מֹאזְנַיִם

שורש החול הגדול / דנה אמיר

בכל פעם שחזרה הביתה בצהריים, מאה חמישים וחמישה סנטימטרים של מעשיות פעלתנית, הייתה מבשרת על כניסתה בקול עולה ויורד שספק חיקה את יללות השמחה של הכלבים. הצליל הזה היה מושך את כולנו באחת מן החדרים הפזורים אל מרכז הבית. היא ניצבה שם, אומדת במבטה את החלל. עוד לא הניחה את שקיות הקניות מידיה, וכבר איתרה כהרף עין כל מה שהוסט ממקומו: כרית שנשמטה מן הספה, פירורי לחם שלא נוגבו משולחן האוכל, נעליים שגרביים מיוזעות מבצבצות מתוכן. כל אחד מן השיבושים האלה היה סימן לקריסה אפשרית ועד שלא תוקן הייתה תפוסה כל כולה בצורך לקפל, להחליק, לנער, להשיב את החזות המוקפדת למקומה. רק אז נפנתה לחקור אותנו על מעשינו טרם בואה, מוודאת שלא ננזפנו על ידי מורה כזו או אחרת, שלא נכשלנו במבחן, שלא המטנו קלון ארעי על שמה הטוב, דורשת שנבטיח שוב ושוב שהכול ניצב על כנו כדי שתוכל, בפשטות, להיכנס הביתה: לפשוט מעליה את בגדי המנהלת ולהיות שוב ילדה בין ילדיה.

  מעולם לא חיבקה אותנו. תחת זאת נהגה להיתלות על כתפינו הקטנות, מקפצת ומדגדגת עד שחילצה מאיתנו קולות צחוק שסימנו שנמצאנו לה מחדש. במובן מסוים חמקה, ולא רק ברגעים האלה, מן המגע הישיר שהחיבוק גילם אותו אולי יותר מכל מחווה גופנית אחרת.

  לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו. עשרת מונים ביכרתי את כניסתה מבחוץ על פני כניסותיי שלי אל הבית כשהיא בתוכו, שכן כשבאתי אני לא ידעתי אף פעם אילו פנים מפניה אפגוש, ולכן יראתי מן הרגע הזה כמו מפני טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. ואילו לכניסתה היא היה תמיד צליל מנחם של הֲשָׁבָה.

  מתי חשבתי לראשונה על המילה אהבה כקשורה בה? זה היה מאוחר מאוד, אולי בשנות הארבעים שלי. חשבתי לעצמי שהיא טבועה בי עמוק יותר מכל אדם אחר.

*

כל לידה שילדה, מלבד הרביעית והאחרונה, נמשכה שעות ארוכות של אֵימָה. האימה הייתה קשורה בכך שאִמָּהּ, סבתי, הייתה הרופאה המיילדת, ושהתינוקות, כולם כאחד, היו גדולים לאין שיעור מן הפתח הזערורי שבעדו אמורים היו להגיח אל העולם. בסופו של דבר היו ארבע הלידות האלה וריאציות שונות, פרומות, של גנֵבת גבול: כל אחת מהן התרחשה, מעשה פלאים, ברגע שבו הפנתה אִמָּהּ את מבטה, נקראה אל יולדת אחרת או יצאה להצית סיגריה בחצר האחורית של בית החולים.

  והיו ההפלות. אינספור הפלות יזומות ואקראיות שמילאו את המרווחים בין תינוק אחד לבא אחריו. היא נהגה לומר על עצמה שהיא נכנסת להיריון מן הריח. לא יכולתי, לא רציתי, לרדת לסוף דעתה. אך כילדה חלקה איתי לא פעם את סיפורי ההפלות הללו ואת ההסתבכויות שליוו אותן. את כולן ביצעה אִמָּהּ, ובמשך זמן מסוים, עד שבגרתי מספיק כדי להבין במה מדובר, התאבלתי איתה על האחים האלה שאבדו לי טרם נולדו.

  יום אחד הסבירה סבתי לאמי שאחרי ארבע לידות ועוד כהנה וכהנה הריונות שהופסקו ביניהן – היא נמצאת בסיכון למה שמכונה "צניחת רחם". מן הרגע ההוא ואילך הפך הצירוף הזה לצירוף שגור. ברגעים של עייפות נהגה להשעין את מרפקיה על השיש במטבח ולומר לי, ספק מבוהלת, ספק שיכורת ניצחון, צנח לי הרחם! הייתי כבת תשע כשאמרה לי זאת לראשונה, ואני זוכרת את דימוי צניחת הרחם במוחי: שק מלא תינוקות פוטנציאליים הצונח מן השמיים אל הארץ; חסידה השומטת מטה את החבילה שאמורה הייתה להוביל, בְּרַכּוּת, למקום מבטחים.

  הדימוי הזה חבר לשורת העוברים הַמֻּפָּלִים שסבתי הביאה אלינו יום אחד בצנצנות פורמלין מבית החולים אותו ניהלה. על גוף האדם צריך ללמוד ממקור ראשון, הכריזה מול פנינו המבועתים, מן הבשר החי! היו אלה עוברים שהופלו בשלבים שונים של ההיריון, עוברים שהיא עצמה ביצעה את הפסקת ההיריון שלהם. במשך שנה או שנתיים ניבטו אליי פניהם המתים מתוך המכלים הקטנים שהוצבו על מדף ספרי האמנות בספרייה.

  לא למדתי מהם על גוף האדם. קראתי להם בשמות. הפכתי אותם בדמיוני המפותח יתר על המידה לדמויות בסיפורים שהמצאתי. הגדול שבהם זכור לי במיוחד, משום שבפניו הַמְּעֻיָּנִים כבר היו קבועות עיניים קטנות והוא הביט בעצב מכלא הזכוכית הזעיר שלו על חלל הבית ועליי, הילדה שהותר לה להיוולד לעולם שהוא כבר לא יהיה חלק ממנו.

*

היא לא הייתה בעלת הומור. מימיה לא סיפרה בדיחה, ואם סיפרה – קלקלה אותה מראש. אך הייתה לה שפה פרטית, מצחיקה להפליא, שכללה מיני ביטויים שהמציאה והשתמשה בהם לאוזנינו בלבד. כך למשל היה הביטוי אֵטֶה־פֶּטֶּטֶּה, ששימש ככינוי לנשים מסוג מסוים: פטפטניות, מרוכזות בעצמן, טופפות על עקבי סיכה ומלהגות להג בורגני.

  או ההצמדה שלה את הכינויים "כבדים" ו"נוצות" לבגדים שהיה עלינו להוציא ממכונת הכביסה ולתלות על החבל המתוח תחת מעקה המרפסת: "כבדים" היו המכנסיים, הסוודרים, החולצות. "נוצות" היו הלבנים והגרביים. את תתלי את הנוצות, הייתה פוקדת עליי מעברו השני של סל הכביסה, אני את הכבדים. אם היה היגיון נסתר בכינויים האלה הוא נבצר מבינתי. הסכנתי להם בעיקר מפני שהם יצרו בינה לביני מרחב פרטי, אינטימי, אולי הדבר הקרוב ביותר לחיבור המתגלה מעצמו: שפה משותפת.

  כשהחלידה שידת הברזל הקטנה שניצבה תחת הכיור אמרה – "היא מזיעה!" כשנרטב משהו הייתה קוראת – "הוא החליד!" ולועגת לאבי שלא הבין את כוונתה. זיעה הייתה הכינוי לחלודה, ואילו חלודה הייתה הכינוי לכל סוגי הרטיבות. בימי החורף, למשל, החלידו הגרביים שלנו כשנכנסנו לשלוליות הבוץ בחצר.

  נוסף על אלה ההרגל המשונה שלה לכנות בני זוג בשם אחד משותף: אֶפִי וְעָדָה כונו אֶפִי וְאֶפִינָה, לרָפִי וַהֲדַסָּה קראה רָפִי וְרָפְקָה, והצירוף המביך ביותר הוצמד לְרִיקָה וְרָמִי, זוג חברים שהיא התעקשה לכנות, למרבה הצער גם בפניהם, רִיקָה וְרִיקָקָה.

  השפה הייתה אוסף כללים שהשתבשו, או נכון יותר, השיבוש עצמו הפך להיות הכלל המרכזי של השפה. כשכעסנו עליה הייתה אומרת בפרצוף נעלב: אל תכעס עָלוֹ! עָלו היה עליו, עליו היה עליי. המשפט הזה (אל תכעסו עליי), על הפרצוף הילדותי שליווה אותו, היה מפזר מייד כל אפשרות לכעוס.

  כשלעצמה, לעומת זאת, כעסה לא פעם. פּוּסְטֶמָה, הייתה מסננת מאחורי גבי או גבה של אחותי כשהרגזנו אותה, כְּרוּכְיָה, סְמַרְטוּט. אבל היו גם כינויי החיבה המפייסים, מיני צירופי הגאים פרטיים שיוחדו לכל אחד מאיתנו עם וללא קשר לשמנו ונשרכו בעקבותינו תדיר במסדרונות הבית: דּוּקִי־לִי, דְּזִיפִּי, אוּרְקוּ, צירופים שחיים שלמים נדחסו לתוכם, שלעולם נהגו בקול רך, מהוסה, רווי געגוע.

  אחד השירים הראשונים ששרה לי כילדה היה השיר על חנה'לה, האופה הקטנה שהחלות שלָשָׁה הפכו לפֶּחֶם משהכניסה אותן לתנור המטבח. היו לי מה שהיא כינתה "ידיים שמאליות", לפחות בכל הנוגע למלאכות הבית, דבר שהקים עליי לא פעם את חמתה. בשעות אחרות דקלמה לי על־פה את שירה של קדיה מולודובסקי על הילדה אַיֶּלֶת (כְּבָר בַּחוּרָה בַּת שֵׁשׁ, עִם תַּלְתַּלִּים כָּאֵשׁ) שיש לה שמשייה כחלחלת: קוֹרְאָה הָאֵם לַבַּת בְּקוֹל־עֲנוֹת, מְצַלְצְלִים הַחַלּוֹנוֹת. וְגַם הָאָב שָׁחוֹר מִפִּיחַ, בְּקֻרְנָסוֹ מֵטִיח: הַבַּיְתָה חִיש! צָרִיךְ שִׁיר־עֶרֶשׂ לְזַמֵּר לָאָח, צָרִיךְ לִשְׁטֹף סִירִים וּכְלֵי־מִטְבָּח, צָרִיךְ לִשְׁאֹב דְּלִי מַיִם, צָרִיךְ לִתְלוֹת כֻּתֹּנֶת וְגַרְבַּיִם. וּבֻלְבּוּסִים צָרִיךְ לִקְלֹף, וְהָרִצְפָּה צָרִיךְ לִשְׁטֹף, לִקְרֹא מְעַט בְּטַעַם, לִכְתֹב מְעַט בְּטַעַם, זִכְרִי, כִּי מִן הַבַּיִת אֲגָרְשֵׁךְ הַפַּעַם!

  בשונה מאבי, שקידש את החופש לבהות, אמי דמתה יותר לאב השחור מפיח המאיים לגרש מן הבית את ילדתו החולמת. ובכל זאת, כשדקלמה את השיר ההוא ידעתי שליבה גם יוצא אל הילדה אַיֶּלֶת. למדתי זאת מקולה שהתעבה והתקשח כשדיברה בקולו של האב המֵטִיחַ בְּקֻרְנָסוֹ ונסוג כשקראה עם האם בְּקוֹל־עֲנוֹת, אך התמלא ערגה כשהגיעה אל הבית האחרון ובו אֶת כָּל הַגַּלְגַּלִּים רוֹתֶמֶת אָז אַיֶּלֶת, עוֹשָׁה מֵהֶם רַכֶּבֶת מִתְפַּתֶּלֶת.

  והיו הערבים בחדר הילדים, והעמעום המעגלי, החוזר, של ההשכבה שטרם השכבה: פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב, היה קולה הדק נפתח לצדדים כמו מפתה אותנו לטעום את המילים, ללעוס מעט ואז להרפות מהן תחת הלשון כך שמתיקותן תתפשט מעצמה, ושפתינו הקטנות ממלמלות איתה, צייתניות, תוך שעינינו הולכות ונעצמות: אַגָּס וְתַפּוּחַ, וּדְבַשׁ לְקִנּוּחַ, וְרָקִיק צְהַבְהַב עַל צַלַּחַת זָהָב.

  אחר־הצהריים נהגנו לארוב לרגע שבו תתיישב סוף־סוף בכורסה הנוחה בחדר האורחים, רגליה מורמות על השולחן וכוס קפה מונחת לצידה. זה היה רגע יחיד שבו הרשתה לעצמה מה שבכל זמן אחר היה בעיניה בזוי ובטלני. בשקט, כחבורת גמדים קטנים, היינו מתיישבים למרגלותיה וטובלים, אחת אחת, עוגיות בספל הקפה שלה. היא מעולם לא מחתה על כך.