מֹאזְנַיִם

שיחה  / הילה עמית

אני רואה את אבא שלי לפעמים ברחוב. אני רואה אותו מופיע לפתע בקרב האנשים, רואה את הקרחת הבוהקת שלו, הכרס הקטנה. לפעמים אני מזהה לא רק אותו אלא גם אותי לצידו: אני מציצה עלינו מתהלכים בדיזנגוף סנטר, בחניון של קולנוע לב, רואה אותנו מנהלים את השיחה ההיא שניהלנו עשרות פעמים.
הייתה לו נטייה להעלות את הנושא ברגעי מעבר: ביציאה מהאוטו ועד הכניסה לסנטר, בדרך למעלית, ביציאה מקולנוע לב אל החניון העליון. משום מה דווקא המעברים האלו ממקום למקום – בעמידה, בהליכה – היו מעוררים בו את הצורך הדחוף להעלות מהשאול את הנושא הכאוב. כאילו מצב ישיבה יעניק משקל רב מדי לסוגיה, והוא, או אני, לא נצליח לקום חזרה, לחזור לענייננו, לשגרה.
אני רואה אותו אומר משהו בנידון ועיניו מביטות בי בזיק של גאווה. אותן העיניים שלאחר מכן מתכווצות בהתרסה לשמע תשובתי. הוא אינו מבין כיצד אני מגיעה אל מסקנותיי הנחרצות. 
אני רוצה לומר לו בצורה ברורה ומוחלטת שלא יהיו לו נכדים אבל בדיוק ברגע ההוא דלת המעלית נפתחת או המזגן הרושף של הסנטר מוקיע אותנו החוצה או האזעקה של הרכב מצפצפת והנה תמה השיחה ותם הרגע ועימו מתבטלות אמירותיי כזמניות, לא סופיות, כך שהוא יוכל להפיח חיים בנושא לכשיזדקק לכך, בהליכה הבאה ממקום למקום.
בתוך הסיום הזה שהרגע כופה עלינו, מתוך המעבר בין המצבים, מתקבעת בי ההחלטה כי בפעם הבאה אומר ביתר בהירות, אנצל את הרגע ואציב עובדות במהרה, לא אשאיר מקום לספק, אבל כמו השיחה והרגע גם הוא נעלם מעיניי ואני מחפשת אותו במעברים המפותלים של הדיזנגוף סנטר הומה האדם, עיניי תרות אחריו בחניון העליון בין המכוניות, אך הוא איננו, ואני איני לצידו, ואיננו נכנסים אל אולם הקולנוע הממוזג או יוצאים אל החניון בהליכה מהירה בשמש אל הרכב שמקבל את פנינו דחוס ומלוהט ודלתותיו הנסגרות חותמות עבורנו שוב את השיחה.   

שינוי

שנים ארוכות היינו היא ואני נגד העולם. ככה ניצבנו בהתחלה בפני אורות האזהרה שהבהבו מול עינינו. היה ברור שמשהו מתקרב אלינו אבל היינו בטוחות שנוכל להתמודד עם הכול. ועדיין, כשהמשבר הגיע כשיטפון היינו לא מוכנות. טבענו בתוכו. היה קשה לנשום.
היא רצתה לצאת מהגוף שלה. היא רצתה להיות אחרת, לא היא, אולי הוא, בעיקר משהו בין לבין. היה רגע שניסינו את האמצע הזה. שבוע התהלכנו ואמרנו הם הם הם. היא אמרה לי, באנגלית זה עובד יותר טוב. השפה, השפה גמרה אותה, חלבה ממנה את הכוחות.
היו כל הדברים שהיו כבר מוטבעים בגוף שלה עוד לפניי, היו, אבל היא רצתה עוד. רצתה לדחוף הכול החוצה ממנה, רצתה להכניס דברים חדשים. קראנו הרבה. צפינו בסרטים דוקומנטריים, בסרטוני יוטיוב, זללנו מידע. אני הייתי כרית של תמיכה. בימים הייתי מאווררת את עצמי במרפסת. בלילות נחתי תפוחה לצידה, מכווצת את נוצותיי. היא החלה מדברת לפעמים בזכר לפעמים בנקבה. חשבנו שזה מעניין, רדיקלי, היא חשבה שהוא מתחיל להתרגל להרגיש בנוח. אבל אז היא, שלפעמים היה הוא, שקעו בדיכאון. אני הייתי תחתית האגם אליו הושלכו החרדות והכעסים. על פני השטח הייתי הימה הכסופה הרגועה. במצולותיי געשתי. ביצעתי תרגילי מאמץ עילאיים שמטרתם הייתה לדחוף אותה הרחק והחוצה מהמרה השחורה בה שקעה. אמרתי לו, אני פה בשבילך, חזרתי ואמרתי. לפעמים מילותיי הגיעו עמוק ולפעמים הן נהדפו חזרה אליי. הגוף היה שריון מתכת שהיא רצתה להמס, לעצב מחדש.
היא חשבה על שמות. אני לא הטלתי וטו אבל הגוף עקצץ במקומות רבים כל כך בו זמנית. היה תור לאנדוקרינולוג והוא רצה שאבוא איתו. ביטלתי הכול, התייצבתי. הייתה לי רשימת שאלות. הייתה לי גם פוביה ממחטים. אמרתי לו, את כל התמיכה אני אתן אבל לא את הזריקות. לפני ואחרי קראתי עוד, חיפשתי לגמוע כל פיסת אינפורמציה שיכולתי לשים עליה את אצבעותיי. היו כבר עלוני מידע לבני ובנות הזוג של. קיבלתי מקום. פעם הייתי לסבית, היום אני בת הזוג של. מצד אחד שמחתי על ההכרה, מצד שני הזהות שחייתי בתוכה נרעדה והתפרקה מתחת לרגליי כמו אדמה מתבקעת. כמו בולען. ואני שקעתי.
ההורמונים עטפו אותו באיזו הילה של התרגשות והתחדשות שהופנתה הרחק ממני והחוצה אל העולם. האזנתי לקולו הנשבר ואז המתנמך. צפיתי בשרירים המתהווים מתוך הריק. שערות בצבצו על לחייו ובנשיקות הספורות שהחלפנו הרגשתי זיפים מגרדים את עורי. לא שכבנו. ספרתי את השבועות ואחר כך את החודשים. פתחנו את הקשר. דיברנו על כך הרבה. הייתה הבנה שהוא מסתחרר כמו הוריקן והגוף היה לב ליבו של העניין. הוא לא רצה מגע עד שוך הסערה. מדי פעם התרפקתי על גופים נשיים אחרים, חדשים, בתוך המגבלות והחוקים שקבענו לעצמנו. צייתתי להנחיות כמו תלמידה שאפתנית. הצלחתי בכל המשימות: הניתוק הרגשי, לעולם לא יותר מפעם אחת, לא להישאר את הלילה. אבל בשהותי הקצרה במיטות הזרות האלו תקפה אותי כמיהה אל הבית ואל העבר שהיה כבר בלתי נגיש, נטמע ונעלם בתוך הגוף החדש שהתגבש לצידי.

בתוך כל זה הגיע יום הניתוח העליון. אני טופפתי סביבה – לא, סליחה, היינו כבר בסביבו, האמצע ננטש והיינו בבהירות המסנוורת של הצד השני – היינו הוא והיא מעתה והלאה. את האובדן ביכיתי לבדי. הפסיכולוגית שלי שאלה, אבל מה זה אומר עבורך. עניתי, אני אינני חלק מהסיפור שמתרחש לנגד עיני. אני אינני. אני תחתית האגם, אני בתוך הבולען, אני נעלמתי. אחר כך הייתי צריכה לקום, לטפס מעלה, להתקרב אל פני השטח, אל החמצן. הוא גילח את שער הפנים. הוא לבש גופיות לבנות. לא ראו כלום. היינו בים, הוא לבש בגד ים של גברים, רק חלק תחתון, בלי חולצת הטריקו שהיא הייתה שמה תמיד, להסתיר את כל מה שלא אהבה. היינו הוא והיא ברחוב. הייתי רגילה. הייתי סתם אחת. הייתי אישה שהלכה לצד בן הזוג שלה. לא ראו עליו כלום. הוא עבר למופת ואני נעלמתי.

חשבנו שעברנו את זה. כבר ניסיתי לנשום לרווחה. כבר שכבנו שוב. חזרתי, אך זו הייתה שיבה לבית אחר. ניסיתי להתרגל. היינו בהוא והיא. רציתי להמשיך להיות עם נשים אחרות, לשמר איזו אינטימיות בין שתי נשים שהייתה חסרה לי. הסברתי לו שאני מרגישה שאיבדתי קצת מעצמי. הוא היה פגוע, עגום, שאל אם אני לא מסופקת. היינו בהוא והיא ועלו פתאום שאלות אחרות. חשבנו שעברנו את זה אבל לא הצלחתי לנשום לרווחה. הרגשתי שהגיע תורי לשאול שאלות, לתהות, למרכז את תחושותיי. אמרתי לו, שנתיים נתתי לך הכול. שנתיים הייתי תחתית האגם. הוא כעס עליי שאני משתמשת בזה ככה. כעס שאני מנופפת בזה. התרחקנו. היינו בהוא והיא וזה היה העניין הגדול בשבילי אבל גם היינו מרוחקים וזה היה עניין גדול עוד יותר. הייתי כבר מי האגם הגועשים. הייתי הגלים. השתברתי על החול היבש לחופו. רציתי ללכת משם.

חשבנו שעברנו את זה. היינו אופטימיים. עשינו הכול. אבל היינו הוא והיא ואני לא הצלחתי למצוא את עצמי שם. שקעתי בדיכאון. הוא ניסה להיות הכרית התפוחה אבל נוצותיו גירדו אותי בכל מקום. הייתה לי פריחה. התפרקנו. היינו הוא שם ואני פה. לא היינו.