מֹאזְנַיִם

שיעור מתמטיקה באוגנדה / מיה סביר

בכל בתי הספר שבהם למדתי (שבעה, סיפור ארוך) היה מרחק בין מה שהתרחש בכיתה ובין מה שהתרחש בראשי. אני לא בטוחה שהמורים יסכימו איתי, אבל המרחק הזה היה חבל ההצלה שלי. הוא אפשר לי, לפחות בחלק מהזמן, לשבת בכיתה ולא לשוטט בחוץ. בשיעור מתמטיקה היה המרחק הזה גדול במיוחד. את הפעולות המתמטיות דווקא חיבבתי, הן היו בעיניי משחקיות וגמישות כמו סימני פיסוק, אבל להחיל אותן על מספרים ועל צורות גיאומטריות נראה לי בזבוז נוראי. לחפוף משולשים היה בסדר. אפילו נחמד במידה. אבל לחפוף בין הענן שקרץ אליי מבעד לחלון ובין תלתלי ראשה הכבשתיים של הילדה שישבה בשולחן לפניי, כאן כבר היה מספיק חומר בשביל לעבוד איתו; מִספר כלשהו ועוד מספר כלשהו נתן בסך הכול מספר כלשהו אחר, אבל התרגיל שעניין אותי נראה כך: המורָה למתמטיקה ועוד ימי הביניים (השיעור שלפני היה כפי הנראה היסטוריה), זה כבר היה מלהיב. על ראש המורה התגלגלה פתאום כנקניקייה צמה עבותה והיא לבשה שמלה ארוכה עם מחשוף נהדר והטתה את אוזנה לשמוע את צהלת הסוס של האביר שלה (הסכום שיצא בתרגיל הזה היה, כך נראה, אצולה).

גם היום אני ממשיכה לחשב חישובים מסוג זה. הנה למשל שאלה שאני שואלת את עצמי מאז ביקרתי בבית ספר אחד באוגנדה: ילד שלומד במערכת החינוך הישראלית פחות אותה מערכת ועוד מערכת חינוך אחרת, אוגנדית. מה מתקבל? האם זאת משוואה שבה המערכת הישראלית והמערכת האוגנדית מבטלות זו את זו ומה שמתקבל זה הילד כפי שהוא, ללא כל השפעה בית ספרית? נראה שלא. או שאולי גם אחרי החסרת מערכת החינוך הישראלית נותר בילד משהו ממנה, נותר בו גם כשהוא כבר נתון במערכת החינוך האוגנדית, ואולי ברישום הזה שנותר בילד יש משהו עמוק שאפשר להגיד על מערכת החינוך הישראלית?

עבדתי עם ובבתי ספר בדרום אפריקה, רואנדה, קונגו (הרפובליקה של), אתיופיה, אוגנדה וקניה. הם שונים מאוד ממה שרובנו מדמיינים כשאנחנו חושבים "בית ספר". הילדים תמיד בתלבושות אחידות שנבדלות רק בדרגות בהן הבגדים קרועים ובלויים; העירוב הגילי, שמוכתב על ידי העוני, כלומר מתי יכולים או לא יכולים להגיע הילדים לבית ספר, ניכר; יש לוח וגיר, והכיסאות והשולחנות העשויים עץ משרים אווירה ספק בית ספרית ספק כנסייתית; באין חשמל, מידת התאורה תלויה במזג האוויר. כשיורד גשם, יושבים בחושך. במקומות מרוחקים מעט יותר טיפות הגשם מסמנות את סוף יום הלימודים, כי מייד אחריהן מגיעות הצפות הדרכים הלא סלולות ברובן; הילדים שקטים. המורה לא מרים את הקול. כשמישהו מבקש לענות על שאלה, הוא מצביע, מקבל רשות, נעמד, מדבר בקצרה ואז חוזר לשבת; ואולם אם לחזור לפעולות המתמטיות, יש מכנה משותף לכל בתי הספר, גם בעניים ובנידחים שבמקומות: יש ילדים וילדות, ויש מבוגר שמבקש להעביר להם דבר מה.

ואולם בבית ספר אחר בקמפלה פגשתי נתחים – קרעים אולי – ממערכת החינוך הישראלית, כלומר את אותו הדבר שמתקבל מהילד וההפחתה וההוספה. איזו תמצית אולי.

בארבע לפנות בוקר הילדים כבר מנקים – את חדרי השינה, שבהם הם ישנים במיטות קומתיים מברזל. המרווח בין מיטה למיטה מאפשר רק מעבר דחוק ביניהן אבל מהצד השני, חשבתי, הילדים יכולים להחזיק ידיים בשכבם במיטה, לנחם זה את זה; ואת השירותים (בול פגיעה) ואת המקלחות ואת המסדרונות ואת כיתות הלימוד. בשבע אוכלים משהו דל ואחיד. בשמונה, והם כבר ערים ופעילים ארבע שעות, מתחיל יום הלימודים.

בית הספר הזה הוא מוסד פרטי. הילדים שלומדים בו הם בני מזל. מזל, כידוע, הוא עניין יחסי. בינות הילדים האוגנדים בני המזל לומדים כאן גם "ילדים ישראלים", כך הם מכונים בפי הצוות והתלמידים והתואר אינו נאמר כמחמאה, בין השאר כי "הילדים הישראלים" אינם תופסים עצמם כבני מזל ואומללותם נתפסת בידי הילדים המקומיים והמורים כהתרסה. אלה בני ובנות מבקשי מקלט מדרום סודן ומקונגו שמדינת ישראל גירשה בתואנה שאין סכנה לחייהם שם. עמותת Come True חילצה אותם מהעדר הסכנה שכמעט הביאה למותם ושיכנה אותם בפנימייה הזאת (ואחרות) בקמפלה. חלפו חמש שנים – נצח במונחי ילדות – מאז נתלשו הילדים מישראל מולדתם, מביתם וממערכת החינוך, שלא נעמדה על רגליה ולא השביתה את עצמה כדי למנוע את הגירוש, והילדים אינם מאוקלמים בסביבתם החדשה. החישובים שביקשו להיחשב בראשי כבר היו מסובכים: מי מילדיי פחות יקיצת בוקר רכה ועוד עבודות ניקיון בריבוע כפול ארוחה שמורכבת מפְּלָנְטֵן אפרפר, התוצאה שהתקבלה הייתה Error, כמו שקורה כשמבקשים ממחשבון לחשב 70 עצרת. בכל מקרה, התוצאה לא הייתה התאקלמות.

"כשהם הגיעו הייתי בטוח שהם ימותו מרעב," אמר לי המנהל, איש מרשים שדיבורו עיצורי ופניו הילדיים חמורי סבר. "הם אמרו שהאוכל לא טעים להם ופשוט לא הסכימו לאכול. הם גם לא הסכימו לישון עם כילות כמו שאר הילדים. הסברתי להם שלרוב הילדים באוגנדה אין ארוחות כל יום ואין כילות נגד יתושים, אבל זה לא עזר. שוב ושוב הם חלו במלריה. אני חושב שהם חשבו שאם הם יחלו, ישראל תרחם עליהם ותיקח אותם בחזרה." רפרוף של רוך חלף בפניו כשתיאר את מצוקתם, אבל הוא מיהר לחזור לנושא שעל הפרק: בחינת הסתגלותם של הילדים בבית הספר שלו. "הילדים הישראלים מדברים בקול רם, תמיד, לא משנה מה הם אומרים. והם מתלבשים ברישול. תמיד חולצה יוצאת מהמכנסיים והגרביים לא מתוחים."

  "הם עצלנים," הוסיפה אם הבית, המבוגרת מבין אנשי הצוות שהנימה שהתלוותה לדבריה הייתה של: עד שהגיעו הילדים הישראלים חשבתי שכבר ראיתי הכול. "הם לא מבינים שזה התפקיד שלהם לקום בבוקר ולנקות לפני הלימודים כמו כולם. הם מתנהגים כאילו הכול מגיע להם."

  המנהל הנהן בהסכמה. "הם מפקפקים בסמכות," סיכם והדברים נמסרו כאבחנה שיש לה רק מאפיינים שליליים.

  המורה עזיזה, צעירה רצינית ומוקפדת שעיניה עמוקות ונרגשות, שיתפה שהנוכחות של הילדים הישראלים בכיתתה הייתה עבורה כה מערערת עד שחשבה להחליף מקצוע. "הרגשתי שאני לא טובה בלהיות מורה. הרגשתי שאני שקופה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר. אני מדברת אל הכיתה ובזמן שאני מדברת ילדה קולעת צמה לחברה שלה וילד קם, בלי רשות, סתם כי הוא רוצה לקום. והם כל הזמן מדברים." היא דיברה בשקט. לא היו סימני קריאה בדבריה אבל נדמה היה שמבחינתה הם לא נדרשים שכן די בתיאוריה כדי שחומרת המצב תעבור.

  האווירה בחדר נעשתה מעיקה. ניכר היה שהצוות הרגיש אי נוחות על שכך הוא מבקר את הילדים האלה שהיו, מבחינתם, בני ארצי ותרבותי אף שארצי הקיאה אותם מתוכה ותרבותי נסגרה בפניהם כפרח אל־תיגע־בי.

  "אבל את יודעת," עזיזה אמרה כעבור כמה רגעים שקטים בניסיון לרכך, "הילדים האלה, אין בעיה שהם לא יכולים לפתור." היא חייכה חיוך מבויש, סקרן. "והם דואגים אחד לשני. כל הזמן העיניים שלהם אחד על השני, שומרים ששום דבר לא יקרה לחברים שלהם. והם אומנם חצופים, מאוד חצופים, אבל אני רואה שהם לא רעים. לפני כמה ימים למשל, אחד הבנים ראה שהחבר שלו התנהג מאוד לא יפה בשיעור. בסוף היום הוא בא אליי ואמר: אל תיקחי ללב, זה לא מכוון אלייך. זה הטבע שלו. הוא היה ככה גם בישראל."

  האווירה נעשתה נינוחה יותר. המנהל, שרצה להוסיף משהו חיובי משלו, סיפר שכשהגיעו הילדים ביקש מהם להפסיק לשמוע מוזיקה ישראלית ולדבר ביניהם בעברית, אבל שעם הזמן ויתר על הדרישה. "חייבים להשאיר להם משהו," אמר ברוך.

  "אני יכול לשאול אותך שאלה?" ביקש לפני שנפרדנו. עמדנו ליד שער הכניסה הגדול והחורק והוא הרצין כמי שמנסה לנסח את השאלה כך שתצליח להקיף את מלוא מורכבות הסוגיה: "זה נכון שבישראל אתם עושים הכול במקום הילדים? באמת אתם לא מצפים מהם לכלום?"