייה בשבת בערב לשיעור ברפואה ומדע. מתי יופיעו פצעים מוגלתיים על הבטן שלי, ואני איאלץ להסתיר אותם עד שיופיעו גם על הפנים שלי וכולם יגלו? כל עקיצת יתוש אותתה על מותי המתקרב.

 

שמרתי את הסוד שלי לעצמי, לא שיתפתי אף אחד, התביישתי. סבתי נזפה בי מדי בוקר על היקיצה המאוחרת שלי, האכילה המועטה ועל כך שאני נמרחת בבית ולא רצה החוצה לשחק־לריב עם הבנים ברחוב.

 

״שטו סטאבוי? (מה איתך)״ היד שלה הונחה בכבדות על הראש שלי. נותרתי שמוטה על הספה, שקועה בטלויזיה.

 

״נו…״ היא ניסתה פעם נוספת, ידה משפשפת את הפדחת שלי באופן שהחל להציק לי.

 

״ניצ'יבו, (כלום)״ עניתי ברוגז.

 

״לכי לשחק עם הילדים.״

 

הרמתי אליה את המבט, היד שלה החליקה מהראש שלי.

 

״לא רוצה,״ החמצתי פנים.

 

״אה פצ׳ימו? (אבל למה)״

 

״פאטאמו, (ככה)" נשפתי בזעף והחלקתי מהספה, ולמרות שבאמת לא רציתי, הוצאתי את עצמי החוצה, רק כדי שסבתי תפסיק להציק לי. הבנים שמחו לראות אותי. התאמצתי לא לחייך כי לא רציתי שיבחינו כמה זה מחמיא לי. שיחקנו במחבואים סרדינים. מצאתי מחבוא מושלם מאחורי ערמה של גזם, שניים מהבנים הצטרפו אליי בזה אחר זה, הם נצמדו אליי משני הצדדים כמו בתוך קופסת סרדינים.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp