מֹאזְנַיִם
דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים
שוקולד קשה למריחה / סלעית שחף פולג
גשם ירד בבסיס מאז יום חמישי שעבר.
גשם כבד, עבה כמו קיר זכוכית מלוכלכת מקושט בנטיפי ברד עגולים, כמו שוקולד צ'יפס קפואים הנוחתים על גג אוהל האוגדה המאולתר.
הגשם לא הפסיק לרדת משבת שעברה, גם אז הן נשארו בבסיס. שבת אחת יוצאים, שתיים לא.
"שוקולד למריחה על לחם שחור," איה המהמה לעצמה בפעם המי יודע כמה, עיניה עצומות והיא שכובה עטופה בדובון ענקי על ספסל עץ צר. מטח של אבנים קטנות נשלח לעברה, "נודניקית, איפה את חושבת שאת?" איה התרוממה בפרצוף נעלב מהספסל "מטומטמות, יכולתן באמת לפגוע בי!" והחלה מחלצת אבנים זעירות מכובע המעיל.
"ומי אמר שלא רצינו?" חייכה ליזי כשהיא מפריחה טבעות אדים אדישות מפיה. גילי, שכרכה בינתיים יריעת פלסטיק גדולה על מכשירי הקשר הכבדים, אמרה: "אם כבר, אז חלה מתוקה עם שוקולד נוטלה," ואמירה שעשתה גבות מול מראת איפור קטנה חשבה על הספינג' של אמא שלה, סופגניות מרוקאיות שמנות טבולות בדבש.
"מה שאני לא יכולה להבין," אמרה גילי שחיטטה בארגז הכלים הגדול, מחפשת אחר כבל קומקום יבש כדי לחבר את ספק הכוח, "הוא מי עד כדי כך פסיכי שמוכן לעבור את הגיהינום הזה עוד פעם?" ושלחה מבט רב משמעות אל ליזי. "נכון שאם כבר לסבול את החרא הזה אז לפחות לקבל בסוף את הסג"מ, ציונות וכל זה, אבל לעבור את זה פעמיים?" ליזי לא נשארת חייבת ואמרה לגילי שתסתום את הפה וכוס על האימא של הגשם הזה, בחיים הן לא יצליחו להעמיד את המפקדה לפני שתיכנס השבת.
איה דחפה את אמירה והתיישבה מול מראת האיפור הקטנה שהעמידה על ציוד הבדיקה הרותח. "אני מקווה שברור לכולכן," היא אמרה תוך כדי שהיא מתעסקת עם הפצעים על לחייה, "שאם אנחנו לא מעמידות את התרגיל הזה, כולנו עפות."
"שוב," תיקנה אותה ליזי ועל פניה חיוך מריר. איה ביקשה מאמירה שתעשה לה שפם עם חוט.
"יא מסטולה," אמירה נשפה בבוז, "תחכי בתור כמו כולן עד יום חמישי כשנצא הביתה, למי בכלל אכפת מהשפם שלך פה?"
בחוץ הגשם המשיך במלוא המרץ, הן ויתרו על ארוחת הצהריים העלובה של יום שישי למרות שהיו רעבות, בכדי לנסות ולהעמיד קשר.
"מעניין אם אחותי כבר השאירה לי את החבילה בש"ג," אמירה ניסתה לחבר את ציוד הבדיקה למכשיר הקשר הכעור והמבוצבץ. אצבעותיה הקפואות, קשות ואדומות, סירבו להענות לה. "אמא שלי אמרה שהכינה סופגניות מרוקאיות לכבוד חנוכה, ושלחה גם ממתקים ודברים מהסופר ואוכל אמיתי של בית."
ליזי המשיכה לשבת ולבהות בטביעות אצבעותיה שנראו כאילו טבלו בדיו שחור. מחוץ לאוהל מישהו הסתבך עם אחד החבלים והאוהל התעוות וספג כמה חבטות וקללות מכוערות במיוחד.
"תגידו, אין לכן שכל? ככה תוקעים בזנט? זאת סכנת נפשות ממש!" נירית, החניכה התורנית, נכנסה לאוהל נוטפת מים כשצידה הימני של החרמונית שלה מרוח בבוץ סמיך ושוקולדי.
"תשכחו מללכת לישון היום," היא אמרה, מגביהה את רגלה הימנית על הספסל ומנסה להתכופף עם החרמונית הדובית כדי לשרוך את שרוכי נעליה הרטובים. "המפקדת מיכל אמרה שהיא מצפה לראות איזשהו קשר בין המפקדה ותא הקשר לפני כניסת השבת. אצלנו בתק"ש כמעט הכול עובד ואנחנו לא מתכוונות לוותר על השעתיים שינה שלנו בגלל שאתן פדלעות איטיות, אז בבקשה להתחיל להזיז את התחת!"
"אצלנו בתק"ש…" חיקתה אותה ליזי אחרי שיצאה (ואולי לא הייתה מחקה אותה כך אם הייתה יודעת מה יעלה בגורלה של נירית בעוד חמש־עשרה שנה), "אצלנו בתק"ש לפחות הגג לא נוזל," חזרה אחריה איה, אבל ארבעתן השתתקו כאשר בחוץ הבריק ברק ואחריו הרעים הרעם באפקט גלי. אמירה אמרה שהיא הולכת לבדוק מה עם החבילה. בחוץ כבר התחיל להחשיך.
איה יצאה להחזיר את הבזנט הרופף למקום, בינתיים הגשם המשיך לטפטף מתקרתו המחוררת של אוהל אחת־עשרה, היישר על הטלפון המטכ"לי הירוק.
"תזיזי את הטלפון משם," אמרה ליזי לגילי שישבה רכונה על תרשימי הקשר, "זה הטלפון היחיד שהצלחנו להפעיל, את רוצה שגם זה ילך לעזאזל?"
בחוץ שוב עולות זעקות שבר, הפעם זאת איה. "פינצטה, פינצטה, אני צריכה פינצטה, הידית של הפטיש מלאה קוצים!" היא צווחת כשהיא שומטת מידה פטיש בעל ידית פיברגלס עשויה סיבי זכוכית דקיקים ושקופים שננעצו באצבעותיה כמו קוצים מיקרוסקופיים חתרניים.
ליזי הוציאה שפופרת מקומטת של קרם ידיים מאחד הכיסים של הדגמ"ח, "פינצטה לא תעזור פה," היא אמרה, "קחי, תשפשפי קצת את הידיים בקרם, ופעם הבאה תלבשי כפפות," ולפני שהיא יצאה מהאוהל להפסקת הסיגריה החצי שעתית שלה, היא שיחקה קצת בחוטים של המרכזייה, חיברה למכשיר ההצפנה ויצאה.
"הטלפון האדום עובד," מכריזה איה חגיגית, שוכחת לרגע מאלפי המדקרות הנעוצות בכפות ידיה, "אולי יש לנו עוד סיכוי ללכת לישון הלילה."
*
הגשם הפסיק לשעה קלה וחזר מחוזק בקרה ורוחות מקפיאות. אמירה חזרה מהש"ג ועכשיו היא יושבת באוהל ומביטה לתוך ארגז קרטון גדול וריק. מעט הדברים שהצליחה להציל מהש"ג מונחים על השולחן לצד הטלפון המטכ"לי.
"את כל הסופגניות הוא אכל, הנבלה," היא אומרת ודמעות של אכזבה נקוות בזוויות עיניה, אבל ממילא אסור היה לאחותה להשאיר לה את הארגז בש"ג כך שאין למי לבוא בטענות.
"לפחות הוא השאיר את החלה," אומרת גילי ומלטפת את שקית הנייר בה היא עטופה. "וגם את הטמפונים," ליזי מגחכת.
"אבל אין שום דבר למרוח עליה," אומרת אמירה בעצבות.
"ושוב אני שואלת את עצמי," גילי נתקפת במצב רוח פילוסופי "למה אני פה? מי בדיוק הכריח אותי לעבור את הקורס הזה, ולמה עדיין לא חתמתי ויתור?"
ארבעתן נעמדות דום כשהן מבחינות במיכל המפקדת שנכנסה בשקט לאוהל.
"אני מבינה שאתן כל כך מתקדמות עם התרגיל שיש לכן זמן לשבת ולדבר," היא אומרת ומחייכת, אבל אף אחת מהן לא קונה את החיוך הנפרש על פנים ילדותיות ומתוקות למראה.
"כל אחת יודעת יפה מה תהיינה ההשלכות של הציון בתרגיל הזה על התיק האישי שלה, ומאוחר יותר על התפקיד שתקבל. גילי ואיה, אני מקווה שאתן מקשיבות." אחר כך היא יוצאת מהאוהל ופותחת מטרייה גדולה – לוקסוס לקצינים בלבד.
איה, שחרב הסילוק תלויה מעליה מאז תפקודה הלקוי כחניכה תורנית בשבוע שעבר, מחפשת את המשאף שלה בכיסי הדובון, נשימתה כבדה ומחרחרת.
"כלבה שמנה," אומרת גילי אחרי שבדקה את השטח בחוץ, "מי היא חושבת את עצמה?"
"מכשפה," מוסיפה אמירה, בטנה מתעוותת בעוויתות רעב.
ליזי אמרה שהידיד שלה שעובד במטבח סיפר לה שהם משאירים בשישבת את חדר המקררים פתוח, אפשר ללכת לראות, אולי נמצא שם משהו.
"אולי נסיים קודם?" איה מצייצת, הנשימה שלה עוד לא ממש התייצבה.
"איה צודקת," אומרת אמירה, "בואו נסיים ואחר כך נאכל." כולן יוצאות מהאוהל לכיוון תא הקשר שעומד על משטח גבוה בשטח "הסהרה" ומסביבו כל אוהלי תרגיל האוגדה.
*
בחדר התקשורת האוויר קפוא ועומד. מהפתחים האחוריים של מחשבי הענק יוצא אוויר חם שמפשיר את פניהן צרובות הקרה.
"שוקולד על חלה, שוקולד על חלה, שוקולד על חלה," איה חוזרת על המנטרה כאילו אחז בה דיבוק. גילי מרגישה איך הפה שלה מתמלא רוק, היא מנסה לדבוק בתרשים הקשר שמונח לפניה על שולחן הפורמייקה הירוק. אין לה מושג קלוש מה היא עושה, היא באמת לא מבינה שום דבר ממה שכתוב שם ומתפלאת איך הצליחה להגיע עד כה. אמירה יושבת ומדברת במטכ"לי עם חייל אחד שפגשה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, איזה צנחן שלא נראה לה רציני – אחרי שהיא מנתקת היא אומרת לגילי ששתיהן צריכות להתחיל לעשות חיים. אמירה עדיין לא יודעת שהצנחן דווקא יהיה רציני מאוד ואחרי אינספור פרידות וחזרות הם יסיימו עם שלושה ילדים ובית וגינה ירוקה ומטופחת. יריב לא התקשר לגילי כבר כמה ימים למנגו הסלולרי שמקבל שיחות אבל לא מוציא אבל היא לא בטוחה שהיא הרוסה מזה. ליזי הלכה לפגוש את קצין התחזוקה הנשוי שאיתו היא מנהלת רומן עוד מהזמן שעשתה את ההשלמה החילית הראשונה, ממנה הודחה מסיבה עלומה.
איה וגילי חיברו את החוטים לפי התרשים.
"זה צריך לעבוד, תסדרי את האנטנה, ובואי ננסה להרים קשר," גילי רצה בגשם לאוהל המפקדה, חיברה את תורן האנטנה למכשיר הקשר ולחצה על הפי־טי־טי. רחש חשמלי קל נשמע בתוך האפרכסת, עוד ניעור קל של הכבל ובצד השני של הטלפון עונה נירית, רדומה.
"הצלחתן? יופי, תודה רבה באמת שתקעתן אותי כאן עד עכשיו." והקשר מתנתק. גילי מאחלת לה שתיחנק ועוד כמה דברים אבל אולי הייתה אומרת דברים אחרים אם הייתה יודעת (ואיך הייתה יכולה לדעת?) שבעוד חמש־עשרה שנה נירית תלד תינוק חמוד וחודשיים מאוחר יותר תמות מסרטן אלים במיוחד.
גילי נעלה את חדר התקשורת. רק עוד ארבעה שבועות לסיום ההשלמה החילית ועדיין היא לא משוכנעת שהיה שווה לעבור את כל זה רק בשביל חתיכת מתכת על הכתף. היא לא ידעה אז שחתיכת המתכת הזו על הכתף, פלוס הידע העלוב שלה בתרשימי קשר, יובילו אותה לתפקידים מעניינים ובכירים מאד בפיקוד הצפון.
"בואו," שורקת להן ליזי מהכניסה לחדר האוכל החשוך. "המקרר פתוח. אמירה, החלה אצלך?" אמירה מנופפת בשקית הנייר החומה, איה מקפצת כל הדרך כדי להתחמם, חדר האוכל שומם. ליזי מובילה אותם דרך מסדרונות מוארים בפלורסנט כחלחל. היא פותחת דלת צרה לחדר קטן וקר ובחדר מקרר ענק. בתוך המקרר עומדים סדורים יפה מעדני החלב של הבוקר, שקיות חלב, גבינות וצנצנות פלסטיק של שוקולד למריחה. ליזי מוציאה את השוקולד, איה כבר ערוכה עם סכין שאספה בדרך, אמירה נעלמה לרגע, וחזרה עם החלה פרוסה לחתיכות עבות.
"השוקולד הזה קשה כמו אבן," ליזי נאבקת עם השוקולד הנוקשה. היא מפעילה כוח והסכין מתכופף. "אולי יש פה מיקרו," איה מצייצת.
"אולי נמצא איזו צנצנת שנשארה בחוץ?" מציעה גילי והארבע מתפזרות במתחם חדר האוכל וסורקות את הארונות.
"אני כל כך רעבה," אומרת איה, "אני מוכנה גם לאכול את זה עם גבינה, וגם בלי כלום." הן מהסות אותה, המצוד אחר השוקולד הסמיך והרך הופך לעניין רציני. אמירה מרוקנת את הארונות, גילי את המגירות, ליזי ממשיכה הלאה לחדרים אחרים, חדר האוכל גדול ועומד בו ריח רקב קלוש. בפינה אחרת נשמע קול נפץ ושבר, הן ממהרות למקום ושם עומדת איה, מסביבה סירים שנפלו מארון גבוה וכמה צלחות שבורות.
"מצאתי," היא מחייכת באושר "מצאתי!" ומחזיקה בידה שתי צנצנות שוקולד רך.
צנצנת אחת נפתחת, "תראו כמה שמן יש פה למעלה," מעווה ליזי את פרצופה. "שטויות," אומרת אמירה ולוקחת את הסכין המכופף ומשתמשת בו כמו בכף. בן רגע הופכת העיסה החומה אחידה ומבריקה, החלה מחולקת במהירות ביניהן, אצבעותיהן מתלכלכות בשוקולד הרך והשמנוני. הן נוגסות ואז מורחות עוד פרוסה ועוד אחת, וכשהחלה המתוקה מהבית נגמרת הן מוציאות מהמזווה עוד חלה צבאית פשוטה ועוד אחת, אחר כך מוציאות מהמקרר את מעדני החלב והגבינות, הן עדיין לא שבעות, הן פותחות עוד צנצנת שוקולד. עכשיו לא אכפת להן שהוא קשה למריחה, הן בולעות גושים גדולים של שוקולד שהן חוצבות עם האולר של ליזי.
"אני שומעת רעש," אומרת אמירה, "ששששש," ליזי משתיקה אותן. "יש מישהו בחדר האוכל," איה עדיין בולעת ברעבתנות חתיכות גדולות של שוקולד.
"בואו נעוף מפה," לוחשת גילי. כל הניאונים בחדר האוכל נדלקים בבת אחת.
"אני מכירה את היציאה השנייה," לוחשת ליזי ומכבה את האור, "בואו אחריי."
"רגע, אני לא רואה כלום, חכו לי," איה מייללת.
*
גילי ואמירה יושבות על הספסל מחוץ למשרד מפקד הקורס, שתיהן במדי א', על כותפותיהן סרטים כחולים, עדיין. הגשם פסק בשעות הבוקר המוקדמות וכעת הפציעה שמש חמימה ומפרגנת. עוד שלושה שבועות יגיע האביב.
"נכון שהוא פשוט חתיך אלוהי?" אמירה התרגשה. "כשהוא אמר לי 'הצוערת אמירה, את עדיין על תנאי אבל התרגיל הזה הציל אותך' כמעט התעלפתי." גילי לעומתה לא התרגשה במשרד מפקד הקורס, בייחוד לא כשהוא אמר לה "זה שעברת את התרגיל הפעם לא אומר שאת יכולה לנוח, הצוערת גילי. תצטרכי לעבוד קשה כדי לעבור את הקורס הזה." בסתר ליבה קיוותה שזה ייגמר שם במשרד המק"ס והיא תוכל לחזור הביתה ולפגוש את יריב. אם הייתה יודעת שחמש השנים הבאות עם יריב יובילו לשום מקום, אולי לא הייתה ממהרת.
"אני מרגישה נורא בגלל איה," אמרה גילי.
אמירה משכה בכתפיה, "אדם לאדם זאב, או מה שזה לא יהיה, מה לעשות שהיא כזאת איטית?" וליזי שהופיעה לפתע מאחוריהן הוסיפה: "ואל תחשבי שמישהו היה מחכה לך אם היית נשארת מאחור, את ההשלמה הזאת אני לא מתכוונת לעשות פעם שלישית, וחוץ מזה מי אמר לה להציע הצעות מגונות לקצין התורן?"
אם איה הייתה יודעת אז מה שהיא יודעת היום, היא בטח הייתה עושה את אותו הדבר בדיוק. עם בעל ברסלבי וחמישה ילדים היא בטח הייתה אומרת שהכול לטובה.
אמירה געתה בצחוק וליזי אמרה לגילי בחיוך משועשע "יאללה, אל תהיי כבדה. יש עוד צ'אנס שנהיה קצינות. עכשיו רק צריך להוריד קצת פרופיל, זה הכול. אנחנו עוד נהיה קצינות מפוארות בצבא הגנה לישראל, נתרום למדינה וכל זה – זו הייתה המטרה, לא?" "לא יודעת," אמרה גילי, "אני פה בגלל ההורים."
שלושתן הביטו לעבר בניין המרפאה, לשם העבירו את איה לאחר שהשתנקה והתעלפה בחדר מפקד הקורס, תוהות כל אחת בינה ובין עצמה אם כדאי לגשת לשם. אחר כך הן יעזרו לה לארוז.
מהש"ג נופף להן לשלום קצין התחזוקה הנשוי שנכנס לבסיס.
"הוא עוזב את אשתו," אמרה ליזי והרימה גבה מסודרת יפה. "היה אחלה, אבל אם הוא חושב שיש בינינו משהו רציני הוא טועה. אוטוטו אני מקבלת את הדרגה ולא רואה אותו מקילומטר."
אם ליזי הייתה יודעת על השנים הארוכות שעוד תחכה לו שיעזוב את אשתו, אולי הייתה מתרגשת יותר.
"אני לא יודעת מה איתכן," אמירה התמתחה וקמה מהספסל, "אבל אני מורעבת. בואו לשק"ם, מתחשק לי איזה שו…" ואז השתתקה. ליזי שלחה בה מבט רב משמעות, טעם חמוץ התפשט להן בפה. הן ישבו עוד כמה דקות על הספסל ואחר כך הלכו לחדר האוכל.